סעיף א' בהג"הואין לזר לישא כפיו אפי' עם כהנים אחרים נ"ב עיין במג"א מ"ש לישב קושית הרמ"א דר"י לשיטתו דס"ל נשים סומכות רשות. והנה הראו לי בספר עצי ארזים סי' ג' תמה על המג"א דא"כ למה כתבו התוס' דאולי משום ברכה לבטלה הרי התוס' כתבו בר"ה דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג א"כ לא הוי ברכה לבטלה ע"ש. ולדעתי אתי שפיר דברי המג"א דבשלמא במצוה דהוי במעשה כגון שופר או תפילין ולולב בזה ניהו דאינו מצווה עלי' מכל מקום מצוה קעביד ומעשה הוי דעכ"פ עביד מעשה לכך מותרת לברך אבל ברכת כהנים דהוי רק דיבור ועיקר הכוונה בזה להיות מברכין לישראל והיינו כדי שיתברכו ישראל וא"כ תינח אם הברכה חלה הוי מצוה אבל אם אין הברכה חלה לא הוי מצוה וא"כ כיון דעכ"פ אין מצוה על זרים לברך וא"כ ניהו שמותרין לברך עכ"פ לא חלה ברכתן ועכ"פ ספק הוי אולי לא תחול הברכה וא"כ לאו כלום עבדה ואיך שייך על זה ברכה כיון דלאו כלום הוא ואתי שפיר. ועוד י"ל דזה דומה למ"ש רש"י בברכות דף כ' ד"ה שוא"ת שאני שכתב דאף דטומאה דכהן ונזיר מעקר בידים הוא התם שאני דמצוה זו לא נאמרה למת מצוה כמו דלא נאמרה לקרובים וכו' וביארתיו בילדותי הכוונה ומצאתיו אח"כ בפנ"י בחידושיו דבמת מצוה דבמקום הלאו נאמר שם המיעוט למעט מת מצוה זה לא נחשב דחייה רק הלאו לא נאמר במקום הזה והוי היתר גמור כמו לקרובים דמפורש ההיתר אבל בפסח ושאר דברים דלא נאמר המיעוט במקום המצוה רק לו' דכבוד הבריות דוחה זה הוי דחויה בעלמא זה אינו נדחה בקום ועשה ע"ש [אמר בן המחבר דבר ד' אמת בפיו ונתכוין לסברת הרמב"ן ז"ל בשער הגמול וע' בשו"ת עט"ח להגאון מלייפנק חלק או"ח שהאריך בזה] וא"כ ה"נ יש לומר כן דודאי בש"ע מצות עשה דהמ"ע נאמר סתם ומשמע בין זכרים בין נקבות רק מעלמא ילפינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג לכך ניהו דפטורות מ"מ יכולין לברך דשייך בזה וציונו כיון דגוף המצוה נאמר סתם אבל בברכת כהנים כיון דבמקומו נא' אתם ולא זרים א"כ כיון דבמקומו נאמר למעט זרים לא שייך לו' וציונו ושפיר הוי ברכה לבטלה והמג"א שפיר מדמה לסמיכה דהרי גבי סמיכה ג"כ נאמר וסמכו בני ישראל ולא בנות ישראל ואעפ"כ ס"ל דנשים סומכות רשות כן ה"נ בזרים הוי רשות אך עכ"פ ברכה לא שייך בזה. ומה דבמס' ר"ה דף ל"ב גבי אין מעכבין את הקטנים הא נשים מעכבין מדמה הש"ס זה להפלוגתא דר"י ור"ש בנשים סומכות רשות אף דלא דמי להדדי כנ"ל והיינו דשם לענין עשיית גוף המצוה דזה קפידא הוי אם יעשו או לא ואין החשש רק מכח בל תוסיף בזה אין סברא לחלק בין אם נא' המיעוט במקומו או לא ובפרט למ"ד נשים סומכות רשות הוי ק"ו מה במקום שנתמעט במקומו מותרין לעשות מב"ש במה שלא נתמעט במקומו דמותרין וגם למ"ד דאסורין לסמוך כיון דהוי טעמא מכח בל תוסיף מה לי במקומו או שלא במקומו. ועוד דא"כ אמאן תרמייה הך ברייתא דנשים מעכבין וכעין זה אמרינן במ"ב דפסחים דף כ"ז גבי זה וזה גורם ע"ש אבל לענין ברכה לו' וציונו ודאי הוי סברא להלק בין אם נתמעט במקומו ממש לא שייך לשון וציונו אבל אם לא נתמעט במקומו שייך בזה וציונו ואתי שפיר בעזה"י ודו"ק ועיין בחיבורי על או"ה משנת תרט"ז דף קכ"ו ע"א מה שהארכתי עוד בדברי המג"א וליישב קושית עצי ארזים הנ"ל ע"ש:

**(סעיף ה')**לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"ה הנה מ"ש ראיה מסימן תקצ"ד אינה ראיה כלל דהתם עיקר החיוב הוי העינוי ולא תענוג ולכך נאסר המנעלים משום תענוג ולכך בבגד שאינו עוד ליכא תענוג אבל כאן עיקר האיסור הוי מכח שמא יהיה נפסק נימה של אחד ובמ"ש בב"י סי' זה והוא מן הש"ס א"כ מה לי עור מה לי בגד ועיין בב"י סימן זה דין זה מוכח כן להדיא דאין חילוק בין עור או לא כל דהוי חשש שמא יהיה נפסק נימה וכו' ובפרט דהא חד דיעה הובא בד"ה דילכו יחף לגמרי לכך אף המתירין הוי רק בבתי שוקים ההולכים כל הרגל אבל בלא"ה אסור וראיתי בשערי תשובה של הגאון ר"ז מרגליות זצ"ל שכתב לעיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן י"א ואין בידי לעיין בו ולפענ"ד הוא אסור ודו"ק היטב:

**(סעיף ו)**אף ע"פ שנטלו הכהנים את ידיהם שחרית חוזרין ונוטלין ידיהם עד הפרק וכו'. נ"ב נשאלתי אם הנט"י לנשיאת כפים בעי כלי כדין נט"י לאכילה או לא והשבתי לכאורה היה נראה דבעי כלי כדין נט"י לסעודה דהרי דומיא דקידוש ידים לעבודה הוא והרי זה הוי בעי כלי מן הכיור וכן היה נראה מלשון הרמב"ם הובא בב"י סי' ר"ה שכתב כיצד כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה וכו'. וא"כ מדכתב כדרך שמקדשין לעבודה משמע דהוי כדין נט"י לעבודה ובעי כלי אך לפ"ז קשה היאך כתב הב"י אח"כ שאם נטל ידיו שחרית א"צ ליטול ידיו עוד הרי בשחרית לא בעי כלי ועתה בעי כלי ואין לו' דמיירי שנטל שחרית בכלי דא"כ למה כתב הב"י תחלה וזה"ל ומשמע דכשידיו טמאות כגון שלא נטל ידיו שחרית קאמר דצריך ליטול וכו' הא משכחת לה אפי' אם נטל ידיו שחרית רק שלא בכלי דצריך ליטול וכך הו"ל לומר דבשלמא נטל ידיו שחרית כדינו מן הכלי וקאמר הא נטל ידיו שחרית כדינו מן הכלי א"צ ליטול והנה מדלא כתב כן יהיה מוכח דס"ל דלא בעי כלי. אך א"כ תמוה מה שכתב הב"י וזה"ל ותדע דהא לעבודה נמי א"צ לקדש כל העבודה אלא פ"א מקדש בבוקר ועובד כל היום כולו וכל הלילה ומה ראיה הוא התם מקדש כדינו מן הכיור בבוקר לכך ל"ב יותר משא"כ בזה דבשחרית לא בעי כלי ולנט"י י"ל דהוי דומיא דעבודה ובעי כלי. וגם קשה עוד ממה דהקשו התוס' להסוברים דסגי בנטילת שחרית דא"כ תיפוק ליה משום ד"ת דבעי נט"י והב"י תירץ דנ"מ לד"ת ודי ככל מילי דמנקי משא"כ לנשיאת כפים בעינן מים ע"ש ולמה לא מתרץ דלד"ת לא בעינן כלי ולנשיאת כפיים בעינן כלי ומוכח דגם בזה בעינן כלי מיהו יש לו' דזה תלוי בזה דלהסוברים דדי בנטילת שחרית ס"ל דלא בעי כלי אבל להסוברים דאין די בנטילת שחרית ס"ל דבעי כלי וזה תליא בזה ותלוי בפלוגתת הפוסקים וצ"ע כעת בזה לדינא והדבר תמוה על הפוסקים הראשונים והאחרונים שלא העירו בזה כלום. והנה גוף דעת הסוברים דדי בנט"י שחרית לא הוי מזה ראיה דיש לומר דהכי תקנו חז"ל דאם ידיו בחזקת טהרה דבנט"י שחרית כיון דאז לא בעי כלי וא"כ אז לפי שעתן הוחזקו לטהורים שוב לא תקנו בזה נט"י לנשיאת כפים כל אם לא נטל ידיו והם טמאים אז תקנו נט"י לנשיאת כפים ואז בעינן דומיא דעבודה להיות בכלי כיון דבעי נטילה בעי כדין עבודה וכיוצא בזה מצינו בחגיגה דלתרומה בעי כוונה ולחולין לא בעי כוונה ואם טבל לחולין והוחזק לחולין מהני אף למעשר כן י"ל בזה וי"ל לכ"ע בעינן כלי מיהת דברי הב"י צ"ע בזה כנ"ל ודו"ק:

**(סעיף כ"ב)**משתדלין שיהיה המקרא ישראל וכו' נ"ב עיין בט"ז בשם הרמב"ם שלמד דין זה מקרא דאמור להם משמע שהוא אינו מהם וכו' ע"ש. והנה בעיני יפלא מאד מן הש"ס דף ל"ח דקאמר שם אר"ח נקטינן כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים שנאמר אמור להם משלהם תהא אם כן חזינן דאדרבא הוא מפורש דאמור להם דוקא משלהם וניהו דמסיק שם אביי דלית הלכתא כר"ח היינו רק דלא בעינן שיהיה דוקא משלהם אבל מנ"ל לדרוש להיפוך דדוקא אינו משלהם ומה"ת לנו לחדש שיפלגו בסברות הפוכות דלר"ח יהיה הפירוש אמור להם משלהם ולאביי יהיה הכוונה להיפוך ממש שאמור להם והוא אינו מהם וצ"ע בזה ודו"ק:

**(סעיף כ"ג)**בשעה שהכהני' מברכים העם לא יביטו וכו' ולא יסתכלו בהם. נ"ב ע' במג"א ס"ק ל"ח מ"ש דלשון להסתכל משמע ביותר ועיין בסמ"ע בחו"מ סי' קנ"ד ס"ק י"ד מ"ש להיפוך ועיין בחידושי לש"ס במס' ע"ז דף כ' ע"א במה דפריך שם ולאסתכולי מי שרי משם דברי המג"א תמוהים ביותר דלפי דבריו לא פריך הש"ס מידי וצ"ע ודו"ק:

**(סעיף ל"ז)**מומר לעכו"ם לא ישא את כפיו וכו'. נ"ב עיין מ"ש בחידושי תורה משנת תקפ"ט בפרשת פנחס מאין הוציא הרמב"ם דין זה ע"ש ודו"ק:

**(סעיף ל"ח)**שתה רביעית יין בבת אחת לא ישא את כפיו וכו'. נ"ב הנה אעתיק כאן לשון הרמב"ם במ"א מהלכות איסורי מזבח הלכה ט"ז וז"ל ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים ודין היוצא משם אחד הוא כיצד כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח או קרע בגדיו שם ויצא לוקה וכו' וכ' שם הראב"ד א"א אם לדברי' אין צורך שישתה יין בין האולם ולמזבח ומה שאמרו בת"כ מניין אף ביציאה לו' שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות בהיכל ובמזבח מיתה נמי איכא עכ"ל. והנה אין להתחלת דבריו הבנה כלל והכ"מ שם כ' וז"ל כתב הראב"ד א"א אם לדבריו אין צורך שישתה יין בין האולם ולמזבח וכו' נראה שטעמו דאין לו מר לחייב ביציאה היינו שהכניס יין בפנים ושתה שם דמי נתן יין בפנים וכו'. ודבריו תמוהין מאד בפירושו דמה קושיא היא זו אטו לא אפשר דהכניס עמו יין לפנים ואי דהוי חולין בעזרה דלמא עבר והכניס או דשתה מיין לנסכים ונ"מ אף דמעל מ"מ ילקה משום שתויי יין ג"כ. אך כוונת הראב"ד כך הוא דלפי דעת הרמב"ם דכוונת הת"כ הוי לאשמועינן דחייב אף על היציאה ל"ל לפרש התוספתא דמיירי בשתה יין לפנים הו"ל לפרש דמיירי בשתה בחוץ ולענין ללקות שתים אחת על הכניסה ואחת על היציאה. וזה שכ' הראב"ד דלפי דבריו בפירושו א"צ שישתה יין בפנים רק אם שתה בחוץ משכחת לה ולענין ללקות שתים וזה ברור בכוונת הראב"ד ודו"ק. אך ליישב דברי הרמב"ם מקושיא הנ"ל נראה כיון דבת"כ אמר מנין אף ביציאה ת"ל אתה ובניך והוא תמוה מנ"ל כן ועיין בכ"מ שעמד בזה ולדעתי יש לו' הכוונה דראייתו הוי ממ"ש אתה ובניך אתך משמע בדומה לך וכמו שדרשו חז"ל במס' ע"ז גבי נח אתך בדומה לך כן ה"נ הכוונה אתך בדומה לך והיינו אהרן היה אז בפנים כדמוכח בפרשת שמיני שנא' להם ומפתח אהל מועד לא תצאו מוכח שהיו אז באהל מועד ורמז לו שאם אז ישתו יין יתחייבו וא"כ מוכח דחייב גם על היציאה ולכך אין לומר דהכוונה לחייב שתים על הכניסה ועל היציאה דזה לא נלמוד מלשון אתך בדומה לך דהרי אהרן לא נכנס אז שתויי יין ומה בדומה לך איכא ובע"כ הכוונה רק דאם ישתה יין בפנים חייב על היציאה ודו"ק ואפשר ליישב גם דברי הכ"מ דגם הוא מפרש כוונת הראב"ד כן רק דקשה לו מה הקשה הרי י"ל דקי"ל תפשת מועט תפשת וכיון שכן מוטב טפי לאוקמי הריבוי על אם שתה יין לפנים ולחייבו אחת מלאוקמי על אם שתה יין בחוץ ולחייבו שתים לכך כתב הכ"מ דכוונת הראב"ד הוי כיון דמי הכניס יין לפנים א"כ הוה מלתא דלא שכיחא לכך טפי מסתבר למדרש על אם שתה בחוץ ולחייבו שתים מלמדרש ממנו אם שתה בפנים ולחייבו אחת כיון דהוי מלתא דלא שכיחא ואתי שפיר ודו"ק היטב:

**(סעיף מ')**כהן שנשא גרושה לא ישא את כפיו. נ"ב עיין במג"א מה שהקשה על הרמב"ם ועיין מ"ש בישובו בהשמטות לחיבורי נדרי זרוזין ביו"ד סי' רכ"ח שם ישבתי דבריו ע"פ דרכו של המג"א בתוספת ביאור ע"ש בחיבורי השני להשמטות לנדרים ע"ש ודו"ק והוא בחיבורי בכת"י דף קע"ג: והנה בדין זה בכהן שנשא גרושה עיין מ"ש בספרי ספר החיים ליישב שיטת הרמב"ם מכח שיקחו לעצמן קלי הדעת ולא יחושו לנדרי איסור ע"ש וע' מ"ש בזה בחיבורי ליו"ד הלכות בכור סי' שי"ד ראיה לזה מן הש"ס דבכורות דף ל"ו ע"ב גבי ר"א שהביא לפניו בכור ולא ידע אם כהן הוא ע"ש עד לכבודו של חכם חייש איסורא עביד משם מוכח דבע"כ חיישינן לכה"ג שיקח לעצמו קלי הדעת שלא יחושו לכבודו של חכם ויתירו לו דאל"כ אין פירוש להסוגיא שם דדלמא הוא לא חייש רק דהשלשה לא יתירו לו כיון שיש חכם או דערומי קא מערים שהשלשה לא יתירו לו כיון דליכא כהן עמו ובע"כ דהחשש שאפשר שיקח לעצמו שלשה קלי הדעת ויתירו לו ובע"כ שהוא עצמו חייש לכבודו של חכם ע"ש ודו"ק בזה:

**(סעיף מ"א)**בהג"ה י"א דמי שיש לו בת שהמירה לעכו"ם או זינתה וכו'. נ"ב עיין במג"א מה שהקשה ע"ז ועיין בחיבורי לתורה פרשת בלק שנת תקצ"ט בפסוק ויהל העם לזנות מה שדחיתי ראיות המג"א ס"ק ס"ב והעליתי כן דיש לחלק בין אם עשתה כן ג"פ או בפרהסיא לבין פ"א ובצנעא דאז לא מחללת את אביה ובזנות אף בזה מחללת ואח"כ הבאתי ראיה מן התורה שם דאף בהרבה פעמים ובפרהסיא אינה מחללת אביה מן הילקוט שם ע"ש ודו"ק ומה שקשה על הגהות רמ"א הנ"ל מסוף מס' סוכה עיין בחיבורי לש"ע יו"ד סי' רי"ט דף ק"כ דרך אגב מ"ש ליישב שם בעזה"י ודו"ק: **(סעיף מ"א )**בהג"ה י"א דמי שיש לו בת שהמירה לעכו"ם או זינתה אין מחייבין עוד לקדשו כי אביה היא מחללת. נ"ב עיין במג"א שפירש דברי המרדכי דכוונתו דהמירה מסתמא זינתה וכתב אח"כ דפשע מה שהי' לו ללמוד זאת בקטנותה וכו' ע"ש ודבריו תמוהין דבשלמא בידוע שזינתה מחללת את אביה דמסתמא לא שמרה בקטנותה דאם היה שמרה בקטנותה לא היתה באה לזנות לכך הוה כ"ד שאף בנשואה בשריפה אבל בהמירה ואנחנו לא ידענו שזינתה רק דאמרינן מסתמא זינתה א"כ אם מהני הך שמירה בקטנותה שאף אחר שהמירה לא תזנה קשה למה מחללת את אביה דלמא באמת שמרה מזנות בקטנותה ובאמת לא זינתה מכח דשמרה בקטנותה מגופיה נוכראי ואם שמירה לא מהני מה ששמרה בקטנותה ובאמת לא זנתה א"כ לא פשע כלל שהרי אף שמרה לא היתה מועיל כיון דמשמד אין לשמרה ושוב אח"כ לא מהני שמירתו מתחלה ואין לו' דכוונת המג"א הוי דאנן אמרינן שמכח הנאת הזנות כדי שיהיה שכיחא ליה א"כ אם היה שומרה בקטנותה מגופא נוכראה לא היתה מתאוות לזנות ולא היתה ממירה דתה זה אינו דא"כ אין ראיה מאהע"ז דמשם לא משמע שמתוך הנאת הזנות תמיר דתה רק דמן הסתם זינתה נמי ולא שעיקר המירתה יהיה מכח תאוות זנות. ועוד מה ראיה מביא מנשואה התם י"ל דחזינן שזינתה ולא המירה בזה תליא אם היה שומרה בקטנותה או לא אבל אם המירה תחלה י"ל בזה אף אם היה שמרה בקטנותה רגילה לצאת כיון שכבר המירה וצ"ע ודו"ק:

**(סעיף מ"ג)**אחר שבעה ימים של אבילות נושא כפיו ובתוך שבעה ימי אבלות יצא מבהכ"נס בשעה שקורין כהנים. נ"ב עיין מג"א שכתב וכ"ש אנן וכו' ונראה דאף אם אירע שלא חל עליו דין אנינות כגון שאין דעתו לקברו היום מ"מ לא ישא את כפיו כיון דאינו בשמחה וכמ"ש המג"א וזה תליא בשני הטעמים שלטעם הש"ך כיון דלא הוה אונן ישא את כפיו ואם הוי כטעם המג"א לא ישא את כפיו. והנה לדעת הש"ך דהיה מותר בכה"ג לישא את כפיו אשכחנא פתרא במעשה שבא לידי בבית אחד שהיה מת והיה כהן והיה לו אח והיה המעשה ביו"ט והבהכנ"כ היה סמוך להבית באופן שלא היה יכולים הכהנים לישא כפיהם שם היה נראה דמותר האח הכהן לכנוס לבהכנ"ס שם ולישא את כפיו כיון דיש דיעות כש"ע אם מותרין קרובים לטמאות שלא לצורך קבורה וניהו דאנן קיי"ל דאסור לטמאות מכל מקום ספיקא הוי וגם דעת הש"ך בסי' שע"א דטומאה של טפח הסמוך הוי רק דרבנן וניהו דהמג"א השיג עליו שהוא מן התורה מכל מקום הפנ"י בכרכות פ"ג ובפ"ק דסוכה העלה שלא כדעת המג"א ומידי ספיקא לא נפיק [ועיין בחידושי ליו"ד סי' שע"כ מ"ש כיוצא בזה] וא"כ הוה ספק ספיקא שמא כדעת הסוברים דמותר לטמאות שלא לצורך קבורה ואת"ל כדעת הסוברים דאסור לטמאות מ"מ דלמא טומאה הסמוכה הוי רק דרבנן כדעת הש"ך והפנ"י הנ"ל ושוב בדרבנן מקלינן לסמוך על הסוברים דמותר שלא לצורך קבורה דספק דרבנן להקל והוי ס"ס כמ"ש הפוסקים גבי דם ביצים וניהו דהוי אונן מ"מ אם אין דעתו לקברו היום או בשבת במקומות שנושאין כפיהם בשבת מותר אחי המת לישא שם כפיו בבהכנ"ס הסמוך ואחרים אסורים לישא כפיהם מיהו לטעם המג"א אסור לישא כפיו בלא"ה מכח דאינו בשמחה מיהו בדם ביצים גופא קשה דהרי יש נמי ס"ס להיפוך דלמא היה במקום האוסרו ואת"ל לא היה דלמא הלכה כמ"ד דם ביצים דאורייתא ולכך יש לחוש לחומרא שהיה במקום האוסרו וגם כאן תקשה כן וצ"ע ודו"ק: והנה מ"ש לעיל שמכח ס"ס מותר לכנוס לבהכנ"ס לישא כפיו אין להקשות דא"כ אף לדבר הרשות יהיה מותר לכנוס לבית הסמוך אך זה אינו דהרי קי"ל אין עושין ספק דרבנן לכתחלה או ספק ספיקא אך היינו דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה נראה דמותר לעשות ספק דרבנן לכתחלה דהטעם דאין עושין ספק דרבנן או ס"ס לכתחלה משום דהוי כמו מבטל איסור לכתחלה וכמו דאין מבטלין איסור לכתחלה כן אין עושין ס"ס לכתחלה וא"כ כיון דלדבר מצוה מותר לבטל איסור לכתחלה כמ"ש בהלכות סוכה סי' תרכ"ו דלגבי מצוה לא שייך איסור דאין מבטלים א"כ מותר נמי לעשות ספק דרבנן וס"ס לכתחלה ולכך לדבר מצוה מותר לכנוס מה"ט דאמרן אבל לדבר הרשות אסור דאין עושין ס"ס וספק דרבנן לכתחלה וכיוצא בזה כתבתי בחידושי ליו"ט סי' ר"א בתשובה ע"ש וז"כ ונכון לדעתי גם י"ל דהוי ס"ס בדבר שיש לו מתירין דלא מהני אך לדבר מצוה לא שייך יש לו מתירין דלמחר לא יהיה דבר מצוה ודו"ק:

**(סעיף מ"ה)**בהג"ה אסור להשתמש בכהן אפי' בזה"ז דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך. נ"ב עיין בט"ז בטעם ההיתר בזה מכח דהתורה אמרה וקדשתו לעשות לו נייח נפשיה וזה אין לו נייח נפשיה אם לא יהיה רשאי להשתמש לת"ח. והנה דבריו תמוהין מן התוס' דמס' סוטה דף מ' ע"ב ד"ה מצוה שאני שהעלו שם דאפי' לפני ת"ח אסור למלך לעמוד מכח דלא אמרינן מצוה שאני רק לגבי המצוה שגדול ממצות המלך אבל בקימה לפני ת"ח הוי מצות המלך גדול ממנו שהרי התורה אמרה שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו ע"כ תוכן כוונתם. וקשה נמי נימא אם אין המלך רשאי לעמוד בפני ת"ח אין זה נייח נפשיה ולו' דמצות המלך אין הכבוד שלו ולא משגחינן בניחא דנפשיה דא"כ גם בכהן נאמר שאין הכבוד שלו ואדרבא בכהן מפורש טפי שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב הרי דהכוונה מחמת כבודו יתב' ולא הוי הכבוד שלו א"כ אין להשגיח בניחותא דנפשיה ועוד היאך יכול הכהן למחול הרי נא' נמי כן דמצות הכהן הוי יותר ממצות הת"ח שהת"ח מצוה דוקדשתו להיות הוא מקדש להכהן ואין הכהן מצווה להקדיש הת"ח דא"כ הוי כבוד הכהן יותר מן הת"ח והיאך רשאי הכהן לעבור על וקדשתו מפני כבוד החכם ואין לו' דוקדשתו לא נאמר במקום ת"ח א"כ גם במלך נאמר כן שתהא אימתו עליך קאי על אינש דעלמא ולא במקום ת"ח ובת"ח גם המלך מצווה במצות דאת ה' אלהיך תירא כמו אינש דעלמא ושוב מצוה שאני ולמה במלך לא אמרינן כן. ולכך נראה דמדברי התוס' יש להוכיח דלא מהני מחילת הכהן ג"כ. והנה ע"פ דבריהם יש לו' מ"ש בש"ס גבי רב הונא בר נתן דהוי קאים קדם שבור מלכא והוי מדליי' המיינא ואמר ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בכו. ולכאורה תיבות וגוי קדוש מיותר דדי לומר ממלכת כהנים כתיב בכו. אך כוונתו כיון דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואף לת"ח אסור למחול על כבודו מכח דלא נחשב דבר מצוה א"כ ה"נ מה בכך דכתיב בהו ממלכת כהנים הרי הוא כמו מלך ואין כבודו מחול ומה אולמא דהך מהך. ובפרט אם במלך ישראל לא היה יכול לעשות כן לת"ח מה"ת שיעשה הוא כן שהוא נכרי. לכך תירץ בלשונו דשאני ושאני דמלך ישראל גם הוא בכלל גוי קדוש ואין חילוק בינו לת"ח רק מעלה אחת שהוא ת"ח ונקרא ממלכת כהנים לכך בזה הוי מצות המלך גדול ממצות ת"ח אך כיון דבישראל אית ביה תרתי ממלכת כהנים וגוי קדוש כתוב בהו א"כ יש לך שני מעלות ולו רק מעלה אחת שאני מלך שוב הוי נגדו מצות ת"ח קודם. ולכך שוב י"ל מצוה שאני ורשאי אינש למחול על כבודו. ותירוץ דבריו דלא תקשה עליו ממ"נ אם אינו רוצה לקיים את התורה פשיטא דלא הו"ל למידלי' הימניא לישראל ואם רוצה לחוש לקיום התורה דהוי מצוה לכבד ת"ח שוב מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול והיאך עושה כבי תרי לכך תירץ דבריו דכדין עביד דגם במלך ישראל היכי דהוי מצוה רשאי למחול על כבודו כדמשני בסוטה רק נגד ת"ח לא שייך ביה מצוה דמצות המלך גדול עליו אבל בנכרי דכתיב בישראל ת"ח תרתי הוה מצות ת"ח גדול לכך רשאי למחול על כבודו דמצוה שאני ודו"ק היטב: והנה בדין מ"ש בהג"ה אסור להשתמש בכהן אפי' בזמן הזה דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך עיין בט"ז ומג"א מה שהאריכו בזה ואני בעניי לא ידעתי מה הקשה להם ממעשה דר"ת וממה שהיה לרבא עבד כהן וממה דאמרינן דאין עבד כהן נרצע והרי יש חילוק בין ת"ח לע"ה דע"ה ודאי אסור לשמש בכהן דהוי מועל בקודש אבל ת"ח שהוא חשוב יותר מכהן כמ"ש חז"ל דאדרבא לא יקדים ת"ח לכהן ע"ה דרך חוק ומשפט כהונה א"כ מוכח דת"ח קודם וכן דרשו חז"ל במס' נדרים דת"ח נקראים כהנים דכתיב ובני דוד כהנים היו ופירש"י שם לפתוח ראשון וכו' א"כ מוכח דהת"ח עצמו נקרא כהן וע"כ לא אסר בירושלמי רק לישראל להשתמש בכהן אבל כהן בכהן מותר לשמש וא"כ מכ"ש בת"ח שמותר לשמש בכהן וא"צ לטעם הט"ז דניחא לכהן בכך רק אף אם אינו מוחל מדינא מותר להשתמש בו שת"ח קודם לכהן ע"ה. והנה מ"ש הרמ"א דאם מחל מהני וכן הביא המג"א לקמן סי' ר"א בשם הסמ"ג דמהני מחילה אבל הט"ז ס"ל דלא מהני מחילה רק מכח דהוי כבוד כיון דיש כבוד לכהן בכך אבל בעלמא ל"מ מחילה ודבריו תמוהין דהרי מנהג בכל ישראל אם הכהן מכבד לאחר בבהמ"ז אחר מברך והרי זה נלמוד מוקדשתו לברך ראשון ואעפ"כ יכול למחול ולמה לשמש ל"מ מחילה ושניהם נלמוד מקרא אחד דוקדשתו וצ"ע ודו"ק בזה: