Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 428
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**אלו הימים שאין קובעין בהם המועדים לא אד"ו ר"ה ובו'. נ"ב עיין במג"א שכתב דכלל הענין הוא שיראו שלא יהיו יו"כ ושבת סמוכין זה לזה וכו'. והנה טעם הדבר פליגי בזה שני מ"ד בש"ס דח"א משום ירקא וחד אמר משום מתיא. והנה נשאלתי מאיש אחד על מה דקאמר שם דאיכא בינייהו יוה"כ שחל להיות אחר השבת דמשום ירקא ליבא דלאורתא טרח ומייתי והקשה הרי אם יוה"כ הוי אחר השבת הוי ר"ה ע"ש א"כ עדיין יש בזה משום ירקא בפירש"י. והשבתי לו הנה בזה הרגיש הפ"י בחידושי התוס' וכתב שם ליישב. והעולה מדבריו דמ"ש רש"י ביו"ט כוונתו רק למסקנא ע"ש. ואני אומר דלפי דרכו לא הוה צריך לרחוק בכך ובפרט לומר דרש"י נקט הכל למסקנא. ולדעתי י"ל דרש"י נקט זה אף להס"ד רק מה דנקט שבת שאחר יו"ט זה הוי למסקנא אך יו"ט שאחר שבת הוי אף להס"ד משום דהש"ס פריך אח"כ למ"ד משום מתיא מ"ט לא קאמר משום ירקא ומשני אפשר בחמימי ופירש"י ע"י שישרה אותן בחמין יחזרו לקדמותן וא"ב לפ"ז יש ק"ו דמה אם כבר נכמשו מהני להם הך תקנה ע"י מים חמין להחזירן לקדמותן מכ"ש אם לא נכמשו ממש שהרי על יום אחד לא חיישינן משום ירקא ובע"כ דביום אחד אינן נאבדים פשיטא דאם שורין אותו ביומו שהם חוזרין לקדמותן ממש ויכולים אח"כ לנוח יום אחד שנית. ולכך אף להס"ד שלא ידע מהך סברא דחמימי היינו רק שהיה סבור הש"ס כיון דכבר נכמשו בשני ימים לא יועיל עוד חמין להחזירן לקדמותן אבל טרם שיכמשו ידע הש"ס דמועיל להם החזרה בחמין שלא יכמשו יותר ושאני מגנו ממיקר והוי ס"ל השתא דכ"ע ס"ל סברא דחמימי רק ביוה"כ הסמוך לשבת כיון דביוה"כ ליכא חמימי בע"כ יכמשו ב' ימים ושוב לא יועיל להם אח"כ חמין וכאן ביו"ט שאחר השבת כיון דבשבת ליכא חמימי א"כ ישהה הירקא יותר מיום שלם ויכמשו ושוב ליכא תקנת חמימי מאחר שכבר נתקלקל אבל ביו"ט שלפני השבת כיון דאם יש חמימי לשורן ביו"ט ולא יבואו להתכמש כלל ולכך קאמר שפיר דביוה"כ שאחר השבת בשביל יוה"כ ליכא חשש דניהו דבשבת ליכא חמימי מ"מ לאורתא טרח ומייתי ובשביל ר"ה וסוכות שחל בע"ש אפשר בחמימי קודם שיכמשו. ומ"ש רש"י ביו"ט שלפני השבת זה הוי רק למסקנא ולהס"ד ליכא נ"מ רק ביו"ט שאחר השבת או ביוה"כ שלפני השבת ואח"כ מסיק הש"ס דמ"ד משום מתיא ס"ל דאפשר בחמימי אף אחר דנכמשו ואתי שפיר ודו"ק. וזה דרך יותר נכון מדרך של הרב הפנ"י עיין בו ותבין:
(שם סעיף ד') וסי' ב"ג המלך פת וילך וכו'. נ"ב הנה במה שרמזו דוקא בסי' זה נראה דכוונו בזה כוונה מיוחדת דהנה מה שאומרים בר"ה המלך המשפט זה מורה כאלו אנחנו עבדים והוא יתברך המלך. ולכאורה הרי הוי מעלת כן עדיף ממעלת עבד ולמה ראו חז"ל לתאר לשם לו ית' בר"ה תואר מלך. אך הוא הדבר אשר דברנו בחידושינו לתורה בכמה דוכתי דפעמים הוי מעלת העבד עדיף ממעלת בן דהרי אחז"ל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו כמ"ש כי טוב לו עמך ודרשו חז"ל עמד במאכל עמך במשתה וכיון שהוא יתברך. מקיים התורה תחלה לכך לענין זה הוי טוב יותר מעלת עבד ממעלת בן ולכך בכל השנה הוי טוב יותר מעלת בן אבל בר"ה כיון שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה וכיון שאנו רוצים שיקצוב הוא יתברך לנו בר"ה מזונות בריווח על כל השנה ודלמא אין לנו זכות על כך ואף אם יש לנו זכות מי יודע איזה מזונות אנו ראויין. לכך אנו נותנין לו יתברך תואר מלך ואנחנו עבדים ובעבד עברי כתיב כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה ומהאי טעמא יזכה אותנו יתברך במזונות טובים במאכל ובמשתה כדין עבד עברי ולכך הוי הסי' פת ב"ג המלך דע"י תואר המלך נזכה לפת בג המלך להנות משולחנו של מקום כיד המלך ולא מזונות מצומצמים יה"ר שיהיה כן לנו ולכ"י מזונותינו בריוח ובנחת אמן כי"ר. ועיין במג"א ס"ק ח' בשם מהרי"ל שהקפיד מי שעולה לס"ת לתוכחה וכו'. ולפענ"ד נראה כדבריו אך יש לחלק בין ראשונה לשניה דבראשונה שנאמרה כלשון רבים אין קפידא אבל בשניה שנאמרה בלשון יחיד יש להקפיד. ויש סמך ברור לזה מש"ס דשבועות [דף ל"ו] יתיב רב כהנא קמי' דר"י וכו' יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא וקאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ושירשך מאהל וכו' אמר ליה כנה ע"ש בפירש"י בסוגיא שם. א"כ תינח היכי דאפשר לכנה אבל בקורא בס"ת דאי אפשר לשנות ודאי יש קפידא להעומד בצדו אף שאינו מכוין הקורא לכך כלל וצדקו דברי המהרי"ל ודו"ק:
(שם סעיף ז') שמונח פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כולם. נ"ב הנה מקור דין זה במנחות דף ל' והנה הרמב"ם מפרש כוונת הסוגיא דיחיד קורא כולם דלא בעינן עשרה ותמהו עליו. וראיתי בספר צ"ק שמתרץ דבריו דהוי קשה לו אם כפירוש הפוסקים למה קאמר הש"ס דלא כר"ש דר"ש אמר דמשה כתבן ואם איתא כפירש"י דלמא בהא אף ר"ש מודה כיון ראין מפסיקין בקללות דאמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בניי מתקללין ואני מתברך וא"כ ה"נ כיון דמדבר ממיתת מרע"ה אינו בדין שיברכו על כך רק אחד קורא הכל. ומזה הוכיח הרמב"ם פירושו ע"ש. ולפענ"ד אחר המחילה מכת"ר הרמה לא דק בזה דבשלמא בקללות אם היה מפסיק באמצע היה מסיים בקללות שייך לומר אינו בדין שיהיו בניי מתקללים ואני מתברך אבל בשמונה פסוקים הרי כתוב שם ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו' וישמעו אליו בני ישראל וכו' וא"כ זה הוי דבר טוב וממנו והלאה נשארו עדיין ג' פסוקים שיהיה אחד קורא ולמה לא יסיים שם הרי בפרשת תבא נמי אינו מסיים רק בפסוק אחד טוב אלה העדות וגו' ומברכין עליו ומוכח דבסיום פסוק אחד טוב די וא"כ ה"נ [למה] לא יסיים כאן ויברך. ובע"כ מוכח כפירש"י ומכ"ש לפי מה שהקשו הפוסקים הא דאמרינן שאינו בדין שיהיו בניי מתקללין ואני מתברך הרי מדינא דש"ס היה רק האחרון מברך ותירץ בשו"ת גור אריה יהודה עפי"מ שמצא בהתוספתא שעל הקללות היו מברכין ע"ש א"כ תינח התם אבל בשמונה פסוקים הללו מדינא דש"ס אם היה מפסיק נמי לא היה מברך בסופו וא"כ למה לא יסיים בע"כ כפירש"י ואתי שפיר ודו"ק היטב: