Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 209
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף ב'**לקח כוס של שכר או מים וכו' ותוך כ"ד נזכר שטעה ואמר שהכל נהיה בדברו וכו'. נ"ב יש לדייק דמ"ש כך היתה אמירתו הוא למותר כיון דכבר כתוב דתוך כ"ד נזכר שטעה ואמר שהנ"ב ממילא מובן הדבר ול"ל להוסיף עוד פירוש הדבר ובהלכות פסח סי' תפ"ז לא כתב רק בקיצור דתוך כ"ד נזכר וסיים ביו"ט ולא סיים כלל בלשון וכך היתה אמירתו כמ"ש כאן. ולכך נראה דכוונה גדולה כוון בזה דהרי כבר הרגיש המ"א למה לא ביאר כאן שידע שהוא שכר או מים כמ"ש שם בהלכות פסח. ולכך נראה לומר דידוע מ"ש קצת פוסקים דאף באלו דברים דקיי"ל תוך כ"ד לאו כדיבור דמי מ"מ אם הוי דיבור אחד ממש מהני חזרה ע"ש והובא בב"י בש"ע אהע"ז סימן ל"ח ליישב דברי הרמב"ם במעשה קודם לתנאי ותירץ שם דיש חילוק בין תוך כ"ד לדיבור אחד ממש דמהני ביה חזרה לכ"ע ע"ש ובב"ח שם. א"כ יש לומר ה"נ בזה דודאי אם לא עשה הכל בדיבור אחד ממש אז ניהו דהוי תוך כ"ד מכל מקום בזה בעינן שעכ"פ ידע שהוא יו"ט ובלא"ה לא יצא אבל כאן מיירי שהוי דיבור אחד ממש ולכך התם דפירש דמיירי שידע שהוא יו"ט לכך סתם דבתוך כדי דיבור יצא ולא בעינן שיהיה דיבור אחד ממש. אבל כאן מיירי שלא ידע שהוא שכר לכך לא מהני בתוך כדי דיבור לבד אם הפסיק קצת. לכך פירש כאן דמ"ש תוכ"ד נזכר אין הכוונה שהיה הפסק קצת רק דכך היתה אמירתו בפה"ג שהנ"ב והוי דיבור אחד ממש לכך בזה יצא אף שלא ידע שהוא שכר ומים. ובזה היה נראה ליישב מה שהקשה המג"א למה לא כתב כאן בשם י"א כיון דלדיעה ראשונה תלוי בכוונתו ע"ש,. אך לדעתי י"ל דהפוסקים הנ"ל ס"ל הסברא להיפוך דע"כ לא אזלינן בתר כוונתו רק אם לא סיים כלל כפי כוונתו בזה הוי הקפידא בגוף הברכה דלא הוי הסיפא רישא ולא רישא סיפא דתחלה כיוון לברכת בפה"ג ואח"כ סיים שנ"ב ואם הוי יין ממש כפי כוונתו בתחלה נמי בירך שלא כהוגן דניהו דהיה יוצא היינו מטעם אחר דעל כולם אם אמר שנ"ב יצא אבל מכל מקום אין זה ברכתו הראויה לו בעצם לכתחלה ובזה כל דהסיום בגוף הברכה לא הוי בכוונתו תחלה בזה אזלינן בתר כוונתו. אבל אם סיים הברכה כפי כוונתו א"כ הברכה מצד עצמה נאמרה כהוגן ואם הוי כאן יין הוי ברכה מעלייתא ראשו כסופו ואין הקפידא רק מצד אחר שכוס זה אינו יין וכל דהמניעה מצד אחר לא אשגחינן בכוונתו ולכך כיון דסיים שהנ"ב יצא. ויש להמתיק עוד כיון דמצות צריכות כוונה לא שייך רק במצוה שמחוייב בה אבל במצוה שאינו מחוייב בה ל"ש כוונה וכמ"ש בחיבורי ספר החיים סימן סמ"ך. ושוב הוגד לי שהר"ן בחידושיו לחולין כת' כן. וא"כ ה"נ אם הקפידו בגוף הברכה שלא הוי סופו כראשו ולא לכך כיוון תחלה ס"ל כיון דכבר אוכל ושותה א"כ חייב בברכה לכך נחשבת הברכה כמחוייב בה ובעינן בה כוונה אבל אם אין סתירה בגוף הברכה דמצד גוף הברכה נאמרה כהוגן תחלתה וסופה בכוונה אחת רק דחסרון הוי רק מצד המאכל והמשקה שאין זה כפי הברכה והרי המאכל והמשקה אין לו חיוב רק רשות לכך בדבר שאין חובה עליו לא בעי כוונה לכך עדיף טפי אם סיים הברכה כפי כוונתו ואח"כ נזכר ואמר שהנ"ב דבזה אם הי' יין כפי כוונתו הוי ברכה מעליותא מתחילתו וסופו משא"כ אם כוון בתחלתו ליין וסיים רק שהנ"ב דבזה אף אם היה יין כפי כוונתו תחלה לא הוי ברכה כהוגן מצד עיקר דינו לכתחילה בזה הוי הפסול בגוף הברכה ולכך מפסיד חסרון הכוונה וכיון דבאמת אינו יין רק שכר לא יצא אבל אם סיים בפה"ג א"כ הברכה מצד עצמה אם הוי יין ברכה מעליותא רק החסרון מצד המשקה שאינו כפי הברכה בזה לא בעינן כוונה רק ברכה וכיון דסיים שהנ"ב תכ"ד יצא. ולכך אתי שפיר שינוי לשון הש"ע דהנה הענין מה דתוך כ"ד יכול לחזור בו היינו דבחזרה זו עוקר דיבור הראשון ושוויה כמאן דליתא מעיקרא וראיה לזה שהרי מוכה בש"ס דנזיר ותמורה והובא בקצה"ח סי' ת"ה דהיכי דיכול לשאול עליו מצי נמי לחזור תכ"ד אבל היכי דלא מהני שאלה לא מהני חזרת תוכ"ד. א"כ מוכח להדיא כמו דבשאלה הוי עקירת הנדר וההקדש למפרע כאלו לא אמרו מעולם כן ה"נ בחזרת תכ"ד משווי לדיבור הראשון כאלו לא אמרו מעולם ועוקרו מעיקרא דאם אינו עוקרו מעיקרא מה דמיון הוי לשאלה ומה ענין זה לזה ובע"כ דתוכ"ד עוקר נמי הדיבור הראשון מעיקרא. אך היינו דוקא אם הפסיק עכ"פ מעט אז לא מהני רק מטעם חזרה דשווייה דיבור הראשון כמאן דליתא אבל היכא דהוי דיבור אחד ממש מהני בלא זה בלי עקירת דיבור הראשון למפרע. ולכך הוי החילוק בהני דברים דתוכ"ד לאו כדיבור דמי מכל מקום אם כד"ד עוקר דיבור הראשון למפרע והני דהוו ענינים גדולים א"י לעקור דיבור הראשון למפרע וכמ"ש הטורי זהב באהע"ז סי' ל"ח לענין מתנה כיון דהוי מעשה א"י לחזור בו ע"ש. אך היכי דהוי דיבור אחד ממש דבזה הוי כדיבור ממש בלא טעם חזרה ועקירת דיבור הראשון וכיון דא"צ לעקור דיבור הראשון ולכך מהני אף בהו ולכך אתי שפיר דברי הש"ע כאן ובהלכות יו"ט דהתם מיירי דלא סיים תיכף של יו"ט רק דהפסיק מעט ניהו דהוי תוכ"ד מכל מקום כיון דתוכ"ד לא מהני רק מכח עקירת דיבור הראשון כאילו לא אמרו וא"כ ה"נ אם יעקור דיבור הראשון כאלו לא אמרו והוי כאילו סיים רק בשל יו"ט ובתחלה כוון רק בשל שבת דלא מהני לדעת הרמב"ם וסייעתו דאזלו בתר כוונתו לכך בעינן שידע שהוא יו"ט ואז יצא תוכ"ד. אבל כאן דמיירי בדיבור אחד ממש ובזה א"צ לעקור דיבור הראשון רק הוה כאילו אמרו ואעפי"כ כיון דסיים בדיבור אחד שהנ"ב מהני ובכוונה אין קפידא כיון דאמר נמי בפה"ג לכך בעינן שיהיה דיבור אחד ממש אבל אם לא הוי דיבור אחד רק תוך כ"ד אז לא מהני כיון שלא ידע שהוא שכר א"כ ממ"נ לשיטת הרמב"ם בסעיף א' דבעינן כוונה א"כ ממנ"פ אם נחשב כאילו אמר נמי בפה"ג לא מהני אח"כ שהנ"ב שלא כוון דהפסיק באמצע ואם יעקור דיבור של בפה"ג למפרע כאילו לא אמרו שוב לא מהני לשיטת הרמב"ם כיון דכוון תחלה לשם יין ולכך בעינן שיהיה דיבור אחד ממש ואתי שפיר פסקי הש"ע על נכון ודו"ק: ועוד היה אפשר לומר בישוב דברי הש"ע לפמ"ש לעיל דיש לחלק בין ברכה שמחוייב בה לברכה שאינו מחוייב בה וא"כ י"ל דהכא מיירי בברכה שאינו מחוייב בה לכך בזה הכריע הש"ע העיקר דלא כדעת הרמב"ם רק לא משגחינן בזה אחר כוונתו רק כיון דסיים כהוגן יצא אבל לקמן דמיירי לענין ברכת יו"ט דהוה ברכה שמחוייב בה בזה יש לומר הלכה כהרמב"ם דבעינן כוונה וא"נ כוון תחלה לשבת לא מהני מה דסיים בשל יו"ט ולכך בעינן שם שידע שהוא יו"ט רק שטעה בדיבורו. ולפ"ז היה נראה דבכוס של קידוש או ד' כוסות וכדומה באם חייב בהכוס הזה אז אם כוון לברך בפה"ג שסבר שהוא יין ונודע לו שהוא שכר וסיים שהנ"ב לא יצא דבזה קיי"ל כהרמב"ם דבעינן כוונה. מיהו היכי דהוי דיבור אחד ממש יש לומר אף אם הוי חובה יצא בזה כנלפענ"ד נכון לדינא. ואדרבא לדברי המג"א היה לו לפרש הש"ע כאן שידע כמו שפירש בהלכות פסח והרי הוי ק"ו דבהלכות יו"ט לא מיירי תחלה להיפוך ופירש דמיירי שידע וכאן מיירי תחלה להיפוך לא פירש. אבל לפמ"ש בלא ידע לא הוצרך לפרש כיון דברישא מיירי בלא ידע פשיטא דאדלעיל קאי ודו"ק היטב בזה: שם בהג"הואם היו אחרים שותים ג"כ ויין לפניהם, נ"ב עיין במג"א לקמן סי' רי"ג שהקשה על זה. ועיין מה שכתבתי בחידושי להלכות ר"ת בחיבורי על או"ח משנת תקצ"ט בהלכות ד"ה סי' תקצ"ט לדחות תירוצו של המג"א וכתבתי ליישב בענין אחר דלא לחנם נקט הרמ"א שהיה יין לפניהם דדוקא בכהאי גוונא דהוי מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם אז יצאו הם ויצא הוא על ידן אבל בלא"ה הם תלויים בו כיון דהוא לא יצא גם הם לא יצאו רק אם מחשבתם ניכר מתוך מעשיחם אז נחשב באלו ברכו הם ממש ואז הוא תלוי בהם ע"ש מה שביארתי מלתא בטעמא בעזה"י ודו"ק היטב: