Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 108
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**טעה או נאנס וכו'. נ"ב הנה כדין אם שכחה הוה אונס שמחולקים בזה הפוסקים עיין בחבורי חכמת התורה על התורה בחבורי משנת תר"י פרשת האזינו שם הבאתי סמיכות מן הילקוט דשכחה הוי אונס ע"ש ודו"ק ועיין בט"ז ומג"א מה שהקשו ועיין בתשובתי ליו"ד בחבורי טטו"ד מ"ז בהלכות טריפות סימן ל"ג בחבורי סימן ע"ח מ"ש שם בתשובה דרך אגב ביישוב קושייתם שם ע"ש ודו"ק היטב: והנה בדין זה טעה או נאנס ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים וכו' נראה לפענ"ד דין חדש דה"א דאם לא השלים בתפלה הסמוכה לא מהני להשלים אח"כ היינו רק אם היה חייב בתפלות הקודמין אז כיון דהוי ראוי להשלים בזמנו ולא השלים לא מהני ליה השלמה אח"כ וי"ל דטעמיה הוי מכח דהוי כנראה ונדחה דאינו חוזר ונראה כן ה"נ כיון דנראה להשלים כתפלה הסמוכה ולא השלים ונדחה ואין לו זמן להשלים רק אחר שכבר התפלל תפלה השנייה וא"כ הוי נמי נראה ונדחה דאינו חוזר ונרא' ובשלמא השלמה הראשונה אם שכח או נאנס בתחלה. הוי כדיחוי מעיקרא ולא הוי דיחוי אבל אח"כ דהוי נראה ונדחה וזה הוי דיחוי. ועוד י"ל יותר דידוע דקיי"ל דאין דיחוי אצל מצות וניהו די"ל דמ"מ לפעמים יש דיחוי כמ"ש בחיבורי ספר החיים בסי' קס"ז בהלכות בהמ"ז בשם הרי"ף וי"ל ה"נ יש דיחוי בזה. אך י"ל יותר דבודאי במצות קיי"ל דאין דיחוי וכמ"ש המג"א סי' תקפ"ו רק בתפלה כיון דהוי במקום קרבנות ובקרבן נראה ונדחה הוי דיחוי לכך ה"נ בתפלה. אך הרי קיי"ל דתפלות אבות תקנום וא"כ י"ל דתפלות הוי אבות תקנום. אך כנגד תקנות האבות הוי רק תפלה בזמנה אבל באם לא התפלל בזמנה שיועיל השלמה אח"כ זה לא שייך בשביל האבות רק זה נלמוד מקרבנות דיש להם השלמה לכן לענין בזמנה דהוי רק מכח מצוה בזה אין דיחוי אצל מצות לכך יש לו תשלומין אבל לענין מה דנתחייב להשלים זה הוי רק בתורת קרבנות ובקרבנות נראה ונדחה הוי דיחוי לכך אם לא השלים בתפלה הסמוכה לא מהני תשלומין אח"כ וכין כך וכין כך כיון דעכ"פ הטעם דלא מהני תשלומין הוי מכח דהיה יכול להשלים ולא השלים אבל אם לא היה יכול להשלים כגון ששכח להתפלל מנחה ונעשה אונן בנתיים ולא היה רשאי להתפלל ערבית עד שחרית או מנחה בזה כיון דלא היה רשאי להשלים בתפלה הסמוכה כיון דהיה פטור עד הנה לגמרי בפרט לפמ"ש הטעם דבעינן תפלה הסמוכה מכח נראה ונדחה ובזה הוי דיחוי מעיקרא לכך ישלים אח"כ וכן אם מת לו מת ביום אחד ולא הניחוהו לקוברו עד למחר והוא לא התפלל מנחה שסבר שיש לו דין אונן ובאמת אין לו דין אונן היום כיון שאין מניחין אותו לקוברו בו ביום מכח דין המלך כמ"ש בחיבורי ליו"ד וא"כ לענין תפלת המנחה שלא התפלל הוי טועה ואומר מותר ונחשב שוגג ומחויב להשלים אח"כ רק אח"כ בערבית כיון שלמחר בו ביומו יקברוהו הוי אונן ואונן רשאי להתפלל ערבית ושחרית ואחר הקבורה שמתפלל מנחה יש לו להתפלל שתים גם עבור מנחה של אמש שלא התפלל בטעות דהוי בזה כתפלה הסמוכה כנלפענ"ד ברור ונכון לדינא ודו"ק. עוד נראה לפענ"ד דין חדש דניהו דהדין דאם לא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים דהיינו דוקא אחר חצות אחר שעבר זמן תפלה אבל אם עדיין הוי קודם חצות לא ימתין עד מנחה רק יתפלל תיכף שחרית מ"מ נראה דהוי דוקא בזמן דליכא מוסף אז הוי זמן שחרית ממש עד חצות ויתפלל תיכף ולא ימתין על תשלומין אך אם הוי היום שיש בו מוסף וכבר התפלל מוסף ונזכר שלא התפלל שחרית או שלא הזכיר בו מה שחייב להזכיר בזה כיון שכבר התפלל מוסף אין לו רק שם תשלומין כיון דזמנה קודם למוסף ואם התפלל כבר מוסף שוב הוי רק שם תשלומין ותשלומין לא שייך רק לתפלה הסמוכה וימתין עד מנחה. והנה אין להביא ראיה להיפוך ממ"ש הב"י בשם הרשב"א בסי' רפ"ו והרמ"א שם דאם הקדים מוסף לשל ערבית יצא משם לא הוי ראיה חדא די"ל דמיירי דוקא בדיעבד אבל לכתחלה מוכח להיפוך משם דמדינא דש"ס הוי זמן מוסף אחר שחרית ועוד דהתם מיירי רק לדין אם יצא ידי מוסף דהוי ס"ד דאף ידי מוסף לא יצא קמ"ל דיצא ידי מוסף אף שלא התפלל שחרית וכן נמי בדיעבד אם התפלל אח"כ שחרית נמי יצא אבל לכתהלה נראה דודאי כיון שהתפלל כבר מוסף לא הוי עיקר זמן שחרית דזמן שחרית הוי קודם מוסף והוי רק בתורת תשלומין ובתשלומין ימתין עד מנחה כנלפע"ד להורות לכתחלה ודו"ק. ובדין זה גופא אם עבר והתפלל תשלומין שלא גבי תפלה הסמוכה אני מסופק אם יצא בדיעבד או לא. אי נימא דרק לכתחלה תקנו להתפלל בתפלה הסמוכה אבל בדיעבד יצא או נימא דאף בדיעבד לא יצא. ואין להביא ראיה ממה דקיי"ל דאם הקדים ראשונה לתשלומין דלא יצא די"ל דזה גרע באם התפלל תחלה לתשלומין. ואח"כ לגוף החוב והיינו רק באם התפלל בזמן מנחה וכדומה בזה גרע אם הקדים התשלומין אבל אם מתפלל שלא בזמן שמתפלל גוף החוב אפשר דיצא בזה בדיעבד או לא וצ"ע כזה כעת רק בדין הראשון נראה דלכתחלה ימתין עד המנחה ובדיעבד בודאי יצא אם התפלל שחרית אח"כ כנלפענ"ד נכון ודו"ק. שוב הראו לי שבא"ר כתב להיפוך מדין הראשון ולפענ"ד נראה כמ"ש שהוא לא נחית כלל לטעם שכתבתי לעיל וגם הוא לא התיר רק בזמן תפלת מוסף ולא אח"כ ע"ש היטב ודו"ק: והנה בחבורי ספר החיים בסי' זה העליתי בדין אם מתפלל מוסף ביו"ט ראשון של פסח ולא הזכיר בו משיב הרוח צריך לחזור ולהתפלל שנית אחר כך אף שכבר שמע מן הש"ץ שלא הזכיר גשם ע"ש. והנה כעת ראיתי בפרי מגדים סי' קכ"ו שכתב דבכה"ג א"צ לחזור כלל כיון דא"צ להזכיר רק מכח דלא שמע מן הש"ץ ע"ש. ולפענ"ד אין נראה כן והדבר ברור דצריך לחזור ולהתפלל דמה בכך דהוי מכח דלא שמע מן הש"ץ סוף סוף כיון דתקנו חז"ל להזכיר עדיין אם לא התפלל כתיקון חז"ל חייב להחזיר. ותדע דהרי אם התפלל בשמיני של חג והזכיר משיב הרוח טרם ששמע מכריז פשיטא דצריך לחזור וראיה מזה ממ"ש בש"ע סי' קי"ד דאפילו אם היה חולה או אונס לא יקדים תפלתו לתפלת ציבור ופירש המג"א דאם אינו חולה בלא"ה לא יקדים תפלתו לתפלת צבור ע"ש וא"כ כל שעת הדחק כדיעבד דמי ואם בדיעבד יצא ידי תפלה אף שהזכיר בלא שמיעה מש"ץ א"כ בחולה או אונס היה לו לכתחלה לעשות כן ובפרט דהוי תפלה בצבור ענין גדול ולכמה פוסקים עדיף מסמיכת גאולה לתפלה ואעפי"כ בחולה או אונס מותר לו להקדים תפלתו לתפלת ציבור ובע"כ מוכח כיון דבדיעבד יצא אם התפלל יחיד ולכך כל שעת הדחק הוי כדיעבד א"כ כיון דבזה לא יקדים תפלתו לתפלת הציבור ולא התירו לו להזכיר קודם הש"ץ מוכח דבזה אף בדיעבד חוזר א"כ מה לי אם הזכיר מוריד הגשם בזמנו דהיה ראוי להזכיר ואעפי"כ כיון דלא שמע מהש"ץ חוזר מה לי אם לא פסק במוסף יו"ט ראשון של פסח שהיה לו להפסיק כיון דלא שמע עדיין מהש"ץ חוזר ומתפלל כיון שלא קיים כתיקון חז"ל וברור ונכון הוא לדעתי דלא כמ"ש הפרי מגדים בזה ודוק היטב: והנה בדין טעה או נאנס ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים המקור דין זה הוא בש"ס דף כ"ו ושם מסיק הש"ס כקושיא מברייתא דטעה ולא הזכיר וכו' הנה כתבו הפוסקים בשם רבינו האי כיון דלא מסיק בתיובתא קא"ל כן מכח דזה גרע דגלי דעתיה דהוי הראשונה לתשלומין וכו', והנה לפענ"ד ראיה לדבריו ממה דגרסינן במסכת ברכות [דף ד' ע"ב] וז"ל אמרי כיון דתקינו רבנן השכיבנו כתפלה אריכתא דמיא דאלת"ה שחרית היכא מצי סמיך והא אמר ר' יוחנן בתחלה הוא אומר ד' שפתי תפתח ובסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי אלא כיון דתקינו רבנן וכו'. והנה בדף ט' ע"ב יש שם ג"כ הך סוגיא ושם קאמר להיפוך דאלא אמר ר"א תהא כתפלת מנחה ע"ש בפירש"י דמ"ש ר' יוחנן ד' שפתי תפתח הוי רק כתפלת מנחה ר"א אומר לעולם אכולהו וכיון דקבעוהו רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך והא בעי למימר השכיבנו אלא כיון דתקינו לי' רבנן כתפלה אריכתא דמיא וכו'. והנה הסוגיות מתחלפות דלעיל דף ד' מוכיח להשכיבנו ממאמר בתחלה הוא אומר ד' שפתי תפתח ובדף ט' אומר להיפוך ומוכיח למימר ד' שפתי תפתח מהשכיבנו. ועוד יותר תמוה דמה מוכיח הש"ס בדף ד' ממאמר ד' שפתי תפתח דלמא הוי זה כתפלת מנחה כדמסיק ר"א בדף ט' וזה צע"ק. ומה שנראה ליישב הוא בשום לב למה סיים הש"ס בדברי ר' יוחנן ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון ולענין הפירכא היה די רק במ"ש בתחלה הוא אומר ד' שפתי תפתח וכבר עמד בזה הצל"ח. אך נראה דאתי שפיר דהמקשן הוה ידע די"ל דר"י מיירי בתפלת המנחה ולכך פריך דהרי אומר ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון והרי בסופו אין לחלק בין תפלה לתפלה ובכולם שייך סיום זה א"כ גם רישא מיירי בכל ענין ולכך הוכרח להביא הסיפא. אך לפ"ז ר"א דמתרץ דתהא כתפלת מנחה היאך מתרץ הך קושיא דהרי יהיו לרצון שייך בכולם. אך י"ל כיון דאמרינן לעיל דף ט' דלעולם יהא אדם נזהר בתפלת המנחה דאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה א"כ י"ל דגם הסיום יהיו לרצון נמי אינו רק כתפלת המנחה דאז מובטח שיהיה לרצון אבל לא בשחרית. אך קשה הרי ר' יוחנן אומר שם דאפילו בתפלת ערבית הוא נענה א"כ אכתי שייך יהיו לרצון אפילו בערבית דמה בין מנחה לערבית. אך י"ל דמ"ש ר' יוחנן אפילו בתפלת ערבית אינו ערבית ממש רק הכוונה דהרי קיי"ל אם טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים. ולזה אמר ר' יוחנן דלאו דוקא בתפלת מנחה בזמנה רק אף בתפלת ערבית אם מתפלל מנחה בערבית נמי נענה אבל בערבית ממש אינו נענה ולכך הוי הסיום יהיו לרצון נמי במנחה או בתשלומין דידיה כמו התחלת ד' שפתי תפתח כן יפרש ר"א. אך לפי"ז קשה הרי אמרינן בזבחים דף מ"ח ובכמה דוכתי שלא יהיה הטפל חמור מן העיקר וא"כ ה"נ כיון דתשלומין דמנחה בערבי' הוי טפל וערבית בזמנו הוי עיקר היאך יהיה הטפל חמור מן העיקר דהעיקר לא יהי' נענה ובתשלומין יהיה נענה ובע"כ מיירי ר' יוחנן בערבית ממש והדרא קושיא לדוכתה דבע"כ ר' יוחנן מיירי בכל ענין. אך י"ל דהך סברא אם שייך בזה שלא יהיה הטפל חמור מן העיקר או לא תליא בסברת המקשן דף כ"ו שהבאתי לעיל דאם נימא דאם הבדיל בשנייה ולא הבדיל בראשונה עלתה לו א"כ חזינן אף דעשה התשלומין עיקר והבדיל ובהעיקר לא הבדיל א"כ עשה הטפל עיקר והעיקר טפל או דהיה כוונתו להקדים התשלומין ועשאו בזה עיקר נמי יצא א"כ מוכח דלא אמרינן בזה שלא יהא הטפל חמור מן העיקר לכך יתכן גם בזה דמ"ש ר' יוחנן אפי' בתפלת ערבית היינו תשלומי דמנחה בערבית ולא ערבית ממש אבל אי נימא כסברת הש"ס דאם הבדיל בשניה ולא בראשונה לא עלתה לו א"כ מוכח דאסור לעשות הטפל עיקר והעיקר טפל א"כ ה"נ א"א לפרש כוונת ר' יוחנן בתשלומי דערבית דא"כ הוי הטפל חמור מן העיקר ובע"כ דמיירי בכל ענין ולכך א"ש דר"א דמתרץ תהא כתפלת מנחה הוא יסבור כסברת המקשן דאסיק בקושיא וס"ל דלא משגחינן בזה במה שעושה הטפל עיקר או דאין על התשלומין שם טפל כלל ואין קפידא אם מקדימו לכך יכול להיות דר"י מיירי רק בתפלת המנחה. אבל לעיל דף ד' אזיל אליבא דאמת דקיי"ל כדעת רבינו האי דאין לעשות מן הטפל עיקר לכך בע"כ מוכיח דר"י איירי בכל התפלות ממה דסיים ובסוף אומר יהיו לרצון ולכך עשה הוכחה ממאמר בתחלה הוא אומר ד' שפתי תפתח לראי' לתפלת השכיבנו. אבל בדף ט' דאזיל להך סברא די"ל דר"י מיירי רק בתפלת המנחה לכך ממאמר ד' שפתי תפתח אין ראיה די"ל דמיירי בתפלת המנחה לכך מוכיח להיפוך מהשכיבנו וא"ש ודו"ק ויש ראיה מזה לדעת רבינו האי והפוסקים ודו"ק:
**סעיף ח'**מי שלא התפלל וכו'. נ"ב הנה מזה מוכח דשכחה הוי אונס וע' במג"א מה שפלפל בזה. ולדידי נראה להוכיח דשכחה הוה אונס דהנה מריש הוה קשיא לי במה דקאמר הש"ס בפ"ד דב"מ (דף נ"א ע"ב) דקאמר שם דשמואל אמר אנא דאמרי אפי' לר"מ ע"כ לא קאמר ר"מ התם דודאי קא עקר אבל הכא מי יימר דקא עקר וקשה לי טובא איך יפרש משנה מפורשת בפרק ו' דפאה בסופו וז"ל האומר הריני קוצר ע"מ שמה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה ופירשו הרמב"ם והר"ש והרע"ב מכח דכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וקשה הרי שם הוי ספק עקר דדלמא בלא"ה לא ישכח והוי ממש כמו ע"מ שאין לך עלי אונאה והנה זה היה נראה ליישב די"ל כיון דחזינן לר"י דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים א"כ חזינן דממון קיל מאיסורא א"כ ניהו דר"מ ס"ל דאף בדבר שבממון תנאו בטל היינו רק היכא דודאי עקר אבל בספק עקר מודה ר"מ דבדבר שבממון תנאו קיים אבל בדבר שאינו של ממון אף בספק עקר הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אך אכתי מה נעשה לסוגיא דגיטין (דף ס"ד ע"ב) גבי ע"מ שתאכל בשר דפריך שם נמי דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה ומשני שם רבינא נמי דע"כ לא הוי מתנה עמש"כ אלא כשאר כסות ועונה דודאי עקר אבל הכא דלא תאכל ולא תתגרש וכן הועתק בש"ע אהע"ז (סי' ל"ח וקמ"ד) א"כ מפורש דאף באיסור אמרינן דהיכי דלאו ודאי עקר הוי מתנה עמש"ב. וקשה הרי משנה מפורשת בפאה דאף זה הוי מתנה עמש"ב אף דלאו ודאי עקר. ולכאורה צע"ג ובע"כ צריך לו' דהתם הוה בידה שלא לאכול ולא להתגרש ולכך כל דהוי בידה לא נחשב מתנה עמש"ב אבל כאן אין בידו שלא לשכוח לכך הוי מתנה עמש"כ וא"כ תינח אם נימא דשכחה הוי אונס ממש אז שפיר י"ל דהכא כיון שאין בידו הוה מתנה עמש"ב. אך אם נימא דשכחה הוי פשיעה בע"כ מוכח דבידו להיות נזהר שלא לשכוח א"כ הוה נמי בידו וקשה למה יהיה מתנה עמש"ב הרי לאו ודאי עקר ובזה ודאי הדבר תלוי דאם הוי אונס ממש לא הוי בידו לשמור ממנו ואם הוה פושע בע"כ דהוי בידו לשמור ממנו דאם לא היה בידו לשמור ממנו אין זה פשיעה וא"כ אם נא' דהוי בידו שלא לשכוח למה נחשב התם מתנה על מה שכתוב בתורה ובע"כ מוכח דשכחה אין בידו ומוכח דהוי אונס ממש וזה ראיה ברורה לפענ"ד דשכחה הוי אונס ודו"ק היטב:
סעיף י"אטעה במנחה וכו'. נ"ב הנה בזה יש דיעות דא"צ לחזור ולהתפלל במ"ש דמה ירויח במה שיתפלל עוד וכו' ועיין מ"ש ראיה ברורה לזה בחידושי לש"ס פסחים דף צ"ה ע"ב ממ"ש שם דטעמייהו דרבנן מפני טומאה דחיתי' יחזור ויעשה בטומאה אף דאז היה רק מיעוט טמאים ורוב העושים טהורין וכאן הוה רוב העושים פסח טמאים וטומאה הותרה או דחויה היא בציבור מזה מוכח דלא אזלינן בתר השתא רק בתר מה שהיה אז בשעת עיקר החיוב לא בשעת התשלומין וכמ"ד שני תשלומין דראשון הוא ע"ש ודו"ק היטב:
סעיף י"בהטועה ומזכיר מאורע שאר ימים וכו'. נ"ב הנה נשאלתי בימי חנוכה שאמר אחד על הנסים בברכת עבודה קודם ותחזינה ועקר רגליו כבר. והשבתי דצריך לחזור דפשיטא בין להש"ע כין להט"ז דע"כ לא פליגי רק אם עכ"פ גוף ההזכרה הוי שייך באותו מקום א"כ הוה מעין הברכה וא"כ אינו הפסק כגוף נוסח התפלה רק דאינו זמנו היום והוי העיכוב מצד אחר בזה ס"ל להש"ע דלא הוי הפסק והט"ז חולק. אך אם מזכיר דבר שאינו שייך באותה ברכה אף אם הוי זמנו היום מ"מ מה בכך כיון דאינו שייך באותה ברכה הוי הפסק בגוף נוסח התפלה ול"מ אם כבר עקר רגליו דבזה לו יהא דהוי שיחה בעלמא הוי הפסק כמ"ש הט"ז כאן ולעיל (סי' ק"ד) דהיכי דעקר רגליו צריך לחזור אף גם אם לא עקר רגליו נראה דיש לו לחזור דאדרבא אם לא הוי היום זמנו כלל הוי רק כשיחה בעלמא ובזה די לחזור לרצה. אבל כאן דהוי זמנו היום והזכירו שלא במקומו גרע ע"ד מה דאמרינן במס' זבחים (דף ב' ע"א) דבת מינו מחריב בה דלאו בת מינו אינו מחריב בה כן ה"נ כיון דהוי זמנו היום לזוכרו שלא במקומו יש לו לחזור לראש בכל ענין. מיהו בזה כיון דאין לנו ראיה ברורה יש לו לכוין ולהתפלל בתורת נדבה מספק אבל אם עקר רגליו חוזר בודאי אף אם נזדמן כן בתפלת ערבית כמו בשאר טעות גמור דחוזר אף בערבית וכמו אם לא הזכיר יעלה ויבוא ביו"ט וחוש"מ וז"ב ונכון ודו"ק. ועיין בט"ז מה שחולק על דין המחבר ועיין בחידושי להלכות חנוכה סי' תרע"ז בחיבורי לאו"ח משנת תר"ד ראיה גדולה לדעת הט"ז מן הש"ס ע"ש ומה שהסברתי שם טעמו לדחות ראיית רבינו יונה ע"ש בעזה"י ודו"ק: