ס"דש"ץ צריך שיהיה הגון וכו'. נ"ב נראה דזה מדבר אפי' להתפלל לפי שעה ולאו דוקא לש"ץ קבוע וראיה ממה ששינה הש"ע אח"כ לשונו בסעיף ו' וכתב אין ממנין אלא למי שנתמלא זקנו ולמה לא כתב כאן כן בלשון אין ממנין מוכח מזה דבזה קפדינן אף בלא מינוי רק לפי שעה וכן מוכח עוד שהרי הב"י כתב דמקור דין זה למדו הטור מן הש"ס דמס' תענית ע"ש והמעיין בש"ס שם מדבר אפילו מתפלה לפי שעה ולא מיירי שם מקבלת ש"ץ עולמית מיהו זה היה אפשר לדחות די"ל דבאמת אין ראיה משם די"ל התם בת"צ מיירי ובשעת הצרה מיירי בזה בעינן שיהיה בו כל המעשים אך שלא בעת הצרה אין ראיה. רק י"ל דהטור מדבר מקבלתו על תמיד וזה עדיף מתענית ציבור שהרי על תמיד לא ימלט שלא יצטרכו הציבור לרחמים וכדומה וע"פ רוב ש"ץ הקבוע מתפלל ולכך למר משם להיות בו כל המדות הללו. אך אעפ"כ מלשון הטור והש"ע שכתבו בלשון אין ממנין לקמן וכאן לא כתבו כן מוכח דס"ל דבזה בעינן אפי' באקראי וכן פסקתי הלכה למעשה כנלפענ"ד נכון ודו"ק.

**(ס"י בהג"ה)**דהרי עדיין אין לו י"ג שנה. נ"ב עיין במג"א שכתב דאם מתפללין ערבית בלילה מותר לעבור לפני התיבה ועיין בש"ך חו"מ סי' ל"ה ובסמ"ע ומ"ש בחיבורי שם. אמנם כעת לדידי הדבר צ"ע מן הש"ס דר"ה פ"ק דף ו' ע"ב דפריך אלא שנה בלא רגלים היכא משכחת לה וקשה מה פריך הרי משכחת לה אם נדר בליל ראשון של פסח אם כן בהגיע ליל ראשון של פסח בשנה הבאה כבר מלאה לה שנה שלימה ושלשה רגלים ליכא עדיין כיון דרגל כולה בעינן וכאן כולה רגל וכמ"ש התוס' לקמן שם דף ז' ע"ב ד"ה והרי רגלים דלא חיילי מאורתא ע"ש וא"כ ג' רגלים ליכא ושנה איכא הן בנדר ליל ראשון של פסח או ביום ראשון ותיכף בהגיע תחילת ליל פסח הבאה שנה איכא ורגלים ליכא ובע"כ מוכח דבעינן י"ג שנים ויום אחד יותר דאז נחשב בן י"ג ובן בן שנה וא"כ למ"ד דלא בעינן כסדרן ה"ה ברגל אח' לא בעינן כסדרן ואם עבר עליו מקצת ימי הפסח לשנה הבאה אחרי הגיעו למקצת ימים שחסרו בפסח הראשון משלימין אלו הימים לימי הפסח העבר ונחשב ג' רגלים שלימים א"כ לא משכחת לה שנה בלא רגלים דאם נדר ביום א' דפסח לא נחשב נתמלאה שנה עד שעבר יום א' דפסח וכבר יש נמי ג' רגלים וזה ראיה ברורה וחזקה וע' מ"ש בחידושי לחו"מ שם בזה ודוק:

**(סעיף ט"ו)**ש"ץ קבוע וכו' ולא ימתין שיאמרו לו וכו'. נ"ב הנה ראיתי בש"ע של הגאון החסיד מווילנא זצ"ל שכתב שהיא תמוה ממה דאמרינן בערכין [דף י"א ע"ב] מידי דהוה אף דממליך ע"ש ולפענ"ד אחרי המחילה מכתה"ר דימה שני ענינים נפרדים דכאן הוי כוונת המחבר כך דאיש אחר שאינו קבוע אין לו להיות הוא המתחיל בדבר ולבקש להתפלל דזה הוי כיוהרא דמראה כאילו הוא ראוי להתפלל ולכך צריך להמתין עד שיאמרו לו אחרים תחלה ויהיו הם המתחילים עמו תחלה אבל ש"ץ קבוע ליכא יוהרא ורשאי הוא להתחיל בדבר ולירד לפני התיבה ולזה כתב דש"ץ קבוע יורד מעצמו וא"צ אחרים שיאמרו לו תחלה אבל מ"מ אף דהוא המתחיל ויורד תחלה מ"מ צריך שימלוך הוא תחלה בציבור ומזה מיירי בערכין דהוא יהיה המתחיל וישאל אותם אם יתפלל וזה ברור ונכון לפענ"ד ודו"ק:

**(סעיף י"ט)**יש מונעים וכו' ואפי' יחיד וכו'. נ"ב עיין בב"י הטעם דהוי במקום קרבן וא"א להקריב אדם קרבן שלא מדעתו והובא בא"ר וקשה לי דאדרבא מדברי התוס' בקידושין [דף כ"ח ע"ב] גבי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו מוכח להיפוך דמבואר מדבריהם דאם הוו שלוחי דידן יכול לעכב משמע הא אם הוו שלוחי דרחמנא אינו יכול לו' דאינו חפץ באותו כהן ומקריב בע"כ והרי אנן קיי"ל דכהני שלוחי דרחמנא הוו א"כ מוכח להיפוך וניהו דיש לו' דש"ץ שאני דהוי שלוחא דידן מכל מקום לשון הב"י אינו מדוקדק בטעמו ראדרבא אם הוי דומיא דקרבן הוה ראוי שלא יהיה ראוי לעכב [ועיין מ"ש בדברי התוס' באריכות בעזה"י לק"ק לבוב קנה מקומו בהשמטות למס' נדרים דף ל"ה עודנו בכ"י ע"ש ודו"ק): **(שם)**בסעיף הנ"ל אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה. נ"ב עיין בחיבורי משפט צדק לחו"מ מ"ד סי' קפ"ח בחיבורי ובש"ע סי' רל"א מ"ש בתשובה לק"ק קאנטשקע דלכך דייק הש"ע אם לא שהסכים עליו תחלה ולא כתב אם שלא מיחה תחלה דיש לו' דבשתיקה יכול אח"כ לערער ולו' שטעה בדין וסבר דאין יכול היחיד למחות ועתה נודע לו הדין דיכול למחות רק בהסכים בפירוש אינו יכול לטעון אח"כ שום טענה ע"ש בטעמו בעזהי"ת ודו"ק היטב: