**סעיף א' קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוויין להפרישו.**אכתוב כאן כמה הערות חדשות בעזה"י ועיין בהרשב"א בחידושיו ליבמות דגם באיסור תורה אין ב"ד מצווין להפרישו ומותר ליתן לו איסור דרבנן בידים. ומזה יש לעיין על פירוש הרע"ב במס' דמאי פ"ב משנה ד' ופרק ה' משנה א' לפירוש השני מכח דמוכרין לקטנים שלא יאכלו הקטנים דבר שאינו מתוקן. וקשה לפירושו דלמ"ד וכן קיי"ל דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וא"כ מותר ליתן לו איסור דרבנן בידים והרי דמאי הוי רק דרבנן ולמה ניחוש לעשות להם תקנה כיון דאפילו בידים מותר ליתן להם. ואין לו' כיון דעיקרו מדאורייתא החמירו הרי אדרבא חזינן להיפך דמאכילין את העניים דמאי והאכסניא דמאי ושאר איסור דרבנן ודאי אסור ליתן לעניים א"כ מוכח דבדמאי הקילו אפילו משאר איסור דרבנן וכן ברכה מברכין על כל מצוה דרבנן ובדרבנן אין מברכין מכח דרוב ע"ה מעשרים הם א"כ מכ"ש אם שאר איסור דרבנן מותר ליתן להם דמותר ליתן להם דמאי ודוחק לו' דהרע"ב חולק על הרשב"א בזה וס"ל דאף אם אין ב"ד מצווין להפרישו אסור ליתן לו איסור דרבנן בידים דזה דוחק ודברי הרשב"א מסתברים ומוכרחים שם וצ"ע ודו"ק: והנהגרסינן ביבמות דף קי"ד ע"א ר' יצחק נפחא אירכס ליה מפתחא וכו' פירש"י ד"ה ולטלטלו התם וישחקו שם ושבת היתה עכ"ל. ונשאלתי מאחד מה מחדש רש"י בזה הרי כן איתא בש"ס מפורש דאירכסא ליה מפתחא בשבתא. ודוחק לו' דלא הוי גורס כן הש"ס. אך נראה דקמ"ל רש"י בזה דלכאורה הוי אפשר לפרש דהוי ביו"ט דהיינו כפירש"י בפ"ב דביצה דף י"ז ע"ב ד"ה למקני שבותא בשבתא דהכוונה על יו"ט. הרי מוכח דאף בלשון חכמים יו"ט נקרא ג"כ שבת ואף דביו"ט בלא"ה מותר הוצאה מכל מקום הרי לא הותרה רק מכח מתוך והרי עכ"פ בעינן צורך קצת אבל שלא צורך כלל אסור אף ביו"ט. לכן היה אפשר לפרש דיו"ט היה אך א"כ הוי קשה מה פריך הש"ס מכאן על קטן אוכל נבלות הרי י"ל דר"י מודה בקטן אוכל נבלות דהוי לאו דב"ד מצווין להפרישו דזה ילפינן מאמור ואמרת להזהיר גדולים וכו' וה"ה בכל לאו הוה כן משא"כ ביו"ט דהרי רק עשה כמ"ש התוספות בביצה דף י"ב ע"א דלא אמרינן בזה אהדריה לאיסורא קמא וכיון דהוי רק עשה לכך י"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו ומה מדמה הש"ס זה לזה לכך פירש"י דבע"כ דשבת היה דרש"י לשיטתו דס"ל דאמרינן מתוך אפילו שלא לצורך כלל ביו"ט וא"כ אי אפשר לפרש דמיירי ביו"ט ובע"כ שבת היה לכך פריך שפיר ש"מ דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כנלפע"ד נכון ואתי שפיר ודו"ק היטב. והנה בדין קטן אוכל נבלות עיין ג"כ בחבורי על התורה שנת תר"א פרשת בשלח מה שתמהתי בזה מן המכילתא הובא בילקוט פרשת כי תשא בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת יכול אפילו חש"ו ת"ל לדעת מי שיש לו דעת ע"ש ותבין ודוק ועיין במג"א כאן מה שתמה על הרוקח ועיין באבני מלואים ח"ב סי' פ"ב מ"ש בזה ועמ"ש אני בתשובה בחיבורי ליו"ד מ"ה סי' י"ז ע"ש ודוק: והנה גרסינן בבכורות דף לה פעם אחרת היה מעשה וכו' וצריכא דאי אשמעינן נכרי דלא אתי למסרך אבל קטן דאתי למסרך אימא לא ואי אשמעינן קטן משום דלא אתי לאחלופי בגדול אבל נכרי דאתי לאחלופי בגדול אימא לא צריכא ופירש"י שם ד"ה דאי אשמעינן נכרי דהתירו בכור הראשון על ידו משום דליכא למימר אתי ההוא למיסרך ללמד להטיל מום בקדשים דסרכא דנכרי לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורים עכ"ל פרש"י וכן פירש הרע"ב ואי' בתוי"ט שתמה עליהם שם וז"ל ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך ויכולני לפרש דסירכא דידיה לאו מידי הוא שאין האיסור לגביה כך נראה שמפרש הרמב"ם עכ"ל התיו"ט ולפענ"ד אחרי המחילה דדבריו אינם מוכרחין דכוונת רש"י בפשיטות דהנה מה דחיישינן בכל דוכתי בקטן דלמא אתי למיסרך היינו שיעשנו אף שהוא גדול לכך א"ש תינח בקטן שאינו רגיל באיסורין ולכך אם עושה בדבר אחד איסור יש לחוש שיסבור שאין בזה איסור ויעשנו אף כשהוא גדול אבל בנכרי אם ניחוש דלמא אתי למיסרך היינו אולי אף כשיתגייר אתי למיסרך ויעשה כן. ובזה שפיר כתב רש"י דבנכרי אין לחוש דלמא אתי למיסרך אף כשיתגייר שהרי נהוג הוא בכל איסורין בגיותו וא"כ אם יתגייר כמו שינהוג עצמו לפרוש מכל איסורין יפרוש עצמו אף מזה ולא יבא ללמוד היתר ממה שעשה כן בגיותו שהרי כל איסורין היה עושה בגיותו כן ולכך לא שייך בזה חשש דלמא אתי למיסרך והרמב"ם שמפרש דסירכא דנכרי לאו מידי היא נראה דאיהו ס"ל דפירש כמאן דאמר קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו וכמ"ש הטור בסי' זה שנראה כן מפסקיו אך בפסקיו סותר זא"ז אבל בפירושו ודאי י"ל דס"ל כן כמ"ד קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ולכך כיון דעל הב"ד מצווין להפרישו מאיסורו י"ל מה דחיישינן בקטן דלמא אתי למיסרך היינו שיעשה כן עוד בקטנותו כך וגם זה על הב"ד לתקן שלא יבוא לידי כך וממילא בנכרי נמי הכוונה דלא חיישינן ביה דלמא אתי למיסרך בגיותו ובזה פירש שפיר דבגיותו ליכא איסורא כלל דסירכא דנכרי לאו מידי הוא אבל רש"י והרע"ב ס"ל כמ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וא"כ לעשות תקנה שלא אתי למסרך בקטנותו בלא"ה אין לנו לעשות תקנה דאין ב"ד מצווין להפרישו ובע"כ מה דאמרי' דלמא אתי למסרך היינו בגדלותו וא"כ בנכרי נמי הכוונה דלא אתי למיסרך כשיתגייר ובזה סירכיה מלתא היא ולכך הוכרח לפרש דלא שייך ביה חשש סירכא כיון דנהוג בכל האיסורין ואתי שפיר ודוק ובהיותי בזה קשה לי שם בסוגיא למה קאמר הש"ס בצריכותא השני' דאי אשמעינן קטן משום דלא אתי לאחלופי בגדול ולמה לא נשאר בהצריכותא הראשון כיון דבמשנה מפורש דראו שהתירוהו והלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו וא"כ י"ל דאם הוה אשמעינן בקטן הו"א דבזה אסרו אם הרבו לעשות כן מכח חשש דלמא אתי למיסרך דניהו דבפעם אחת לא חשו לדלמא אתי למסרך אבל כיון שעשו כן הרבה פעמים חיישו לדלמא אתי למסרך לכך אסרוהו אבל בנכרי דלא שייך אתי למיסרך ס"ד דאפי' אם עושה כן הרבה פעמים יהיה מותר לכך קמ"ל דאף בנכרים אם עושה כן כמה פעמים אסרוהו וצ"ע בזה ודוק היטב: **(שם) בהג"ה וקטן שהכה את אביו או שעבר שאר עבירות בקטנותו וכו'.**נ"ב עיין בט"ז ובמג"א מ"ש ראיה לזה ואף אני אענה חלקי. ונראה לי ראיה לזה ממשנה מפורשת בכריתות דף ט"ז ע"ב וז"ל שם אמרתי לו לא אם אמרת בקטנות שאע"פ שאין בהם עכשיו יש בהם לאחר זמן תאמר בשבת שאין בה עכשיו ולא לאחר זמן עכ"ל. והנה אם נפרש כפשוטו שאם יבא עליהם לאחר זמן חייב קשה מה ענין זה לזה כלל אטו בשביל מה שאם יבוא עליה בגדלותה יהיה חייב כבא עליה בקטנותה הרי עכ"פ במעשה זו א"א לבוא לידי חיוב והרי בין קטנות לגדלות נחשב אשתני גופא דהרי מבין נערות לבגרות אמרינן בפ"ג דכתובות דהוי אשתני בגופא מכ"ש בין קטנות לנערות דנחשב אשתני גופא. ועוד אי הכוונה כפשוטו ומה ס"ד דר"א אטו ר"א לא ידע שתתחייב בגדלות ואם משמע ליה דאעפ"כ בתר השתא אזלינן א"כ מה חידש לו ר"ע ובאיזה סברא פליגי ולכך נראה דכוונת ר"ע הוי כדעת הג"א והרמ"א הנ"ל שבגדלותו חייב כפרה על מה שעשה בקטנותו א"כ מוכח דגם בקטנותו אינו היתר גמור ולכך ר"א ס"ל דקטן שחטא פטור בגדלותו לגמרי לכך יליף מקטנות ור"ע ס"ל דקטן חייב כפרה כשעושה בגדלותו לכך דוחה שאע"פ שאין בהם עכשיו יש בהם אחר זמן דאחר זמן בא כפרה למה שכבר עשה ומוכח דאינו היתר גמור ואתי שפיר ודו"ק היטב: