Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 467
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**דגן שנטבע בנהר וכו' אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו וכו'. נ"ב משמע דסומכין על ההודאה וצ"ע ממשנה מפורשת במס' דמאי פ"ג מ"ג דס"ל לת"ק דלא סמכינן על ההודעה מיהו להמתירין רק מעט מעט אתי שפיר דכאן הוי תרתי לטיבותא אבל להמתירין אפילו הרב' ביחד ע"י הודעה צ"ע טובא ממשנה מפורשת ובדרבנן אפילו לרבי יוסי אין סומכין על ההודעה ע"ש. וצע"ג. והיה מן הראוי להאריך בזה אלא שאין הזמן גורם וכעת צ"ע ודו"ק: (שם) בסעיף הנ"לואם מכרו לעכו"ם קודם הפסח מוכר מעט לכל אחד ואחד וכו'. נ"ב עיין במג"א שהביא בשם הכ"מ דאם הוי מעט מעט לביתו הוא צריך והמג"א חולק עליו ע"ש. ונראה לפענ"ד ראיה להכ"מ מדברי התוס' רפ"ב דפסחים בסוגיא דחזקיה דהקשו שם התוס' דהיאך אתיא המשנה דשולח אדם ירך לנכרי כר"י הרי ר"י ס"ל דאסור ליתן מתנה לנכרי וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים מי הגיד להם דשולח אדם ירך לנכרי מיירי במתנה דלמא מיירי במכירה הרי עיקר הרבותא הוי דלא חיישינן שמא ימכרנו לישראל עם גידו ואם כן ס"ל דמיירי דרך מכירה. ודוחק לו' דלשון שולח משמע בחנם. אך לדברי הכ"מ אתי שפיר דאם הוי דרך מכיר' לא הוי צריך לו' הטעם שמקומו ניכר דבל"ה אין חשש שימכרנו לישראל כיון דהוי מעט ודאי לביתו הוא צריך ולמה לי הטעם שמקומו ניכר ובע"כ מיירי דרך מתנה ושפיר הקשו התוס' ומוכח כדברי הכ"מ ואתי שפיר. ובהיותי בזה אזכיר מה דקשה לי בדברי התוס' שם ד"ה והרי דם שהקשו דנימא כיון דהותרה נבלה הוא ודמה הותרו ומה קושיא בשלמא חלב וג"ה דזה הוה בכל בהמה שייך לו' כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה. אבל בדם הרי אמרינן בש"ס דדם שהנפש יוצאת בו קרוי דם ושאין הנפש יוצאת בו אינו קרוי דם וא"כ נבלה יתכן שמתה מאיליה ואין בה דם וא"כ לכך הותרה אבל לעולם אם יש דם שהנפש יוצאת בו י"ל דאסור בהנאה ומה הקשו וצ"ע ודו"ק: והנה בדין ציקער שמשימין בעת עשייתו יי"ש אם צריך למכרו בפסח עיין בחיבורי על אהע"ז מהדורא חי"ת סי' פ"ב בתשובתי לק"ק טולשין שם כתבנו דא"צ למכרו ע"ש כי ביארתי טעמו של דבר ודו"ק:
(שם סעיף ח' בהג"ה) והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש וכו'. נ"ב הנה בא מעשה לידי בגביר אחד מפה"ק שהביא אתו משקה הנקרא ראם הדומה למשקה אריק שהמה יותר חרופים מיי"ש והביא זה מעיר לונדן והביא ג"כ כתב הכשר מהרב דק"ק לונדן ושם נאמר היאך שמשקה זו נעשה במדינות אינדיען בענין שאין בו חשש חימוץ כלל ובק"ק לונדן נהגו זה ארבעים שנה לשתות הראם הזה בפסח ובקשו הרב מלונדן והגביר הנ"ל ממני ליתן הסכמתי ותוקף גזירתי להכשירו גם במדינתינו על פסח: וזה אשר השבתי אל ירד בני עמכם חלילה לי להיות ידי בזה להיות פורץ גדר בזה ולדעתי הוא אסור בפסח לא מיבעיא לדעת המג"א בסימן זה דס"ל דהדבש בעין אסור אם כבר נתרסק ובע"כ דגזרו בזה לאחלופי אטו שאר דבש אף דבשאר דבש נמי אין בו איסור חמור רק חשש רחוק אעפ"כ גזרו בזה לאחלופי א"כ ה"נ במשקה הזו ניהו דעל משקה זו יש הכשר מכל מקום כיון דמגופו אין ניכר ההפרש בין זה לזה יש לחוש בו לאחלופי אטו שאר אריק שהיא חמץ אף גם לדעת הט"ז דמתיר הדבש בעין דלא חייש בזה לאחלופי מבל מקום נראה דשאני משקה זו מדבש דזה דומה למ"ש במג"א בסי' זה סק"י גבי כרכום בשם הרשב"א דאפילו הגדיל בביתו אסור משום גזירה דהיינו דכיון דכרכום אינו מצוי לגדל במדינתינו ויסברו שהוא כרכום הבא ממרחקים אבל פירות שיבשם ישראל מותר ול"ח לאחלופי (משום דמצוי היא במדינתינו אבל משקה זו) ובן בדבש מן הכוורת כמש"ל עכ"ל. וא"כ זה עצמו טעמו של הט"ז דמתיר בדבש ול"ח לאחלופי משום דמצוי היא במדינתינו אבל משקה זו שאינו מצוי במדינתינו דומה ממש לדין הכרכום ואף שידענו שנעשה בהכשר אסור מכח גזירה דאחלופי כן ה"נ בזה ומה"ט אינו דומה למשקה יי"ש של פסח שנוהגין בו היתר לשתותו ולא חיישי לאחלופי אטו יי"ש חמץ מכח דזה ההיתר מצוי במדינתינו אבל משקים הללו דאינם מצויין במדינתינו יש לחוש ביה לאחלופי. ועוד נראה דגם ביי"ש לא התירו בימים הקדמונים רק מכח מניעת שמחת יו"ט דבזמנם לא הוי יין טוב מצוי במדינתינו וביי"ש מורגלים בו כל אדם והוי מניעת שמחת יו"ט לכך משום זה העמידהו על הדין דמותר אבל שתיית משקה הראם הנ"ל דאין שוה לכל נפש ואין בזה מניעת שמחת יו"ט וגם עתה במדינתינו היין בזול יותר ממשקים הללו ולכך ראוי לחוש בזה לאחלופי. ועוד נראה יותר דזה דומה למ"ש הפוסקים לעיל סי' תס"ג דאין למלול הקדירות גופייהו במצה אפויה במקום דאיכא עבדי ושכיח פרצות ומכ"ש בנ"ד דבעוה"ר הדור פרוץ ביותר ושכיח פרצות טובא אין להקל בכה"ג ויותר היא חמור מגזירה במצה אפוייה וגם דומה למ"ש הפוסקים בסי' ת"ס דאין להקל במה שהחמירו הקדמונים לעשות פנאדיש או פלאדיש ע"ש והיינו נמי רק מכח גזירה וחשש אחלופי וה"ה בזה וגם גוף מין קטניות שאסרוהו חז"ל הוי רק מכח חשש אחלופי וה"ה בזה. ועוד נראה דמה דהתירו היי"ש של פסח היינו עפ"י הרוב דטעם היי"ש של פסח משונה מטעם יי"ש של חמץ ובקל אפשר להרגיש הטעם ביניהם לכך לא חיישי בזה לאחלופי והנה אעפ"כ אחרי שטעו ורימו בו את ישראל אינהו דאפסידו אנפשייהו שלא נתנו דעתם להבחין בין זה לזה אבל עכ"פ הרוב כיון דאם יתנו דעתם יוכלו להבחין בקל לכך לא חיישי בזה לאחלופי. אבל במשקה הנ"ל דאין טעמו ניכר בין הבאים מחמץ ובין הבאים משאר דברים גם כיון דאינו מצוי במדינתינו ואינם בקיאים בטעמו להבחין בין זה לזה ודאי יש לחוש לזה לאחלופי ואין לו' כיון דאריק סתמא נעשה מראם לפי מה שהגידו כמה אנשים וא"כ אין לגזור משקה דאם אטו אריק דהרי אריק גופא אין אסור רק מכח מנהג דמין קטניות והוי גזירה לגזירה. זה אינו דמלבד מה מה דמצינו בפסח החמירו חומרא אחר חומרא וגזרו בזה גזירה לגזירה כדמוכח מכמה דוכתי ואחד מהם בסי' תמ"ו גבי נותן טעם לפגם דאפילו נטל"פ ומשהו אסור הרי דכל חד באפי נפשיה נמי אינו אסור רק מחמת חומרא דפסח אעפ"כ גזרו אף בהצטרף תרוייהו יחד אף דהוי גזירה לגזירה. ומלבד זה נראה דהוי חדא גזירה דבין אריק ובין משקה זו אף דנעשה מראם או שאר דבר גזרינן בזה אטו הנעשה מחמץ דכולה חדא גזירה היא. ועוד נראה דעיקר איסורו בזה הוי מכח חשש תערובות דלמא מתערב בו יי"ש כמו דאסרו חלב עכו"ם מכח חשש תערובות דבר טמא וגם אסרו מורייס של עכו"ם מכח תערובות יי"נ א"כ ה"נ בזה אסרו האריק מכח חשש תערובות יי"ש חמץ וכן במשקה ראם אסור מכח תערובות יי"ש וא"כ כיון דיש בו גררא דאיסור דאורייתא אף אם יש אחד ידוע דלא עירבו בו יי"ש אסור מכח חשש אחליפי אף שבמורייס לא גזרו בזה בחמץ החמירו יותר ובפרט התם סתם יינם דרבנן משא"כ בחמץ יש בו איסור תורה והיינו ממש כדין כרכום דאסור מכח שמזלפין עליו יין ואסרו הרשב"א אפילו הגדל בביתו מכח חשש אחליפי וה"ה בזה נמי ואינו דומה ליי"ש של פסח דלא גזרו בו כן מטעם הנ"ל ועוד י"ל דאדרבא היא הנותנת דביי"ש של חמץ דחמור איסורו וידוע שהוא גופו חמץ לכך אם ניקל בי"ש של פסח לא יטעו בזה להתיר יי"ש של חמץ. ודומה למה דאמרינן בעלמא הללו דברי תורה ואין צריכין חיזוק הללו דברי סופרים וצריכין חיזוק כן ה"נ בזה האריק הואיל והוא גופא שהוא ממין קטניות א"כ לא חמיר בעיניהם ואינו רק מכח חשש תערובות יי"ש בו והוי רק גזירה דרבנן לכך צריך חיזוק יותר בזה אפילו בידוע שלא נתערב בו ואי לא הא לא קיימא הא ובפרט בעוה"ר לפי פרצת הדור הלואי היה בידינו לאסור אפילו יי"ש של פסח מה טוב היה וכמה מכשולים נמשך מזה כבר רק שאין בידינו לגזור מה שכבר נפרץ. אך כיון דעל הישינים אנו בושים חס לנו להוסיף את החדשים ולפרוץ יותר פרצה להתיר גם אריק חלילה ובמעט קט ימשך שיקילו לשתות כל אריק בפסח. לזה חס לנו להיות ידינו עם זה לקיים ההכשר הזה ולהתיר לנהוג בו היתר מה שלא שערום אבותינו והרי הרב מלונדן אשר מלא ידו בהכשר לא תמך ידו רק מכח שכתב שכבר נהגו כן שם במדינתו זה ארבעים שנה והביא ראיה ממכתב איזה רבנים שם שנהגו כזה היתר מכבר אכל אם לא היו נוהגין כן מקדם לא היה מלאו לבו להתיר הדבר ומכ"ש אנן מה נענה אבתרי' שמשקה הזו רחוק ממדינתינו הרבה ודאי אינו ראוי לפרוץ בו פרצה. דברי המדבר באמת לכבוד התורה בלי להרוס יסודה עד לעפר ח"ו והאל הטוב ישלח לנו המורה לצדקה ויורינו כדת וכהלכה כנפש הק' שלמה קלוגער יום א' כ"ח אדר ראשון בשנת למען תצדק בדבריך לפ"ק פה בראד:
(שם סעיף י"א) ויש מי שאוסר כל העיסה וכו'. נ"ב עיין בט"ז ובמג"א דעיסה גרע משאר צונן ועמ"ש בחידושי לאו"ח משנת תר"ז דף צ"ג בתשובתי לק"ק סטאניסלאב בהשמטות לקונטרס מיני מטעמים ע"ש ודו"ק:
(שם סעיף י"ב) בהג"ה ויש מי שאוסר בשאר בשר ומתיר בתרנגולת. נ"ב הטעם כתבו הפוסקים דשמא נתעכלה והאוסרים ס"ל דלא הוי עיכול. והנה בעניי אני תמה על שניהם שלא נתנו גבול לדבר בכמה הוי עיכול והמתירין משמע דס"ל דאף אם נמצא תוך מעל"ע לאכילתן נמי הוי ספק שמא נתעכל והאוסרין ס"ל אף ביותר מעל"ע לא הוי עיכול ובאמת משנה שלימה במס' פרה פ"ט מ"ה פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת ופירש שם הרע"ב מכח דאם שהתה טפי מהכי נתעכלו במעיה. א"כ מוכח דשיעור עיכול הוי מעל"ע ופחות מזה ודאי לא הוי עיכול דאם הוי ספק הו"ל לו' בשרה ספק טמא ומדקאמר בשרה טמא משמע טומאה וודאית. גם בלא"ה אם הוי רק ספק היה ראוי להיות טהור לגמרי דהוי ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ובע"כ הוי טומאתה וודאי וא"כ דתוך מעל"ע הוי וודאי עיכול ולהיפוך אחר מעל"ע הוי וודאי עיכול מדלא קמ"ל דמכח ספק הוא טהור דהרי נ"מ לכמה דברים וגם אם הוי בא בידי אדם הוי ראוי להיות ספיקו טמא כגון אם נתן לה אדם לשתות וכדומה ואז כיון דהוי בידי אדם הוי ספק טומאה הבאה בידי אדם וראוי להיות ספק טמא. ומדלא מחלק כן בע"כ הוי וודאי עיכול אחר מעל"ע. ואפשר דיש חילוק בין אוכל למשקה דמשקה מתעכל מהר יותר. אך עכ"פ מזה מוכח דעכ"פ במשקה הוי מעל"ע שיעור עיכול ואין פנאי כעת להאריך בזה יותר ודו"ק היטב: והנה נסתפקתי בחיבורי הגדול על הלכות פסח בתבשיל שנתבשל בתוך ימי הפסח ונשאר עד אחר הפסח ואח"כ נמצא בו חמץ וזה מוכח דלא נפל בו אח"כ רק היה בתוכו בעת שהיה יו"ט אם נלך בתר שעת הבישול דאז הוי דינו במשהו או נלך בתר שעת מציאה ואחר הפסח דינו כמו קודם הפסח דהוי רק בסמ"ך או ברוב. ונ"מ שיהיו מותרים הכלים אח"כ לפסח הבא כמו בנמצא קודם פסח דהוי רק בסמ"ך והארכנו בזה שם. והנה כעת הגיע לידי כתב יד שהיה ביד הגאון מו"ה זלמן מרגליות זצ"ל והוא מועתק מספר רוקח ושם מחברו רבינו אלעזר וכו' ומונה שם משפחתו שהיה נכד בעל ספר חסידים והוא אחד מן הראשונים ומצאתי בו באות פ"ח בדיני פסח וז"ל מעשה שבשלו עוף אחר בשביעי של פסח ואכלו קצת מאותו עוף באותו יום שנתבשל וע"ש היה ולמחר בשבת שהיה אחרון של פסח מצאו חטה אחת באותו מקצת הנשאר לו ביום שביעי ושאלו אם להתיר או לאסור יש שאסר מהא דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כרב כך שמעתי בווירמייזא ביון שנתבשל יום שביעי של פסח שאסור וכו' עכ"ל: הרי מוכח דס"ל דאם היה נתבשל ביום ח' היה מתיר בסמ"ך רק כיון דנתבשל ביום שביעי אף דהמציאה היה ביום ח' מכח דבתר בישול אזלינן. וממנו נלמוד לנדון דידן אם נמצא אחר הפסח והבישול היה בפסח דבתר בישול אזלינן ונהניתי מאוד מזה בעזה"י והבן ודו"ק היטב:
(שם סעיף ט"ז) חטה או שעורה שנמצאת בזפק העוף וכו'. נ"ב הנה מה שמורה אחר התיר בנמצא בזפק בפסח אחר המליחה להשליכו ולא לבדקו עיין בחיבורי על יו"ד מהדורא ג' בתשובה לק"ק סנאטין כתבתי דיפה הורה אותו המורה כיון דהוי כמה ס"ס דלמא במליחה בקליפה ודלמא הוי כמעוכל ועיין בטור ס"ס זה ותבין ודו"ק: