**סעיף ג'**שבוע שחל בו ט"ב אסורים לספר וכו'. נ"ב כ"ה בש"ס תענית דף ל' אמר רבא הלכה כרשב"ג וא' רבא הלכה כר"מ ותרווייהו לקולא ע"ש. והנה לכאורה הדבר תמוה לי כיון דאמרינן שם לעיל דכולהו מחד קרא נפקי מ"ד מר"ח עד התענית יליף מחגה ומ"ד כל החודש יליף מחדשה ומ"ד כל השבת יליף משבתה א"כ קשה דרבא דס"ל דאינו אסור אלא שבוע שחל ט"ב ועד התענית א"כ כמאן דריש אם דריש שבתה יהיה אסור כל השבת ואם דרש חגה יהיה אסור מר"ח ומנ"ל להקל בתרווייהו. ונראה לפרש דהרי יש להבין למ"ד מחגה ופירש"י דר"ח איקרי מועד א"כ תינח מר"ח מתחיל האיסור אבל מנ"ל דכלה האיסור בט"ב דלמא כל החודש. ונראה כוונתו כיון דמפורש בפוסקים ולקמן בש"ע דט"ב איקרי מועד וא"כ כמו דבימי הפסח וימי החג נקראים כל הימים שבנתיים בלשון חג אף דהוי רק יום אחד בתחלתו ויום אחד בסופו מכל מקום נקראו כל הימים בלשון חג כיון דתחלתו וסופו יו"ט. כן ה"נ אלו ט' ימים שמר"ח עד התענית כיון דבתחלתן הוי ר"ח דאקרי מועד וסופו נקרא מועד ולכך כל הימים נקראים בלשון חג ולכך יליף מחגה שאסור כל הימים הנקראים בלשון חג והוא מר"ח עד התענית אבל רבא ס"ל דהוי תרווייהו לקולא לכך מהני לשון מחגה ללמוד שאינו אסור רק עד החג היינו ט"ב שנקרא מועד והועיל לשון שבתה ללמוד דאינו אסור מר"ח רק אותה שבת והוי תרתי לימודים לקולא. כן נראה לפענ"ד נכון ודוק היטב:

סעיף יבהג"ה ובסעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכתא וכו'. נ"ב עיין בט"ז סקי"ב מ"ש בענין הסעודה של מילה דנראה לי היתר גמור שהרי מילה דוחה שבת ושבת דוחה בנין בהמ"ק וכו'. ודבריו תמוהין שהרי בש"ס במ"ק יליף שם הך ק"ו דמה משכן דוחה שבת מכ"ש בהמ"ק ופריך א"כ למה נתייראו ומשני דלמא שאני צורך גבוה מצורך הדיוט וכו' א"כ מוכח דצרכי הדיוט שאני מצרכי גבוה א"כ מפורש להיפוך מדברי הט"ז שבאמת לא הוי לק"ו זה דין ק"ו ואף שאח"כ נמחל להם העון אין ראיה דלא הוי חטא דיש לומר שהיה חטא רק ע"י שנתחרטו ועשו תשובה מוחלין להם וכמו שאמרו חז"ל כל העובר עבירה ומתבייש בה מיד מוחלין ודברי הט"ז צ"ע ודו"ק: