**(סעיף י"ד)**יזהר שלא יאחוז באמה וישתין וכו'. נ"ב עיין במג"א מה שתמה על הב"י במ"ש דלא בקיאין בשיעור ביעתותא דמ"ש מנדה וכו' ועיין בחידושי מי נדה דף י"ד ובחידושי ליו"ד בהשמטות סימן קפ"ד מ"ש בישוב דבר זה ובחידושי לש"ס דף ט' גם עיין בתוס' במס' נדה דף י"ד ד"ה האוחז שכתבו אף במקום שמותר לאחוז באמה מ"מ מדוחק אסור ע"ש וצ"ע שלא ביארו כן הפוסקים. והנה בהיותי בזה ראיתי בס' מחצית השקל סי' זה שהקשה על הש"ס דמה ראיה מבולשת לדין זה הרי אמרי' בס"ב דכתובות דלבעול יש פנאי מכח דיצרא דעריות תקיף טובא א"כ י"ל ה"נ זה דומה ליצרא דעריות ומה ראיה מלנסך ע"ש. ולפענ"ד לק"מ דבשלמא התם מיירי בנכרים ורשעים החשודים על עריות שפיר יש לחוש דמכח יצרא דתקיף להם יסירו הפחד מלבם ויבעלו. אבל בזה אטו ברשיעי עסקינן לכוין בכוונה להרהור זה ודאי אינו דאם יכוין כן א"כ בידו לעשות כן אף שלא בשעת הטלת מי רגלים ובע"כ דלא חיישינן שיכוין כן בכוונה רק כיון דאוחז באמה בע"כ יבוא לידי הרהור ולבו יהיה אנסו ובזה כיון דבכוונה לא יסיר הפחד מלבו וכיון שישאר בפחדו לא יבוא לידי הרהור בע"כ כיון דהוי בפחד ולא גרע הרהור זה שיבוא בע"כ מהתם לנסך מדעתו ואם התם לנסך מדעתו אף שחביב עליו לא אתי מכח פחד ה"ה נמי לבוא בע"כ לידי הרהור שלא מרצונו לא יבוא כיון שהוא בפחד משא"כ התם דמיירי ברשיעי ובמזיד ירצה לבעול בזה חיישי' שבאותו זמן יסיר הפחד מלבו מכח יצרא דעריות החביב עליו ביותר. וכעין זה כתב הטו"ז ביו"ד סימן קפ"ד דיש לחוש שבשעת תשמיש יצא הפחד מלבו ע"ש וא"ש ודו"ק: