Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 448
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח וכו'. נ"ב אעתיק בכאן כמה חידושים הנחוצים לדינא מאד בעזה"י. א' מעשה בא לידי באחד שהיה לו חמץ שהוצרך ליתן ממנו מכס המלך ומחמת שלא שילם ממנו המכס כדין ונודע מזה לשרי המלך ולקחו החמץ ממנו אל מקום גביית המכס השייך להמלך והדבר בא במשפט ותלוי בספק אם יהיה כל החמץ מוחלט להמלך או יברר הישראל צדקו ויצא משפטו לאור להחזיר לו החמץ וכעת עמד השואל ושאל כדת מה יעשה בפסח עם החמץ הזה העומד בבית המלך ואם מהני בזה מכירה לנכרי. והנה יש לעיין בזה אם מהני כלל מכירה לנכרי או לא דהרי קיי"ל דדבר שהוא שלו ואינו ברשותו אין בידו למכרו וא"כ ה"נ כיון שנלקח לשרי המלך הוי אינו ברשותו ואין בידו למכרו ומכל מקום שלו הוא ועבר עליו בבל יראה. ואין לומר דא"כ הוי כגזל ממנו הנכרי החמץ והיכי דהנכרי גזל ממנו החמץ אין הישראל עובר עליו בבל יראה וכמ"ש כן בספרי האחרונים. אך זה אינו דבגזל חמץ הוה עכ"פ אחריות על הנכרי ואם יהיה נאבד ויהי' בידו לכוף את הנכרי בדין יתחייב הנכרי לשלם לו לכך הוי באחריות הנכרי ולכך אין הישראל עובר בבל יראה אבל בזה אין האחריות על שרי המלך ואם יהיה נפסד אף שיהיה נתברר אח"כ שיזכה הישראל בדין לא יתחייבו לשלם לו א"כ אינו באחריות הנכרי ואפשר דבכה"ג עובר בבל יראה. מיהו אפשר להקל גם בזה במכירה מתרי טעמא. הדא דמה דקיי"ל דדבר שהוא שלו ואינו ברשותו אין בידו למוכרו י"ל דזה הוי דוקא כגון אם גזל ממנו הדבר דכעת לפי דעת הגזלן רוצה לגזלו ממנו לגמרי ואין בדעתו להחזיר לו לכך הוי כעת אינו ברשותו. אבל בזה אין דעת שרי המלך לגזלו ממש רק להחזיר לו אם יזכה בדין א"כ ממ"נ אם יזכה המלך בהחמץ הוי למפרע של המלך ואינו שלו כלל דדינא דמלכותא דינא ולא עבר בבל יראה ואם יצא הפסק דשל ישראל הוא א"כ דעתם מהשתא להחזיר לו וא"כ אין זה בכלל דבר שאינו ברשותו ועדיף ממשכון דמשכון יש עליו שעבוד ברור ע"י החוב ולכך אין יכול למכרו אבל בזה אין עליו שיעבוד וחוב מבורר לכך ראוי לומר ממ"נ כנ"ל. גם י"ל יותר כיון דמה דקיי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש וה"ה למכור נלמוד מפסוק ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו וכו' ודבר זה דחמצו של ישראל ברשות נכרי דאינו עובר בבל יראה נלמוד נמי מן קרא דבבתיכם מה ביתך ברשותך וכו' יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי דהוי שלו ואינו ברשותו כמ"ש כן במכילתא להדיא הובא בראשונים ואחרונים וא"כ שניהם נלמוד מחד תיבה מלשון בית וא"כ ממ"נ אם הוי דבר זה בנידן דידן ברשותו לענין בל יראה ה"ה נמי דהוי ברשותו לענין מכירה ואם אינו ברשותו לענין מכירה אינו ברשותו לעבור עליו בבל יראה לכך ממ"נ מותר למוכרו לנכרי באופן שיהיה הנכרי במקומו לזכות בו אם יזכה הוא. וליתר שאת נתתי לו תקנה שאחר המכירה יאמר בפני שלשה שמפקירו ומתייאש ממנו לגמרי ווי לחסרון כיס ולכך ניהו דמצד הפקר לא יועיל אם אינו ברשותו למכירה אינו ברשותו להפקיר דדינם שוה מכל מקום יועיל מצד לשון יאוש דהרי יאוש שפיר מהני לדבר שאינו ברשותו דהרי עיקר דין יאוש הוי כן בגזל או בגניבה לכך ממ"נ אם הוי ברשותו הרי כבר מכרו ומהני מכירתו ואם אינו ברשותו א"כ מהני ביה יאוש ויצא מרשותו לגמרי ע"י יאוש ולכך מצד יאוש הוי די אף בפני שנים ולא בעינן שלשה רק לצאת ידי כל החששות צויתי לו (גם להחזיר) גם להפקיר ממש וכדין הפקר דבעינן בפני שלשה ממש ויוצא בזה כל הדיעות בעזה"י ואף במשכון כה"ג ניהו דהמשכון א"י למכור בעלמא מ"מ כאן הוי בממ"נ דהרי מן התורה אינו עובר בבל יראה רק מדרבנן ונראה כשלו וא"כ ממ"נ יכול למכרו בזה ומהני ודוק בזה כי קצרתי וד' יצילני משגיאות ויורינו בתורתו נפלאות ועיין בהאחרונים מה שהעלו בדיני מכירת חמץ דלכתחלה בעינן משיכה עד סוף ע"ש ועיין בש"ך יו"ד סי' ש"כ דבעינן שהכסף ינתן תיכף בעת המכירה ולא אח"כ ובתשובה להלכות בכור בשנת תקצ"ג כתבתי דהיינו בזמן משיכה אך זה דוקא אם אין הקנין בחצירו של הקונה אבל אם הי' בחצירו בשעת נתינת המעות די אף אם נותן אח"כ המעות בזמן שהוא בחצירו עכ"פ ע"ש ודו"ק: ב' והנה בדין מכירת חמץ לנכרי הי' הדבר פשוט בעיני שאין בו צורך להיות נכתב בנימוסי המלך יר"ה כיון דהוי רק לאפקועי איסורא וכעת בלומדי מס' עירובין דף ס"ב דאתמר שם ר"ח אמר שכירות בריאה בעינן ור"ש אמר שכירות רעועה וכו' ומסיק הש"ס מהו שכירות בריאה במוהרקי ואבורנקי ופירשו שם התוס' והרא"ש דהכוונה בחותמת מלכים ושלוחי השרים ע"ש א"כ מוכח דאף דשכירות הוי רק לאפקועי איסורא מכל מקום בעינן שכירות בריאה בדינא דמלכותא א"כ ניהו דר"ש ס"ל דשכירות רעועה די מ"מ י"ל היינו דוקא בעירובין דכמה קילות הקילו בעירובין כמו שאמרו חז"ל בכמה דוכתי דכמה קילות הקילו בעירובין יותר משאר איסורי דרבנן וגם לכמה פוסקים הוי עירובין אין לו עיקר מן התורה ל"מ לדעת הסוברים דחוץ י"ב מיל הוי נמי דרבנן אלא אף להסוברים דחוץ י"ב מיל הוי ד"ת מכל מקום לא נחשב עיקרו דבר תורה כמ"ש במק"א ועיין בהג"א ספ"ק דעירובין ע"ש וא"כ בזה הקילו אבל מנ"ל להקל בחמץ דהוה עיקרו מן התורה וכמה חומרות החמירו משום חומרא דחמץ ס"ל דלכ"ע שכירות ומכירה בריאה בעינן ולמעט בפלוגתא עדיף ומנ"ל להקל בזה לכך נראה. עיקר שיהיה נכתב בין הערכאות וצ"ע מ"ט לא נהגו כן ודוק: ג' והנה אם מהני קנין אודיתא באיסור עיין בקצה"ח סי' קצ"ד ומ"ש בחיבורי הגדול על הלכות פסח סי' תמח וכעת נראה לי ראיה ברורה לזה דמהני אודיתא ממה שאיתא במס' גיטין פ"ג דף ל' ע"ב בסוגיא שם דקאמר ת"ר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי וכו' אמר אביי ה"ק ע"ש והסוגיא הזו תמוה היאך יכול הלוי להפריש תרומת מעשר כיון דלא זכה בו עדיין והשנית למה לא יקנה לו חצירו לבעה"ב וכבר נתקשו בו הראשונים הובא במפורשי האחרונים ובטיב גיטין על מס' גיטין הנדפס מחדש ולדעתי נראה דאתי שפיר כיון דאמר לו כור מעשר יש לך בידי א"כ הוי הודאה שהודה לו דיש לו בידו מעשר ממילא ע"י הודאה זו נקנה לו ונעשה שלו ויכול הוא להפרישו על מקום אחר ומוכח מזה דאודיתא מהני באיסור ועושה קנין. ובזה מיושב גם קושיא השניה דלא מבעיא לדעת הט"ז בחו"מ סי' קפט דחצר הנפקד אינו קונה לו משל המפקיד דודאי א"ש כיון דהישראל הודה דיש לו ללוי בידו מעשר א"כ הוי כאלו הלוי בידו המעשר ולכך אין החצר קונה לו ואף גם להחולקים עליו עיין בקצה"ח סי' קצד הנ"ל מכל מקום נראה דכאן אתי שפיר דיש לו' דניהו דאודיתא עושה קנין מבל מקום לא מהני במתנות כהונה כיון דאמרינן בש"ס פ"ק דב"מ דחליפין דרך ממכר הוא ולא מהני במתנות כהונה דכתיב בהו נתינה אבל מא"ק נתינה בעלמא היא ע"ש וכן מוכח שם דנתינה לחצירו הוי נתינה ג"כ במתנות כהונה וא"כ ה"נ כאן כיון דכל ישראל בחזקת כשרות ואנן סהדי דרוצה לקיים מצות נתינה א"כ ניהו דאומר לו כור מעשר יש לך בידי ועושה בזה קנין לבן לוי מ"מ דרך ממכר הוא ואינו מקיים מצות נתינה לכך הוי אנן סהדי דמודה לו באופן המועיל והוי כוונתו שמקנה לו החצר שמונח שם הכור מעשר א"כ הוי כנתן לחצירו של בן לוי ובזה מקיים מצות נתינה וכמעשה דר"ג וזקנים בפ"ק דב"מ ולפ"ז ניהו דבעלמא חצר הנפקד קונה לו היינו דלא הקנה לו המקום להיות של המפקיד והוי חצר הנפקד אבל בזה דאנן סהדי דהקנה לו בהודאה זו גם המקום ולהיפוך הבן לוי מכר לו רק המעשר אבל מקומו לא מכר לו ובזה כיון דליכא מצוה ליכא אומדנא לו' דחזר והקנה לו המקום ולא מכר לו רק מה שפירש גוף המעשר ולא המקום וא"כ נשאר מקום המעשר של הלוי לכך לא קנה לנפקד הפירות וזה ראיה גדולה בעזה"י לדין הנ"ל ובישוב הסוגיא. ובזה יש ליישב לשון הירושלמי שהביא בספר טיב גיטין על מס' גיטין בסוגיא הנ"ל שם וז"ל הירושלמי במס' תרומות [פ"א] ר' יוחנן בשם ר' ינאי ישראל שאמר ללוי כור מעשר וכו' והלך הבן לוי ועשאן [תרומת מעשר] על מקום אחר וחזר הישראל ונתן לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת הדא דתימר כשנותנו זה עד שלא עשאו זה אבל אם עשאו זה עד שלא נתנו זה לא כהדא מתניתין אם עד שלא תרם בטלו ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה וכולה מני' [ופירשו המפורשים דהוי מלשון כל כמיניה] פתר לה כר' יוסי דאמר ר' יוסי בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי עכ"ל וע"ש בט"ג. והנה עיקר פירוש המפורשים שם דכוונת הירושלמי בתחלה הוי בתורת שליחות של הישראל וע"ש מה שהקשה דהרי כל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח והוא עצמו פירש דזה באמת פרכת הש"ס שם כל כמיניה. אך לדעתי אין כוונת הירושלמי בתחלה כן רק הכוונה כך דהנה הן אמת דאודיתא עושה קנין אך היינו דוקא במודה בפני עדי' בענין דלא שייך משטה או שלא להשביע אבל אם הודה שלא בפני עדים יוכל לחזור בו והטעם הוא מכח דאתי דיבור ומבטל דיבור ולכך זה הוי כוונת הירוש' דאם נתנו זה עד שלא עשאו זה תרומת מעשר א"כ כיון דהוי רק דיבור שהודה לו דיש לו כור מעשר בידו יכול אח"כ לחזור בו ולו' משטה אני בך דאתי דיבור ומבטל דיבור כעין מה דתניא גבי שליח בביטל עד שלא תרם מכח דאתי דיבור ומבטל דיבור כן ה"נ בזה אבל בעשאו זה תחלה מעשר ואח"כ נתנו א"כ כבר נעשה מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה לכך פריך כל כמיניה לבן לוי לעשות מעשה הרי אינו שלו ואיך מהני מעשה שלו לענין שלא יוכל הבעה"ב לחזור בו מדיבורו לכך משני כר' יוסי דהבעה"ב יכול להפריש מעשרות א"כ ה"נ כל זמן דלא חזר בו הבעה"ב הוי הבן לוי עושה שליחותו והוי כאלו עשאו הבעה"ב שליח ושוב לא אתי דיבור ומבטל למעשה ואתי שפירי ועוד יש לי ראיה ממ"ש בש"ס גיטין דעבד שנשא בפני רבו או הניח לו תפילין יצא לחירות עיין בש"ס שם [דף ל"ט] וקשה הרי המפקיר עבדו צריך גט שחרור וכאן ניהו דהוי כהודאה היינו לענין ממון אבל למה יועיל לענין איסור ובע"כ דאודיתא עושה הקנין גם לאיסור והוי ככתב לו שטר שחרור ודוק היטב:
(שם סעיף ב) אם עכו"ם מביא לישראל דורן וכו' נ"ב גרסינן בש"ס פ"ק דחולין א"ל רבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין סברוה הא מני ר"י היא דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה הנה מה דהוי ס"ד דר"י הוא והיאך לא אסיק אדעתא דלמא רבנן הוא נראה שהוא ע"פ מה דגרסינן במס' שביעית פ"ה מ"ה מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית ר' יהודה אומר מיד וחכמים אומרים משירבה החדש וא"כ מוכח דלרבנן לא תלינן בהיתר אף שלא מוחזקו התם לעוברי עבירה אעפ"כ חיישי שמא הוא מעבירה וא"כ ה"נ הך חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא לא מהני רק להוציאן מחשד עוברי עבירה ונעשו כשאר ישראל ולרבנן הרי אף בסתם אדם לא תלינן בהיתר רק כשנתרבה ההיתר וא"כ למה התם מותר מיד לכן הוי ס"ד דבע"כ התם ר"י הוא דס"ל בשביעית דמותר מיד וא"כ ה"נ מותר מיד מפני שהם מחליפין וא"כ כיון דבע"כ ר"י היא ממילא הרי הוא ס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח דאורייתא ואח"כ דוחה דלעולם רבנן היא ומה דהתם ס"ל דאינו מותר עד שירבה החדש היינו בשביעית דאורייתא אבל בדרבנן מודים דמותר מיד ולכך ה"נ כיון דחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן לכך מותר והס"ד הוי דוחק לו לפרש הך משנה רק בשביעית דאורייתא רק משמע ליה דאף בדרבנן אסרו חכמים לכך בע"כ ר"י היא דס"ל התם נמי בשביעית מותר מיד וסתמא קתני משמע אף בשל תורה ס"ל כן והש"ס דחה דלעולם רבנן היא וס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן לכך מתירין מיד והתם בשביעית דאורייתא מיירי ואתי שפיר ודו"ק היטב כן נראה לפענ"ד נכון בביאור הסוגיא:
(שם סעיף ג) חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה וכו' נ"ב אעתיק כאן כמה הערות וחידושי דינים בעזה"י. [א] נשאלתי באחד שהיה חייב לאשה מעות ולא רצה לשלם לה וכשדחקה אותו האשה לפרוע לה מה שמגיע לה כי היא צריכא להנשא לאיש אז נתמלא רחמים עליה ונתן לה חמץ למשכון עבור חובה אך השליש החמץ ביד שליש על תנאי שאם יוגמר השידוך כמאמרה יתן לה השליש החמץ ואם לא יוגמר השידוך יחזיר לו השליש החמץ וכעת לא נגמר השידוך ורוצה הלוה חמצו והאשה מעכבת מליתן לו כיון שבאמת חייב לה המעות מה לה ולתנאו וביני וביני הגיע ע"פ והאשה רצונה למכור החמץ לנכרי כמנהגינו ותמכרנו היא או השליש ובעל החמץ מוחה בידם מלמכרו כי אומר ששייך לו החמץ ונשאלתי כדת מה לעשות בזה: וזה אשר השבתי בקצרה דנראה ברור שהאשה מחוייבת למכרו ומהני מכירתה כדת וכדין דאף דמשמע מדברי הט"ז בסי' תמג דעל הלוה חל לבערו היינו רק במשכנו בשעת הלוואתו אבל במשכנו שלא בשעת הלוואתו דמפורש בש"ס בזה דבע"ח קונה משכון ויכול לקדש בו אשה ולקנות בו כל הקנינים א"כ ה"ה נמי דמחויב למכרו ואם מכרו מהני מכירתו בלי ספק ולכך אם לא היה המשכון בתנאי ודאי דהיה מועיל מכירתו ואף אם היה מוחה הלוה לא מהני ועתה אף שבנ"ד הי' המשכון על תנאי הנ"ל מ"מ ממ"נ מהני מכירת המלוה והשליש דאז לא מהני התנאי שלו כיון דבאמת היה שלה א"כ יכולה לתפוס בע"כ של לוה פשיטא דמהני מכירתה דזה עיקר הדין דבע"ח קונה משכון כמ"ש בש"ך חו"מ סי' ע"ב ואם מהני תנאי שלו א"כ כיון שהם מחוייבין להחזירו וכשאין רוצים להחזירו הרי כוונתם לגזול והוי כשולחים יד בפקדון דהוה נמי דין גזלן וא"כ כיון דקיי"ל בגזלן שמכר דקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ולרוב הפוסקים אין חילוק בין היה היאוש קודם שינוי רשות או אח"כ א"כ ה"נ כיון דמכוין לגזול וכיון דמטא עידן איסורא אייאושי מייאש וא"כ הוי יאוש ושינוי רשות לכך מהני מכירתו לנכרי וכן מצאתי אח"כ בספר מקו"ח שכתב כן בנ"ד בענין אם גזל חמץ ומכרו לנכרי דמהני ע"ש וה"ה בזה דמהני מכירתו ממ"נ אף דלוה מוחה שלא ימכרנו כל זה כתבנו לענין לכתחלה אבל לענין דיעבד אם ערער אח"כ הלוה שלא מכרו הוא ומערער על מכירת האשה שהיה שלא כדין נראה דזה ודאי דאינו נאמן להפסיד החמץ מן האשה וממ"נ אם מכירת האשה הוי כדין א"כ ממילא מותר מכח מכירתה ואם כדברי הלוה שהוי שלא כדין וא"כ עבר הלוה על בל יראה והוי עליו חיוב למכרו כמ"ש הט"ז בסי' תמ"ג א"כ מסתמא עשה כדין ומכרו ואין לו' דלא מהני מכירתו כיון דגזלו הלוה וגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש מכל מקום כאן שאני חדא דאינו מכוין לגזלו ממש רק בתורת משכון ובתורת משכון יכול הלוה למכרו כמ"ש הט"ז בסי' תמ"ג ועיין מ"ש בחידושי שם ביאור דבריו ועוד דבזה הוי ממ"נ אם נדון אותו בתורת גזילה א"כ מהני מכירת הגזלן דהוי יאוש ושינוי רשות ואם לא נדון אותו בתורת גזילה שוב יכול הלוה למכרו כדמשמע מדברי הט"ז הנ"ל וא"כ כיון שהיה על הלוה למכרו וא"כ אנן סהדי שמסתמא מכרו קודם כדי שלא יעבור בבל יראה ואף שעתה אומר דלא מכרו אינו נאמן להפסיד להמלוה דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן להפסיד לאחרים כדקיי"ל באנוסים היינו וכו'. ועוד כיון שכ' הב"ש באהע"ז סי' כח דאף בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש אבל בריצוי שניהם נעשה ההקדש א"כ ה"נ במכירה כיון דאם לא יסכים האחד במכירת השני אם לא יועיל מכירת עצמו לבד יעבור בבל יראה א"כ אנן סהדי שכ"א מסכים בלבו על מכירת השני כדי שלא יעבור בבל יראה הוא ולכך הוי כאלו מכר כל אחד בריצוי חבירו ואף שתחלה מוחה מכל מקום אמרי' דאנן סהדי שאח"כ הסכים בלבו ונתרצה אח"כ גם י"ל דתיכף בשעת מחיאתו נתרצה והיינו ע"ד מ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דף כ"ג והובא בספר אבני מלואים סי' א' דהיכי דהוי זכות גמור אף שעומד ומוחה ממש לא משגחינן במחאתו ע"ש א"כ ה"נ כאן דהצלה שלא יעבור על איסור תורה על ב"י הוי זכות גמור לו לכך אף שעומד וצועק שאינו רוצה למכרו לא משגחינן ביה ואמרי' דאנן סהדי דניחא ליה בכך ולכך בודאי עכ"פ מותר חמץ זה ואין נאמן הלוה לעשות עצמו רשע להפסיד החמץ שלו שישנו ביד המלוה ודוק כנלפע"ד נכון לדינא. [ב] עוד נשאלתי בזמנינו דהוי דינא דמלכותא לשלם להמלך יר"ה מס מיי"ש כך וכך אך אם מוליכין את היי"ש דרך הקאמיר חוץ למדינה אז מחזיר המלך הנתינה מזה ובפסח שכח הישראל למכור היי"ש שלו באופן דהדין נותן שמחויב לבערו ולשפכו אם מותר לקיימו להוליכו לחוץ למדינה כדי שיחזיר ויקח מן המלך נתינת המס שנתן עבור היי"ש והשבתי דנראה דאסור אף דלא נחשב נהנה מן החמץ כי אינו נוטל בעד החמץ דמים רק דשלו הוא נוטל דהמס אינו מגיע רק אם נמכר במדינה זו אך אם נתברר דנמכר חוץ למדינה איגלאי מלתא למפרע שלא היה מגיע ממנו נתינה ושלו הוא נוטל מכל מקום נראה דאסור מטעם אחר מטעם דרוצה בקיומו דרוצה הוא שיהיה קים בעולם עד זמן שיבוא לחוץ למדינה וראיה מפורשת לדברי ממס' ע"ז דף ס"ג שכרו לשבור לו חבית יי"נ מהו מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור ופירש"י דישראל זה רוצה בקיומו של החביות שלא ישתברו עכשיו מאיליו עד שישברם הוא ליטול שכרם אסור או דלמא כל דלמעט תפלה שפיר דמי ומסיק הש"ס כל דלמעט תפלה שפיר דמי וכן קיי"ל בש"ע יו"ד סי' קלג דמותר מכח דלמעט תפלה ש"ד משמע הא אם לא הוי למעט תפלה הוי נחשב רוצה בקיומו עד שישברם הוא וא"כ תינח התם דהרי אם לא יהיה נשבר לא ימעט בתפלה אבל כאן הרי סוף סוף ישפכם ולא הוי בזה למעט תפלה ודאי אסור מכח שרוצה בקיומו עד שיוליכם חוץ למדינה וזה ברור ונכון לפענ"ד שמחויב לשפכם מיד ודוק היטב. [ג] עוד נשאלתי מהרב מקאזין באחד שלא מכר החטים שלו קודם פסח והי' בהם מצומחים והיו ניכרים ולבררם אי אפשר מה דינם. והשבתי לו הנה כבר הראיתי לו בהיותו פה דעת הלבוש הובא בטורי זהב סי' תרל"ב דאף בניכר האיסור בטל מן התורה רק מדרבנן אינו בטל והט"ז תמה מאד. והנה לא ראה כי גם הרע"ב במס' כלאים פירש כן והתיו"ט נמי תמה עליו כמו שתמה הט"ז על הלבוש אבל עכ"פ יש לנו ב' עמודי עולם דסברי דאף בניכר האיסור בטל וכבר דברתי מזה הרבה בעזה"י במק"א. והנה עוד יש לנו פלוגתא של הרמב"ם דהרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' קט"ו גבי חמאה של נכרים דמוכח שם דלהרמב"ם בניכר האיסור רק דאי אפשר לבררו אינו בטל אבל להרשב"א גם בניכר האיסור כל דא"א לבררו בטל ועיין בט"ז יו"ד סי' ק"ד האריך בזה ומבואר בו נמי כן ע"ש ולפ"ז להרשב"א כאן דא"א לבררו בטל וא"כ לענין חמץ שעבר עליו הפסח כדאי לנו כל הני צדדים הנ"ל להקל שבטל ברוב כדין חמץ שעבר עליו הפסח מיהו אם אפשר הוי יותר טוב למוכרו לנכרי ויהיה מותר רק בהנאה ולא באכילה ואם א"א מותר למכרו גם לישראל אבל בתוך הפסח אין לסמוך על היתר זה רק צריך לבררו במה דאפשר להשליך החמוצים לים או להשליך הכל לים כנלפענ"ד נכון לדינא ואין להאריך יותר בזה ודו"ק: [ד] הנה בדין חמץ הנמצא בחדר שמכרו לנכרי עם חמץ ושכחו איזה חמץ שלא מכרו אי מהני ולו' דהחמץ מותר שקנאו הנכרי בתורת חצר במציאה עמ"ש בהשמטות לחיבורי נדרי זרוזין ח"ב דק"ז דרך אגב בתשובה לק"ק טארנאפאל דהחמץ אבור מתרי טעמי חדא דלא הוו עבידי דאתי שלא אסיק אדעתיה כזה הנכרי וגם כיון דהמכירה לנכרי הוי קודם זמן איסורו והיאוש הוי רק בזמן האיסור א"כ בא לידו קודם יאוש ואינו קונה כמ"ש בש"ך חו"מ סי' רס"ח ע"ש גם הוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש והש"ס בב"ק מיירי דידע ממנו אז כיון דמטא זמן איסורא מייאש. גם כתבנו שם דתנאי שיקנה הנכרי בכסף קונה אף להסוברים דלא מהני תנאי היינו אם החסרון בגוף הקנין אבל אם בגוף הקנין הוי קנין והחסרון הוי רק מצד האדם מהני תנאי בודאי ע"ש בעזה"י ודוק: [ה] הנה כדין מכירת חמץ עם הכלים אם הכלים בעינן טבילה עיין בחיבודי לאהע"ז מה"ח דף לח סי' ל"ד מ"ש בזה בתשובה לק"ק ניזניב דרך אגב שא"צ הכלים טבילה ע"ש ודוק היטב: [ו] והנה אם נתעכל החמץ ע"י איש אחד כבר כתבנו לעיל אות א' דמהני המכירה ועמ"ש עוד בזה לבאר מלתא בטעמו בתשובתי ליו"ד הלכות בכור בפ"ט במהדורא ה' סי' קצט לק"ק ניזניב גם בקנין אודיתא אם מהני כתבנו שם בעזה"י ע"ש ודוק: [ז] עיין במג"א סק"ד שכ' וז"ל ומ"ש דאזלינן בתר דיניהם ק"ק דהא אמרי' בבכורות וכו' עיין בחיבורי על יו"ד סי' ש"כ והוא במהדורא ה' סי' ע"ו בתשובת לק"ק סקאלי מ"ש שם ליישב קושית המג"א הנ"ל על נכון בכמה אנפי ע"ש בעזה"י ודוק:
(שם סעיף ה') חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור וכו' נ"ב הנה בדין אם גזל חמץ בע"פ אחר שש קודם הלילה אם מותר בהנאה לאחר הפסח עיין בחיבורי עבודת עבודה על מס' ע"ז דף ע"ב בתוס' ד"ה מהו לא ניתן להשבון כתבנו שם צד היתר חדש בזה מה שלא שערום הראשונים ושם מבואר אם שייך קנין משיכה כלל בחמץ מן התורה בישראל ע"ש בטעמו כי טוב הוא ודוק. והנה בדין אם מותר למכור חמץ לישראל חשוד לעבירות והקונה ימכרנו לאחר עמ"ש בזה בתשובה לק"ק טארנאפאל בהלכות עירובין סי' שס"ו דרך אגב ע"ש ודו"ק גם ע"ש פלפול וביאור קצת הסוגיא דריש מס' פסחים המשכיר בית לחבירו ע"ש בתשובה הנ"ל לק"ק טארנאפאל ודו"ק והוא בחיבורי על או"ח משנת תקצ"ו דף קח ע"ב: והנה הגיע לידי ספר שו"ת חמדת שלמה אשר שלח אלי למנה המחבר הרב הגאון האמיתי מוה' שלמה זלמן אבד"ק ווארשא ני' ודאיתי בספרו חלק או"ח סי' א' שתמה על האחרונים שהקילו כמה פעמים בחמץ שעבר עליו הפסח אם נמכר בכסף לבד או במשיכה לבד דניהו דיש בזה פלוגתא אם כסף קונה בנכרי או משיכה מכל מקום הוי ספק דרבנן ולהקל ועל זה תמה דהרי בפ"ק דב"מ בסוגיא דתקפו כהן מוכח להדיא דאם תקפו כהן מוציאין מידו דנחשב שלו לגמרי וממונו הוא לגמרי וא"כ ה"נ בזה כיון דאילו תפסו הנכרי היו מוציאין מידו הוי ממונו לגמרי ועבר עליה בב"י ותמה כן גם על הש"ס דב"ב דב' אילנות מביא ואינו קורא ע"ש באריכות ולפענ"ד לק"מ דלא מיבעיא בביטלו ודאי אין לו דמיון להתם דבשלמא התם אם לא זכה בו הכהן הוי של ישראל של בעלים הראשונים וראוי לילך בו בתר חזקת מרא קמא ובחזקת מי שהיה בידו עד התפיסה ולכן לא מהני תפיסה אבל בחמץ הרי בטלו ונעשה הפקר וא"כ עכ"פ של המוכר בודאי אינו רק דחז"ל אמרו דאף דביטלו אסור בהנאה גזירה אטו לא ביטלו ואין לו היתר רק אם זכה בו אחר קודם פסח ובזה אם תפסו הנכרי ודאי לא הוי צריך להחזיר דעכ"פ של הבעלים ודאי אינם ואין נ"מ רק אם הוא הפקר או זכה בו הנכרי ולנגד הפקר ודאי אם תקפו אין מוציאין מידו ולא יצטרך הנכרי להחזיר דבזה ליכא חזקת מרא קמא ולכ"ע תקפו כהן אין מוציאין מידו אך גם אף אם לא ביטלו נראה דא"ש דע"כ לא קאמר בש"ס הך כללא דהיכי דתקפו מוציאין מידו ונחשב של ישראל בודאי רק היכי דכשנגדו אין לו זכייה מצד דעת המקנה שהוא לא הקנה לו רק התורה זכתה לו בזה לא נחשב זכייה שלו זכייה וכעין שכתבו התוס' ביומא פ"ק ובמס' כתובות דלכך רוב ישראל צריך להחזיר לו אבידתו אף דאין הולכין בממון אחרי הרוב מכח דאין למוצא בו חזקה מעליא לכן לענין נזיקין הולכין אחרי הרוב מכח דלא בא לידו מדעת בעלים מוכח דכל דלא בא לידו מדעת בעלים לא נחשב חזקה מעלייא ולכך כיון דאם הוי האמת נמי אין לו חזקה מעלייא וגם הבעלים לא הקנו לו רק התורה הקנתה לו ובזה הדר אמרינן כיון דהתורה אמרה דבכה"ג הוי של מרא קמא ואף אם תקפו מוציאין מידו נחשב ודאי של מרא קמא דממ"נ בלי דעת התורה בלא"ה אין לאחר זכייה בו רק ממה שהתורה זכתה לו והרי כאן לא זכתה לו התורה רק אמרה דהיכי דקיימא תיקום ואף אם תקפו מוציאין מידו לכך נחשב ממון של בעלים הראשונים בודאי אכל היכי דהבעלים הקנו לו מדעתם רק דאנן מספקא לן אי הוי זה קנין או לא בזה ודאי לא משגחינן מה דהדין שיהיה ביד הבעלים הראשונים רק אמרינן כיון דעכ"פ אם איגלאי מלתא דזה הוה קנין הי' של הקונה יש להקונה זכייה בו. ובזה נסתלקו כל קושייותיו של הגאון זצ"ל הנ"ל ודוק: ועוד נראה דהרי התוס' הקשו בפ"ק דב"מ דאיך מהני תפיסת הכהן הרי יכול לו' אני רוצה ליתנו לכהן אחר ותירצו דמיירי במכירה כהונה. והנה דבריהם צ"ע לפענ"ד דהיאך מביא הש"ס ראיה לעלמא מזה דתקפו כהן מוציאין מידו הרי י"ל שאני ושאני דבכהן הרי לולא מכירי כהונה ודאי לא הוי שייך תפיסה דיכול ליתנו לכהן אחר רק במכירי כהונה והטעם דמכירי כהונה עשו את שאינו זוכה כזוכה הוא מכח דכיון דדרכו ליתן לזה אנן סהדי' דגמר והקנה לו א"כ תינח היכי דיודע שצריך ליתנו לכהן בודאי אז אמרי' דאף טרם נתינה בודאי הקנה לו אבל כאן כיון דליתא לכהן בודאי אינו מחויב רק דנימא דתקפו אין מוציאין מידו בזה ודאי לא שייך לו' דגמר והקנה לו דהרי מי יודע אם יתפסנו או לא ובפרט בזה ודאי יש אומדנא להיפוך דלא גמר והקנה לו כדי שלא יועיל תפיסתו ומה שייך בזה מכירי כהונה ודבריהם צ"ע לכך נראה העיקר בתירוץ השני שצריך ליתן לו כט"ה שבו וכו'. ולפ"ז נראה דהרי התוס' בפ"ק דב"מ הקשו בזה אמר חציה שלי וזה אמר כולה שלי נימא דאין ספק מוציא מידי ודאי כמו ספק ויבם ותירצו דהתם היבם ודאי יורש אבל כאן בשביל שהוא ודאי בחצר זה אין לו להיות ודאי בחצר אחר ע"ש ולפ"ז נראה דאם הוי אמרי' ת"כ אין מוציאין מידו היה נחשב ממונו של כהן ג"כ אף דיש לבעלים עכ"פ טובת הנאה בו ויש בו קצת זכייה בשויה של הט"ה מ"מ לא הוי אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי כסברת התוס' דבשביל שהוא ודאי בחצר זה מאין לו להיות ודאי בחצר אחר אך זה שייך רק אם הוי מהני בו תפיסה אבל כיון דת"כ מוציאין מידו א"כ סוף סוף אין לכהן שום זכייה בו לפנינו שוב מהני שפיר הך תפיסה כיון דעכ"פ מקצת זכייה יש לבעלים בודאי יש לו בו ט"ה לכך אמרינן כיון דיש לו בו קצת זכייה אין ספק מוציא מידי ודאי ונחשב כולו שלו ולכך א"ש דכלל זה שייך רק גבי מתנות כהונה אבל בעלמא כגון בחמץ או בקונה ב' אילנות דאין לו זכייה כלל בחמץ או בקרקע אם הוי של שכנגדו לכך אף אם תקפו מוציאין מידו נחשב להקונה צד זכייה כיון דאם הוי אגלאי מלתא למפרע דשלו הוא היה שלו נחשב לו צד זכייה וז"ב ונכון לדעתי בסברא ודוק היטב:
(שם סעיף ז) אסור ליתן בהמתו לעכו"ם להאכילה בימי הפסח וכו' נ"ב הנה בדין מכירת הבהמות בפסח לאכול חמץ בפסח אוסר הת"ש מכח דבשל תורה לא מהני הערמה וכבר הארכתי בזה במקום אחר וכעת מצאתי ראיה מפורשת לדברי התב"ש דלא מהני הערמה בשל תורה בפ"ג דפסחים בירושלמי [הלכה ג] וז"ל מחלפא שיטתו דר"י דתמן הוא אמר מותר להערים והכין הוא אמר אסור להערים א"ר כאן שבות וכאן חיוב חטאת וע"ש בק"ע א"כ מוכח דכדרבנן מותר להערים ולא בשל תורה והעיקר כפירוש השני של הק"ע דאם אופה הוי מלקות ומוכח דבש"ת אסור הערמה כדעת התב"ש וזה ראיה ברורה דניהו דר"א מתיר וקיי"ל כן היינו מטעם אחר שלא יעבור על בל תאחר כמ"ש בירושלמי אבל בעלמא מודה לר"י דאסור הערמה בש"ת. ועוד יש טעם חדש לאסור מכירת הבהמות לפמ"ש בתשובה לק"ק ליטנאוויטץ הוא בחיבורי לאו"ח שנת תר"ז דל"ג דהרי הנכרי לא מכוין לקנות ובע"כ דמה דמהני היינו בדרבנן הקילו וא"כ בבהמות דהוי איסור תורה לא מהני מכירה זו דהנכרי אינו מכוין לקנות כלל. אמנם הרי זה מצאתי ראיה מבוררת דמהני הערמה בשל תורה דלא בדברי התב"ש מפ"ב דע"ז [דף כד] דמשני התם ע"י תגרי ישראל זבין וכו' וקשה הרי הוי הערמה דודאי תגר ישראל לעצמו לא יתן עבורה כמה רבבות דלמה לו ובע"כ קנאה רק עבור הציבור וא"כ הוי הערמה והתם הוי איסור תורה לקנות מן הנכרי ומותר וכן ראיה ממתנות בית חורון דאמרו חכמים כל מתנה דאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וכתבו התוס' דדוקא היכא דהוי דרך הערמה אינה מתנה אבל במתנה גמורה אפילו אינו יכול להקדיש הוי מתנה וא"כ מוכח דמתנות בית חורון הוי הערמה ואעפ"כ דוקא בהתנה מפורש דאינו לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו והיינו מכח דאמר בפירוש ואינו לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עמנו הא אם לא הוי מתנה עמו כן הוי מתנה אף דהוי דרך הערמה אף דהוי של תורה ומוכח דלא כדעת התב"ש וצ"ע ודוק: וע"ד משקה קוואס שעמד בחביות של שכר מה דין הקוואס על פסח עיין בחיבורי על או"ח משנת תרי"ב דף קי"ד ע"ב בתשובתי לק"ק ברעסטיטשקיע ע"ש ודוק היטב: