**(סעיף א')**יו"ט שחל להיות ערב שבת וכו'. נ"ב הנה מבואר הפלוגתא בפ"ג דפסחים דלרבה אין צרכי שבת נעשין ביו"ט ועיקר ההיתר מכח הואיל ול"ח לא אמרינן הואיל רק דצרכי שבת נעשין ביו"ט. וקשה לי מן הש"ס דמנחות בברייתא בפרק ר' ישמעאל דמבואר שם בברייתא כמה כרכורים כרכרו שם התנאים לדחות דברי הצדוקים שאומרים עצרת אחר השבת וקשה הרי עיקר טענת הצדוקים דעצרת אחר השבת מפני שמשה רבינו היה אוהב ישראל וראה שעצרת יום אחד עמד ותיקן לאחר השבת והיה להם לדחות דבריהם בפשיטות יותר דא"כ דמשה רבינו אוהב ישראל למה בא תיקן עצרת בערב שבת ויהי' נמי ב' ימים ועוד עדיף דאז יוכל להכין מיו"ט לשבת אבל אם הוי לאחר השבת א"א להכין משבת ליו"ט ובע"כ דליתא לשטותם ומדוע לא דחו דבריהם בזה. אך למ"ד אין צרכי שבת נעשין ביו"ט רק מכח הואיל אתי שפיר דהרי התוס' כתבו בפסחים דכל היכא דאפשר בלא הואיל אין לעשות ע"י הואיל א"כ ה"נ אם יתקן שיהיה עצרת ע"ש לא יהיה יכול לתקן צרכי שבת רק ע"י הואיל לכך תיקן טפי אחר השבת דאז יכול להכין צרכי יו"ט ביו"ט עצמו ולא יצטרך להואיל. אך למ"ד דצרכי שבת נעשין ביו"ט בלא הואיל קשה כנ"ל דהוי להם לדחות הצדוקים בזה וקשיא להך מ"ד מברייתא דמנחות הנ"ל וצ"ע קצת ודו"ק ועיין במג"א כאן סק"א מ"ש בשם הב"י ומה שהשיג עליו הי"ש ועיין בחיבורי ליו"ד מ"ה סי' קנ"ז בתשובתי לק"ק זראוונע מ"ש קצת ראיה מן הש"ס דלא קיי"ל כמ"ד דאמרינן הואיל או די"ל בהקדש לא אמרינן הואיל ע"ש ודו"ק ועיין גם בחיבורי על חו"מ במ"ה סי' קי"ג שם הבאתי ראיה מן הרמב"ם דס"ל ג"כ כן דהלכה כר"ח ולא כרבה ע"ש היוצא לנו מהפלפול ודו"ק:

(שם סעיף כד) אם הערים לבשל ב' קדרות לצורך היום והותיר אחת לצורך מחר אסור לאכלה. נ"ב הנה המעיין בתשובת הריב"ש סי' רנ"ד מוכח שם חידוש דין דמה דהערמה אסור טפי ממזיד היינו אם בשעת בישול הראשון עשה הערמה זו או היה בדעתו לעשות הערמה לומר זה אני מותיר למחר ואבשל שנית היום אבל אם בשעת בישול הראשון כיון כפשוטו לאכול היום ואח"כ נמלך לעשות הערמה לומר זה אני מותר למחר ואבשל חדש על היום זה לא נקרא הערמה ומותר ע"ש וא"כ נראה ה"ה דמותר לומר דהפת שנאפה בעיו"ט לא ניחא לי ואאפה ביו"ט פת חמה וכפירש"י בביצה דף ט' גבי גלגל עיסה דיכול לומר פת חמה אני אוכל ומ"ש בש"ע סי' תק"ו דאם יש לו פת נקייה א"י לאפות מיירי בפת הדראה וכנראה מסוף לשונו של המחבר ובתוס' מקור דין זה מפורש כן והיינו דזה אסור דניכר הערמה דאין דרך לעזוב פת נקייה ולאכול פת הדראה בשביל שהוא חם אבל באינו ניכר הערמה כגון שזה שוה כמו זה מותר לומר כן אם בתחלת אפיית הראשון לא כיוון להערמה ומגוף דברי המחבר נמי מוכח כן דאם בני ביתו דרכם לאכל פת הדראה מותר והרי סוף סוף דרכם לאכול פת נקייה ג"כ ואפשר לו להאכילם פת נקייה דבע"כ מיירי דיש לו פת נקייה כדי צרכם דאל"כ אף פת נקייה מותר לאפות אם חסר לו דיש לו לכולם א"כ יתן להם פת נקייה בע"כ כיון דעכ"פ אין ניכר הערמה מותר וז"ב ופשוט. והנה כי כן מצאתי בהירושלמי ג"כ פ"ג דפסחים ה"ג וז"ל כיצד הוא עושה ע"ד ר"א מערים ואומר זו אני רוצה לאכול זו אני רוצה לאכול כשהוא רודה מערים ואומר זו אני רוצה לישן זו אני רוצה לישן ומשייר אחת ע"ש והדבר מבואר כמ"ש ודו"ק. ועיין בפי' המשניות במס' תמורה בפ' כיצד מערימין ובתיו"ט שם דהערמה הוי מה שהוא מותר ומרמה הוי מה שאסור. ותמוה לי עליהם היאך נעלם מהם לשון הש"ס בביצה והפוסקים כאן דקרא הערמה ואסור גם בפ"ק דב"מ חיישינן דלמא אערומי קא מערים ואי אמר שתים וכו' הרי אסור כן משום מדבר שקר תרחק כמ"ש בש"ס וש"ך סי' ע"ה ע"ש ודו"ק: