סעיף ב' נתאלמנה או נתגרשה וכו' הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה וכו' אבל הב"י כתב הא שהשמיטו הפוסקים שקידש ובעל לאלתר משום דלא ס"ל כפירוש התוס' רק כפרש"י עיי"ש ונראה להבין טעמם משום שהתוס' לא כתבו כן רק לשיטתם שפירשו דאף שיש עדים שלא נסתרה ולא נבעלה כתובתה מנה משום שסובר שלשבחה אומר כן ואינו סומך על דברי העדים ולפ"ז שפיר יש להקשות דיסבור כיון דאין לה רק מנה ע"כ מחזקינן בוודאי בעולה ואין אנו סומכין על דברי העדים אבל לפי הרמב"ם הטעם משום דבנשואה לא תקנו חכמים מאתים רק מנה אף שלא נבעלה נמצא אף שהבעל יודע שלא נבעלה נמי אין כתובתה כ"א מנה תו אף באין עדים לא יבוא לטעות לומר דמתוך דכתובתה מנה ע"כ מחזקינין אותה בבעולה שהרי אף ביש עדים שלא נבעלה בוודאי נמי כתובתה מנה שלא תקנו כלל בנשוא' ולא יטעה כלל ע"כ הפירוש כרש"י וגם הפוסקים אחרים שהשמיטו סוברים כדעת הרמב"ם ע"כ ליכא לפרושי כלל כהתוס' כנלפענ"ד ודו"ק:

סעיף ט' נשא חרשת או שוטה וכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה להזיק נכסיו נ"ב לכאורה אינו מובן ל"ל טעם זה אטו עד השתא לא ידענא דיכול אדם להתחייב בדבר שאינו חייב או נראה דהנה קיי"ל חרש ושוטה אין להם זכיה ע"י עצמו רק אם אחר זיכה להם זוכין א"כ אם בא אדם להתחייב להם בשטר לא זכו רק אם זכה להם אחר בשטר בעבורם אבל כל שלא זכה אחר בשטר בשבילם לא זכו דבר שאינו חייב והכא קמ"ל דלא צריך שיזכה להם אחר בשטר כתובה שלה כיון דבאשה דעלמא אם הבטיח לה כתובתה אפי' מאה מנה חייב ליתן לה אפי' בדיבור בעלמא מכח דבהנאת נשואין גמר ומקנה ונתחייב אבל בחרשת ושוטה ל"ש בה חיבת נשואין כ"כ ולא גמר ומקנה בפה לבד. מיהו אם כתב לה כתובה כיון דחזינן דטרח וכתב לה מוכח שחיבת נשואין שלה הי' חביב בעיניו וגלי דעתי' דחביבה היא אצלו אז אמרינן אגב זה גמר והקנה בכתב זה וזכתה בו אף שלא ע"י אחר וז"ש מפני שרצה להזיק את נכסיו וכיון שרצה בכך וניחא לי' גמר והקנה ונתחייב כן נ"ל בירור הדברים ודוק היטב: