Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 581
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**נוהגין לקום באשמורת לו' סליחות וכו'. נ"ב עיין בט"ז סק"א שכתב בטור הביא המדרש וכו'. הנה לפי דעת המדרש הזה היה נראה לי ליישב לשון המקרא ולקחת' לכם ביום הראשון והנה חז"ל בסוכה ר"פ לולב וערבה דרשו שם ביום אפילו בשבת ופריך שם מכדי טלטול בעלמא היא למ"ל קרא ומוקי שם כר"א ע"ש. והנה לפי דרך המדרש הנ"ל יש לפרש כך דהנה לפי הטעם של המדרש דלכך הוי ראשון לחשבון עונות מפני שבימים הללו הם טרודין בסוכה ולולב וכו' וא"כ הוי ס"ד תינח אם ד' ימים הללו חלין כולם בחול דאז המה טרודין בסוכה ולולב לכך הוי יום ט"ו ראשון לחשבון עונות אבל אם חל שבת בין יוה"כ לסוכות אם כן בשבת אין טרודין בסוכה ולולב יתחיל המנין מן השבת ואין לו' דמצות שבת מנין שלא ימנה מאז דהרי יו"ט אינו מנין אף שמקיים בו מצות לולב וגם יו"ט כמ"ש היפ"ת דחיישינן שמתוך שמחה חטאו ואם כן ה"נ בשבת י"ל כן לחוש שמתוך עונג שבת יחטאו ויתחיל המנין מן השבת לכך קמ"ל קרא דזה אינו רק ולקחתם לכם ביום הראשון דהיינו ביום אפילו בשבת כלומר אף שחל שבת קודם יום הראשון וקאי ואפילו בשבת על הקודם דאף אם הוי שבת מקודם מכל מקום נקרא יום ט"ו ראשון לחשבון עונות ואינו נמנה רק מיום ט"ו כן נראה לפרש ע"ד אגרתא. ואתי שפיר ודוק. ועיין מ"ש הט"ז על המדרש הנ"ל וכי ראשון הוא וכו' משום דלשון ראשון לא שייך רק מה דהוי אחריו שני כמ"ש הרמב"ן בפרשת בראשית ועיין בחיבורי על התורה משנת תרי"ב בהתחלה בדרוש לסוכות מ"ש עפ"י דברי הט"ז הנ"ל ומה שהקשיתי עליו מקרא ביום הראשון תשביתו לדעת ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולשיטת רש"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר ע"ש ודוק. ואיתא בפירקא דר"א בר"ח על משה להר וכו' ע"ד שנאמר אם יתקע שופר בעיר וכו' עמ"ש פירושו בחידושי על התורה משנת תקצ"ה בפרשת ראה בדרוש לקפיטיל נ"א בישעיה ע"ש ודוק:
(שם סעיף ג') ואין תוקעין בערב ר"ח וכו'. נ"ב נראה סמך לזה בירושלמי פ"ק דיומא דגרסינן שם בהלכה ד' וז"ל מעבירין לפניו אילים וכבשים ולמה לא אמר שעיר א"ר בא קרטיגתא בלא כך אינו זקוק להערות אשכח תני ושעיר עכ"ל ועיין בק"ע שפירש דהכוונה מ"ש בלא כך אינו זקוק להערות בתמי' וכי בלא"ה לא היה צריך להתעורר עליו דהרי עיקר כפרה בשעיר עכ"ל הק"ע. ופירושו תמוה דאטו פרים ואלים וכו' דאין עיקר חכפרה בהם א"צ לעורר עליהם בלא"ה הרי כל כפרת יוה"כ מעכבין זא"ז גם הרי עיקר כפרת הכלל תלוי בו דהרי בעינן וכפר בעדו ובעד ביתו ויבוא זכאי ויכפר על החייב וא"כ עיקר הכפרה תלוי בו גם מה בכך אם עיקר הכפרה תלוי או לא סוף סוף צריך הוא לעשותו וצריך הוא להיות בקי בדינו. ולכך נראה לומר הכוונה דלכאורה היה נראה דדברי ר' בא הוי דרך קושיא והוא בא להרבות הקושיא והוא עפי"מ דגרסינן בש"ס דילן דפריך נמי כן למה לא תני ושעירים ומתרץ כיון דהוי לכפרת הציבור חלשא דעתי' ע"ש ולכך ר' בא בא לחזק הקושיא למה לא תני ושעיר ואין לומר כתירוץ הש"ס דחלשא דעתיה דהרי אטו בלא כך אינו זקוק להערות בתמיה כפירוש הק"ע ואם כן כיון דבלא"ה צריך ליתן דעתו גם על מעשה השעיר אם כן לא חלשא דעתיה ע"י העברתו אם אינו מעבירו לכך קשה יותר למה לא תני ושעיר לכך קאמר דאשכח דתני שעיר ג"כ כן היה נראה. אך יותר נראה דהכוונה כך דהוי דרך תירוץ ומזה יהיה סמך לדין הנ"ל דאין תוקעין בערב ר"ה כדי שלא ידע השטן מתי ר"ה כן ה"נ הנה השטן ביוה"כ אין לו רשות לשטוני אך אם כן אם יודע דביוה"כ לא יהיה לו רשות לאסטוני יקטרג בעיוה"כ על יוה"כ לכך צריך שלא ידע מתי עיוה"כ. לכן אם יעבירו גם השעיר דעיקר כפרת הציבור תלוי בו עי"כ ירגיש דהוי עיוה"כ ויקטרג לכך אין מעבירין השעיר ולא ירגיש דהוי עיוה"כ. ולכך זה הוי בניחותא וקאי על השטן וקאמר דבלא כך היינו בלא העברת השעיר אין זקוק להערות אין השטן מתעורר אבל אם יעבירו גם השעיר יעורר השטן לקטרג אז לכך מעלימין את השעיר והוי זה בניחותא. ולפענ"ד הוא פירוש אמיתי ויש סמך לדין הנ"ל. ובזה אתי שפיר מה שהתורה כתבה אכילת ערב יוה"כ בלשון עינוי כי אם היה כתוב בפירוש אכילה היה השטן מרגיש שהוא ערב יוה"כ אבל כעת שכתב בלשון עינוי והם אוכלים אין מרגיש השטן בערב יוה"כ וא"ש ודוק. עוד נראה לפענ"ד טעם נכון מדוע אין תוקעין בערב ר"ח מפני שבר"ח מברכין שהחיינו על השופר ואם היו תוקעין בכל יום אם כן אינו דבר חדש דאתמול גם כן היו תוקעין ואף דהתם הוי בתורת רשות וכאן לשם מצוה דאורייתא מכל מקום על כוונה לבד בלי מעשה לא שייך לברך שהחיינו אבל אם אין תוקעין בערב ר"ח דומה כעין שמבואר בהלכות שהחיינו דפרי המתחדש ב' פעמים בשנה מברכין שהחיינו כן ה"נ ניהו דתקעו מקודם כיון דהפסיק יום אחר שייך לברך שהחיינו וזה טעם נכון לפענ"ד ודוק בעזה"י. עוד נלפענ"ד טעם חדש כיון שאמרו חז"ל שמה"ש שואלים אימתי ר"ח ומשיב הקב"ה אני ואתם נלך לב"ד הגדול שבירושלים ואם כן מוכח דקביעות ר"ה תליא ביד ישראל וצריך שהם יקבעו יום הדין. ולפ"ז בימי הבית שהיו מקדשין החדש היה אפשר לעשות כן שהיו מקדשין ביומו אבל עתה שאין ב"ד וא"כ במה נקבע ר"ה לכך נראה שנתקן לתקוע שופר בכל החודש ובערב ר"ח מפסיקין וא"כ בהפסקה זו ניכר שמחר יהיה ר"ח אבל אם לא היו תוקעין כלל באלול או היו תוקעין אף בערב ר"ח אז לא היה נודע אימתי ר"ח רק ע"י תקיעות החדש ובער"ה מפסיקין ניכר שיהי' למחר ר"ח והוי זה קביעות מאתנו וזה נראה פירוש הפסוק תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ונראה כוונתו דאמר דראוי לתקוע בשופר בכל החודש והיינו מכח דהוי בכסא ליום חגינו ואי אפשר לפרשו להדיא לכך צריך לתקוע בכל החודש להיות דרך רמז נסתר וניכר אימתי ר"ח והטעם בזה הוא כי חוק לישראל הוא שזה הוה חוק לישראל להיות הם קובעים המשפט לאלהי יעקב וכיון דבעינן שהם יקבעו המשפט לכך צריך להיות באופן זה ואתי שפיר ודוק:
(שם סעיף ד') מכבסין ומסתפרין בערב ר"ח וכו'. נ"ב עיין בט"ז בשם הטור. והנה ביפה מראה הקשה על מה שאמרו חז"ל מפני מה אין ישראל אומרים הלל בר"ה ויו"כ וחשיב הקב"ה מלך שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אמרו שירה וכו' וא"כ משמע דלא שייך שמחה לפניו וכאן אמר שראוי לשמוח שבטוחים שיזכה אותם הקב"ה. וכבר אמרתי בחידושי כמה אופנים ליישב זה וכעת אבאר באופן אחר קצת עפמ"ש בחידושי בילדות על מ"ש במדרש דישראל ואוה"ע נכנסין ומקטריגין בר"ה ואין אנו יודעים מי נצח ממה שישראל יוצאין ולולביהן בידיהם מוכח שישראל נצח. וביארתי הכוונה דעיקר קיטרוג שלהם הוי מי יפול בחלקו יתברך כמו דבתחלת הבריאה נעשה הגורל ונפלו ישראל בחלקו יתברך כמ"ש יעקב חבל נחלתו כמו כן בכל השנה בר"ה כשהקב"ה מחדש עולמו הוי גורל זה ואוה"ע נכנסין ומקטריגין שישליך הקב"ה את ישראל ויבחר בהם ע"ש. ולפ"ז שני דינים יש לנו בר"ה אחד הנוגע בינינו לו יתברך מה שכ"א חייב בעון עצמו והשני הוי מה שאנו נידונים בכלל עם האוה"ע מי יפול בחלקו יתברך. והנה ע"ז הדין שאנו נידונין מי יפול בחלקו יתברך בזה אנו בטוחין שבוודאי יזכו ישראל בדין בלי ספק אבל על הדין השני שבין אדם למקום. יש פנים לכאן ולכאן יש זוכין ויש ח"ו להיפוך. והנה ניחזי אנן אם האדם מצד אחד ירויח הרבה ויבוא לו עושר רב ומצד השני יומשך לו איזה ע"נ אז כל הע"נ כאין יהיה ולא יעשה רושם כנגד ההון והשמחה חדשה הבאה לו. אך זה אם נתחדש לו שמחה חדשה אבל אם הוא עשיר גדול מזמן רב אז אם יזדמן לו איזה ע"נ יצטער ממש כשאר אדם דהתענוג מכבר שכבר הורגל בו האדם זה אינו פועל לבטל הצער. ולכך ה"נ בישראל אם כי יש להם דין הנוגע לעצמן וספק בלבם אם יזכו או לא מכל מקום אין מצטערים על כך כיון שיודעים שיש עליהם דין אחר שאוה"ע מקטריגין להיות ח"ו נדחין מחלקו יחברך ובזה בטוחין שיזכו בדין לכך הצער הזה ממה שנוגע להם הוי כאין וכאפס נגד גודל השמחה שיש להם. ולכך אמר דמשורר אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו. והכוונה נראה דאם ישראל אין יודעים כלל אם הוי יום הדין גם על זה אם יפלו בחלקו יתברך או לא וסבורים דאין יום הדין רק על מה שנוגע לנו אז אין שמחים בר"ה כיון דתלינן בספק אבל אם יודעין שנדונים גם בזה אם יהיו עמו יתברך או לא אז כיון דבטוחים דבזה יזכו בדין ושמחים על כך אז שמחה זו מבטל העצבות שיש להם ממקום אחר. וז"ש אשרי העם יודעי תרועה שיודעין ענין התרועה דהוי מכח שבאור פניך יהלכון כי הולכים בדין עבור אור פניך למי יהיו אם לישראל או לאוה"ע ומתוך זה בשמך יגילון כל היום כי בזה בטוחין שיזכו בדין ולכך תינח לישראל יש שמחה זו מה שעמדו בדין מי יפול בחלקו יתברך לכך הוי להם השמחה חדשה וע"כ מבטל העצבות שיש להם מדין עצמם אבל הקב"ה שאין לו שמחה זו לכך ממילא אין שמחה לפניו מכח הדין שנתונין בו ישראל ונוגע לעצמו ודוק ואתי שפיר והבן כי קצרתי: