Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 331
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א' עושין כל צרכי מילה בשבת וכו'.**נ"ב הנה בדין אם להיות רק ב' מוהלים או ג' הנה הישועות יעקב בסימן זה כתב שהיא טעות אך אני בתשובה שכתבתי לק"ק בארזאן קנה מקומה בחבורי בהשמטות על ש"ס נדה דף י"ט דרך אגב הארכתי שם בזה בעזה"י בטעם הדבר ע"ש בדף קי"ג ודו"ק: והנה בנידון פלוגתת הבעה"מ והרמב"ן הובא בהר"ן פרק ר"א דמילה בדין אם השתפך החמין לצורך המילה אם אזלינן בתר בסוף או בתר השתא עיין בתשובתי ללבוב קנה מקומה בהשמטות השניות בהלכות שבועות בסימן רל"ט שם הארכתי בזה בעזה"י ודו"ק וע"ש בהר"ן מה שהביאו ראיה מביצה ע"ש. והנה יש כדמות ראיה לזה מן הש"ס נדה דף ל"ח בחסידים הראשונים שלא היו משמשין מטותיהם מיום ד' ואילך שלא יבואו לידי חילול שבת ומ"ט לא נימא דהשתא בהיתר הוא משמש ואח"כ הפקוח נפש שהוא דוחה את השבת א"ו כיון שידענו שאח"כ יבוא לידי חילול שבת אסורים לעשות כן מעיקרא. ואין לומר דהם היו מחמירים על נפשם דזה אינו דבשלמא אם הוי ידענו שיהיה כן ויבוא לידי חילול שבת היו אסורים לעשות כן מדינא לכך שוב כיון שחסידים הם היו מחמירין אף על ספק פן יזדמן כן אבל אם נימא דאף אם הוי ידענו שיהיה כן הוי היתר ברור ואין חשש איסור כלל א"כ ניהו דהם רצו להחמיר על עצמם היה די להחמיר בודאי אבל לא היה להם להחמיר עוד בספק כיון דאף יהיה ודאי הוי היתר א"כ לא היה להם להחמיר בספק כיון דאף אם היה כן היה היתר גמור מדינא. לכן נראה דאם היה כן בודאי היה אסור מדינא לכך החמירו אף בספק ודו"ק. ובגוף ראיות הרז"ה משחיטה ביו"ט היה נראה דהרמב"ן יסבור כהסוברים דפקוח נפש הותר אצל חולה ולא דחויה ולכך אתי שפיר דבשלמא בכיסוי דהתם לאחר ששחט אין לו היתר לכסות רק מכח עשה שדוחה ל"ת וכיון דהוי רק דרך דחויה ולכך עתה שעדיין לא שחט ואפשר שלא יצטרך לידי דחויה מחוייב לעשות כן אבל בפקוח נפש דהיתר ממש הוא בשבת ולכך שפיר אזלינן בתר השתא ומל שפיר כדין ואח"כ פקוח נפש הוא דדוחה שבת והרז"ה ס"ל דפקוח נפש דחויה אצל חולה לכך מביא שפיר ראיה מכיסוי בי"ט ואכ"מ להאריך יותר בזה ודו"ק ועיין בחידושי לפרק ה' דיומא במה"ת דף נ"ה ע"ב בתוס' ד"ה השולח שם הוכחתי דהתוס' ס"ל כדעת המתירין שהביא הר"ן דבתר השתא אזלינן ודבריהם מוכרחים בש"ס כדיעה זו ע"ש ודו"ק. ועיין מ"ש בזה בתשובה ליו"ד סימן שע"ג בטומאת כהן ועיין לעיל סימן רמ"ד ובסימן רמ"ח גבי הפלגת ספינה מוכח נמי דבתר השתא אזלינן ועיין בחיבורי לע"ז עבודת עבודה דף י' ע"ב שם כתבתי ראיה מן התוס' שם ג"כ לדעת המתירין דבתר השתא אזלינן ע"ש ודו"ק. והנה המעיין שם בר"ן מוכח דס"ל להר"ן כדעת הסוברים דלא אזלינן בתר השתא רק בתר בסוף ע"ש רק שמחלק בין מילה דהוי קבוע בשבת משא"כ בשחיטה ביו"ט ולכאורה קשה דדבריו סותרין א"ע מה שכתב בנדרים דף ט"ז בחליפי איסורי הנאה גבי לוה ובע"ח באין ונפרעין דמשמע שם דלכתחלה מותרין ללוות ואין כאן הנאה ואח"כ כשבע"ח באין ונפרעין הוי דיעבד ומותר בדיעבד ע"ש. וא"כ מוכח לכאורה דלא אזלינן בתר בסוף רק בתר השתא וכיון דהשתא ליכא איסורא מותר לעשות אף שידעינן שסוף סוף אח"כ מיהו נעשה האיסור לא קפדינן על זה כיון דאח"כ יהיה בהיתר כיון דהוי כדיעבד וא"כ סתרו דברי הר"ן אהדדי וצריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן דבנדרים מיירי רק מאיסור דרבנן כמ"ש הר"ן דאיסור החילופין בזה הוי רק דרבנן ובדרבנן אזלינן בתר השתא. אך במסכת שבת דמיירי מאיסור תורה וכן בשחיטה ביו"ט היכי שצריך למלאכה דאורייתא אנו אזלינן בתר בסוף אבל היכי דהוי רק איסור דרבנן אזלינן בתר השתא כדמוכח מדברי הר"ן הנ"ל בנדרים והיות שזה כלל גדול במקומות רבות לזה כתבתי כאן כל זה. ואולי יזכני ד' בזמן אחר לפרש יותר בזה ועיין בט"ז יו"ד סימן קי"ז גבי נחירת תישים שם מוכח גם כן דס"ל כדעת הסוברים דבתר השתא אזלינן ולא הדגיש בכל הדברים הנ"ל ולא בפלוגתא שהביא הר"ן הנ"ל ולפמ"ש לעיל יש להחזיק כל דבריו להסוברים דאיסור סחורה בנבילות הוא רק דרבנן ויש ראיה לדבריו מן הר"ן הנ"ל ועיין מ"ש שם בחידושי ליו"ד ודו"ק היטב: והנה מ"ש בש"ע עושין כל צרכי מילה בשבתנ"ב ז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות שגגות הלכה ח' וכן מי שהי' לו ב' תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בע"ש או באחד בשבת ושכח ומל שניהם בשבת פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול אחד מהם בשבת ושבת דחוייה היא אצלו ומצוה עשה אע"פ שהם ב' גופין כיון שזמנו בהול וכו' עכ"ל. והנה מה שהאריך בלשונו לומר שבת דחוייה היא אצלו אין לו הבנה דהוא אך למותר כיון דכבר כתב שיש לו רשות למול אחד בשבת היה די לו לומר ומצוה עשה ול"ל להאריך ולומר דשבת דחויה היא אצלו וגם תיבת הוא אך למותר והיה לו לומר ושבת דחוייה אצלו. ונראה לי לפרש כוונתו דהנה בטומאה קי"ל דטומאה דחוייה היא בצבור וכן קי"ל שבת דחוייה היא אצל חולה כמ"ש הרמב"ם בהלכות שבת אבל בקרבנות שבת הוי שבת הותרה כדאיתא ביומא דף מ"ו. והנה יש לעיין במילה בשבת אם נחשב דחוייה או הותרה והנה מלשון הרמב"ם כאן נראה דשבת הוי דחויה אצל מילה דהרי כתב שבת דחוייה היא אצלו ולא כתב היתר היא אצלו או הותרה אצלו. הן אמת דיש לומר דלשון הש"ס נקיט דקאמר דניתן שבת לדחות אצלו. אך בש"ס גופא יש לדייק כן ויותר מוכח כן מלשון הרמב"ם שכתב שבת דחוייה היא אצלו מלשון הוא משמע דעל עצם איסור שבת קאמר דדחויה היא ולא על שבת זה וכלשון הש"ס טומאה דחוייה היא בצבור. והטעם הנכון דלמה טומאה דחוייה וכן בשבת לחולה ולקרבן צבור הותרה. אך הענין הוא מה דאפשר לקיים זה בחול ואין לו שייכות לשבת דוקא רק ע"ד מקרה והזדמנות הוי שאירע כן בשבת וכן שאירע כן בטומאה זה הוי רק דחויה ולא הותרה דהרי טומאה אפשר הוא שלא יהיה טמא וכן חולה אפשר שלא יהיה מסוכן בשבת לכן אם אירע טומאה או חולה בשבת הוי רק דחויה אבל קרבנות צבור יש קרבנות דשייכין רק בשבת או דהחיוב בכל יום ושבת בכלל זה כיון דכתיב תמיד ומוכרח להיות בשבת ג"כ בזה הוה הותרה. וא"כ מילה כיון דאפשר שלא יזדמן מילה בשבת הוי רק דחויה [אמר בן המחבר כוון רבינו לדעת קדוש ד' הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם ועיין בס' עט"ח להגאון מלייפניק ז"ל חאו"ח מ"ש בזה] ובזה יהיה אתי שפיר לשון הרמב"ם הנ"ל כיון דבזבחים פ"ב דף ל"ב מסיק רבא דהואיל ואדחי אדחי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן וא"כ ה"נ ניהו דהואיל ואדחי אדחי לא אמרינן רק בחד מעשה ולא בב' מעשים מכל מקום היינו לכתחלה אבל לענין דיעבד ובפרט בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה שפיר אמרינן דהואיל ואדחי אדחי לאיסור זה ופטור מחטאת [ועיין כעין ראיה לזה במס' פסחים דף צ"ח ע"ב גבי דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל דמשמע שם אף דלכתחלה לא מהני לומר כיון דאדחי אדחי בב' מקומות מ"מ בדיעבד פטורין וא"כ י"ל ה"ה בזה ודו"ק] ומיושב קושית הלח"מ מה דהקשה על הרמב"ם דדבריו סתרי אהדדי מקרבנות ולפמ"ש דבקרבנות כיון דקרבנות הותרה בצבור וכיון דאישתרי אישתרי לא אמרינן אפילו בחד מעשה ממילא מכל שכן בב' לא אמרינן כיון דאישתרי אישתרי לכך אינו פטור מכח טעה בדבר מצוה ועשה מצוה אבל במילה כיון דדחוייה היא שבת אצלו ואם הוי חד מעשה הוי מותר אפילו לכתחלה לומר כיון דאידחי אידחי לכך ניהו דהוי ב' מעשים ולא אמרינן כן לכתחלה מ"מ מהני זה בדיעבד לפטרו מחטאת והש"ס דפריך מתינוקות אאימורים ומשני בע"א היינו דאזיל לשיטת המ"ד דטומאה הותרה בציבור ולדידיה גם שבת הותרה ולכך אין חילוק בין מילה לקרבנות או דאזיל לדעת אביי בזבחים דף ל"ב דס"ל כיון דאשתרי אשתרי אמרינן טפי וא"כ פריך מכח ק"ו דאימורים לכך מוכרח לחלק בין קדם ומל וכו'. אבל לדידן דקיי"ל טומאה דחויה בציבור ושבת נמי דחויה אצל חולה וממילא מילה נמי דחויה בלא"ה לא דמי כלל מילה לאימורים גם קי"ל כרבא דהואיל ואדחי אדחי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן לכך לא דמי כלל אהדדי ומיושב קושית הלח"מ הנ"ל. לכך דייק הרמב"ם כיון דאיכא תרתי למעליותא דיש לו רשות למול בשבת וגם שבת דחויה היא אצלו ולא הותרה וגם מצוה עשה לכך פטור בכל ענין ודו"ק היטב. כן נראה לי נכון כוונת הרמב"ם לפי שעה זו אולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר בזה ואני תפלתי שגורה בפי להיות אמרינו לרצון לפני אדון כל ולא יהיה יגיעי לריק ח"ו אמן:
**שם סעיף ו' מכשירי מילה שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחין את השבת וכו'.**נ"ב עיין במג"א סק"ה מ"ש וכ"מ ממ"ש בסימן תרנ"א בשם הירושלמי. הנה כוונתו למ"ש שם בשם הירושלמי דאם הניח הלולב עג"ק אסור לטלטלו ע"ש. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' בסוף פרק לולב וערבה ד"ה טלטול בעלמא היא שכתבו דאף דחזי למצותו הוי מוקצה כיון דאין לו שם כלי ע"ש וא"כ מוכח דאף אם היה הדין שמותר ליטלו בשבת הוי נחשב מוקצה אף בעודו משתמש בו כיון דאינו כלי רק דפריך הש"ס כיון דטלטול בעלמא היא ראוי שהמצוה ידחה איסור זה וא"כ לק"מ מה שהקשה בסימן תרנ"א דהרי אין מוקצה לחצי שבת דזה לא נאמר רק באם בעודו מותר להשתמש בו אזל וחלף לו המוקצה לגמרי לכך כשחזר המוקצה אין מוקצה לחצי שבת אבל בלולב לא אזיל ליה המוקצה רק אף בהיותו משתמש בו יש לו דין מוקצה וחל עליו מוקצה תמיד [ולכן נראה בלילה או ביום שלא לצורך מצוה אין לטלטלו] רק כל זמן שנוטלו דוחה המצוה המוקצה כדפריך הש"ס שבת שטלטול בעלמא הוא ולדחי שבת רק מכח טעם אחר אסור בשבת ויו"ט דהוי רק מוקצה דוחה המצוה לטלטול אבל כשחלף לו המצוה נשאר המוקצה במקומו ולא שייך אין מוקצה לחצי שבת דכל השבת הוי מוקצה כיון דאינו כלי וממילא אין ראיה לסכין דהתם הוי כלי ממש דשם כלי עליו רק מכח דהוי מחמת חסרון כיס חש מלהשתמש בו אבל כשהכינו לתשמיש אחד אינו מוקצה כלל באחת וחלף לו המוקצה ולכך אף אחר השימוש לא חל המוקצה דאין מוקצה לחצי שבת ועיין בחיבורי החדש על או"ח סי' תרנ"ח מ"ש בזה ודו"ק היטב כי הם דברים ברורים בעזה"י:
**שם סעיף ט' בזמן חכמי הגמרא אם לא היו רוחצין את הולד וכו'.**נ"ב הנה בדין אם נשפכו החמין שיש לו לרחצו אחר המילה אם מותר למולו אז יצטרכו לחלל שבת אח"כ עבור החמין הנה בזה פליגי בעל המאור והרמב"ן והובא דבריהם בהר"ן פרק ר"א דמילה ובב"י כאן דהבעה"מ סובר דאין מלין אותו והרמב"ן ס"ל דבתר השתא אזלינן והמצוה עושה בהכשר ואח"כ הפ"נ דוחה שבת לא המילה וכבר כתבנו לעיל הרבה מזה. והנה הבעה"מ הביא ראיה מפ"ק דביצה דס"ל לב"ש שם דישחוט ויחפור בדקר וב"ה ס"ל דלא ישחוט אלא א"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ומ"ט לא ישחוט בהיתר ואח"כ יחפור בדקר דהכיסוי דדחה לה לחפירה לא השחיטה אלא ודאי דלא אמרינן כן וה"ה במילה. והר"ן נדחק לדחות ראיה זו. ובאמת נראה לפענ"ד דלק"מ על הרמב"ן דפלוגתתם יהיה תלוי במה דפליגי הפוסקים בסימן שכ"ח הובא בב"י אם שבת הותרה אצל חולה או דחויה. והנה אני בחידושי תמהתי על הב"י בזה והוכחתי מיומא דף מ"ו דשבת שאני מטומאה ושבת הותרה בציבור וה"ה חולה ע"ש. ולכך אתי שפיר כיון דזה הוי החילוק בין הותרה לדחויה דאם טומאה הותרה בציבור א"צ להדר אהיתירא כלל אבל אם הוי דחויה צריך למיהדר אהיתירא א"כ ה"נ בזה דהרמב"ן ס"ל דשבת הותרה אצל חולה ולכך שפיר אזלינן כעת בתר השתא ומהלינן ואם אח"כ יצטרך לדחות השבת עבור החמין מה בכך זה הוי בהיתר ממש כיון דיהיה פקוח נפש הוי היתר ממש ולכך אין ראיה מיו"ט דהתם גבי כיסוי אף אם ישחוט מה שמותר לחפור בדקר הוי רק מכח דמ"ע של כיסוי דוחה לאיסור זה של יו"ט והתם בעשה דוחה ל"ת הוי רק דחויה לא הותרה וזה גלוי וידוע שהרי אם אפשר לקיים שתיהן צריך לקיים שתיהן ושם ודאי הוי רק דחויה לא הותרה לכך כל מה דאפשר למיהדר אהיתירא מהדרינן לכך לא ישחוט כיון דסופו להצטרך לדחות יו"ט אבל בפקוח נפש דהוי היתר ממש ואף דגם בזה אם הוי משכחת לה דרך היתר לא יעשה איסור כבר כתבנו שם דזה הוי מטעם אחר דפ"נ הותר בשבת אבל כיון שיש דרך היתר שוב לא נקרא פקוח נפש כלל וכל דלא הוי פקוח נפש לא הותר אבל בעשה דוחה ל"ת אטו אם יש דרך היתר לא נחשב שם העשה לעשה הרי סוף כל סוף מצוה היא ואעפ"כ אסור לו לעשות דרך איסור מוכח דהוי רק דחויה לכך אסור שם לשחוט אבל במילה מותר כיון שאח"כ יעשה דרך היתר ממש והבעה"מ יסבור דשבת דחויה היא אצל חולה לא הותרה א"כ כל מה דאפשר למעבד בהיתר עבדינן לכך ס"ל דאסור למול בשבת ושפיר מביא ראיה מיו"ט דאסור לשחוט ואתי שפיר כנלפע"ד נכון ודו"ק היטב: