Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 588
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה ומצותה משעת הנץ החמה וכו'. נ"ב כן הוא בטור ויש לעיין למה במשנה דמגלה בסיפא בכל דבר שמצותו ביום כשר כל היום נקט שם נמי נטילת לולב ושופר וברישא גבי אין מלין ולא מזין וכו' לא נקט שופר ולולב רק מילה והזאה וטבילה. גם דברי הטור אין להם הבנה דכאן כתב דין זה ובהלכות לולב כתב סתם שמצותו משעלה עמוד השחר ולא כתב כלל שמצותה לכתחלה מהנץ החמה. והנה ליישב דברי הטור היה נראה דס"ל כיון דעיקר החשש של קודם הנץ החמה הוי מכח ספק לילה וכפירש"י והובא במג"א סי' זה וי"ל הכוונה מכח דזריזין מקדימין למצוה יש חשש אולי מכח דהוא בהול להיות מן הזריזין לא ידקדק היטב וידמה לו שהוא יום ויהיה עדיין לילה לכך עשו לו זמן קבוע לנץ החמה דא"א לטעות. ולפי"ז י"ל דמשום חשש ברכה לבטלה לא היו מתקנין דס"ל כדעת התוס' דכל דרך ברכה הוי רק דרבנן והוי ספק דרבנן רק בשביל חשש ביטול גוף המצוה תקנו כן ומגילה נמי כיון דהוי ד"ק כד"ת דמיא וספיקו להחמיר יש לו' דדוקא גבי מגילה ומילה והזאה וטבילה דאין דרך לעשותו כן כמה פעמים ביום אחד דמילה א"א וכן הזאה יחזור ויטמא בהזאה שניה וכן טבילה אין דרך לעשות כן כמה פעמים ביום אחד וכן מגילה לכך יש חשש אולי יטעו שהוא יום ויצא בקריאה זו ולא יקרא שנית ויתבטל ממצותו לכן תקנו עם הנץ החמה. אבל בלולב דהמדקדקים דרכן להחזיק בידם הלולב כל היום וכן אף שאר בני אדם דרכן ליטלו כמה פעמים ביום וא"כ אין חשש ביטול מצוה דאף אם הוי לילה עדיין סופו ליטול עוד ביום ממש לכך לא גזרו בזה להמתין עד הנץ. ובזה י"ל מה דהמשנה לא נקטה שופר דיש לו' דדוקא מגילה והזאה וטבילה דאין בני אדם נהנין מזה ובוודאי לא יוסיף לעשותו כן הרבה פעמים בחנם לכן חששו פן יטול קודם היום ויתבטל מן המצוה אבל בשופר דהרבה בני אדם נהנים כשהם תוקעים כמ"ש הכל בו א"כ ממילא אף אם יצא כבר סופו לתקוע עוד אין לגזור בזה להמתין עד הנץ החמה רק הרי דעת כמה דאחר שתשקע החמה אין לתקוע עוד בחנם א"כ שוב שפיר ראוי לחוש כנ"ל. והנה השג"א בתשובה הלכות ר"ה מפלפל די"ל דמותר לתקוע כל היום מכח מתוך. אך לדעתי זה אינו דמתוך לא שייך רק מה דהותר דרך רשות כגון מלאכת יו"ט דאינו מחיייב לעשותו ביו"ט והוי רק רשות והותר לכך שייך מתוך אבל מה דאינו רשות רק חיוב לא שייך ביה מתוך ושלא לשם מצוה אסור אך היינו למ"ד דנשים אסורות לתקוע אבל למ"ד דנשים מותרין לתקוע א"כ בזה הוי רשות ומותר שייך לו' מתוך וממילא מותר לתקוע לגמרי ולכך המשנ' אתיא כמ"ד דנשים מותרות לתקוע דנשים סומכות רשות וממילא כל אדם מותר לתקוע כמו שירצה לכך לא גזרו בזה להמתין עד הנץ החמה מכח דהוי כעין ס"ס אולי כבר הוי יום ואת"ל לילה שמא יתקע עוד ויצא אח"כ י"ח משא"כ במגילה ואינך דאין דרך לעשות כן בחנם וכל דבר שאינו מצוי אינו נכנס בגדר ס"ס משא"כ בשופר הוי הדרך כן כיון שהרבה בני אדם נהנים כשהם תוקעין והוי שפיר ס"ס. אבל הטור אזיל לשיטתו דס"ל דאסור לתקוע בחנם וכמ"ש המג"א בשמו בסי' תקצ"ו ולכך אם יצא יי"ח לא יתקע עוד לכך צריך להמתין לכתחלה עד הנץ החמה ובלולב דודאי דרכו ליטול כמה פעמים הוי ס"ס מעלייא לכך לא מצריך להמתין עד הנץ ההמה והוכיח כן מן המשנה מדלא נקטה לולב ולא שופר בע"כ כנ"ל ואתי שפיר. והנה עפ"י הנ"ל יש ליישב מה שאיתא בירושלמי דמגילה על המשנה דאין קורין וכו' עד שתנץ החמה וכו' וז"ל והא רבנן מקדמין לעיבורה ומשני מצוה להקדים כדי לזרז במצות עכ"ל ואין לו הבנה. ונראה בכונה לפי פירש"י דהחשש של הנץ החמה הוי לפי שאין הכל בקיאים וא"כ לק"מ מעיבור החודש דשם יש לומר דחכמים זריזים הם ולא יטעו וכמ"ש בש"ס בפסחים ועירובין דחד ס"ל בני חבורה זריזין הם וניהו דלא קיי"ל כן יש לומר דבחכמים העולים לעיבור השנה ודאי י"ל כן דהם זריזין רק דהס"ד דירושלמי הוה סובר דעיקר הטעם דבעינן לכתחלה הנץ החמה מכח דעד הנה הוי לילה מדרבנן ולא מכח חשש טעות ולכך אין סברא לחלק בין עיבור שנה לדברים אחרים ולכך פריך מעיבורו ולזה משני דאין הטעם מכח דעד הנץ החמה הוי לילה רק מכח דמצוה לקדם ולזרז במצות ולכך מכח דאי בהול חיישינן דיבוא לטעות ולעשות קודם עמוד השחר כיון דהחשש הוא רק מכח טעות ממילא ל"ק מן העיבור דרבנן זריזין הם ואתי שפיר ודו"ק היטב:
(שם סעיף ג') שמע ט' תקיעות מט' בני אדם שתקעו כולם כא' לא יצא וכו'. נ"ב הנה בזה יש חילופי גרסאות בש"ס דיש גורסין יצא וי"נ דלא יצא. ולפענ"ד העיקר כהך גירסא דלא יצא וכמ"ש בש"ע והוא מוכרח בש"ס ממה דגרסינן שם במס' ר"ה דף ל"ד אמר ר' יוחנן שמע ט' תקיעות מט' בני אדם בט' שעות ביום יצא וכו' ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר"י בהלל ומגילה כיון ששהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש וכו' וקשה לי טובא מה פריך להסוברים הובא בש"ע הלכות ק"ש סי' ס"ד דמה דשהה כדי לגמור את כולו חחר לראש היינו רק בשהה מחמת אונס אבל שלא מחמת אונס אינו חוזר א"כ מה פריך דלמא מיירי כאן ר"י בהפסק שלא מחמת אונס לכך יצא והיא תמוה גדולה לדיעה זו ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ולכך נראה לתרץ כך שהטעם של הדיעה שמחלק בין שהה מחמת אונס או לא הוי בע"כ הטעם דדומה למה דקיי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו כן ה"נ אם לא הוי באונס והוי ראוי להיות יחד לכך אף דאינו יחד נמי מהני אבל היכי דהוי באונס ולא הוי ראוי לבילה בילה מעכבת בו ולכך אתי שפיר תינח התם אבל בתקיעות כיון דשמע ט' תקיעות מט' בני אדם כאחד לא יצא מכח דאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ומ"ט לא נימא הרי הוי ראוי לבילה והוי ראוי לשומען זאח"ז מוכח מזה דלענין פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה לא מהני ראוי לבילה רק בעינן שיהיה לפניו ולאחריו ממש וא"כ ה"נ אם הוי בהפסק דבר אחר אין זה בכלל לפניה ולאחריה רק בשלמא למ"ד דשהה כדי לגמור את כולו אינו חוזר אף היכי דהוי באונס אינו ראוי לבילה בע"כ לדידיה שהייה לא נחשב הפסק מצד עצמו א"כ ה"ה ממילא דנחשב לפניה ולאחריה אך למ"ד דשהה כדי לגמור את כולו חוזר לראשו בע"כ דזה נחשב הפסק א"כ ניהו דהיכי דלא הוי באונס לא הוי הפסק היינו מטעם אחר דהוי ראוי לבילה אך א"כ בתקיעות כיון דשמע מט' בני אדם כאחד לא יצא דבעינן לפניה ולאחריה והרי הוי ראוי לבילה ובע"כ דלענין לפניה ולאחריה לא מהני ראוי לבילה ובעינן לפניה ולאחריה ממש א"כ היכי דהוי הפסק אינו לפניה ולאחריה ממש וראוי לבילה לא מהני בזה ופריך שפיר ולכך הדברים מוכרחים דגרסינן בזה לא יצא דאם הגירסא יצא א"כ קושייתינו במקומה עומדת דמה פריך ולכך עכ"פ להסוברים שם דדוקא ע"י אונס לא יצא מוכרח גירסא זו גם אף להסוברים דבכל ענין לא יצא מ"מ קשה קושייתינו כיון דהש"ס רוצה להוכיח מזה דבכל ענין שהה אינו חוזר וא"כ מנ"ל זה דלמא באמת יש חילוק בין היכי דראוי לבילה או לא כדקיי"ל כן בכמה דוכתי ונימא דמה דאמר ר"י שהוא חוזר היינו היכי דלא הוי אפשר לגמרי אבל באפשר אינו חוזר ומה פריך ובע"כ כנ"ל ומוכח דגירסא זו עיקר ודו"ק היטב כי היא ראיה גדולה בעזה"י ועיין בחיבורי על או"ח שנת תר"א דף ו' ע"א בסי' תקפ"ז ס"ה מ"ש שם בזה ע"ש ודו"ק ועיין בט"ז סק"ה כאן וכיוצא בזה כתבתי ביו"ד סי' קי"ז ועיין בחיבורי החדש על יו"ד מ"ש שם תמוה גדולה על הט"ז מן הש"ס דכתובות ע"ש ודו"ק היטב:
(שם סעיף ה') יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר. נ"ב נסתפקתי בר"ה שחל בשבת ועבר או שכח ותקע תקיעה אחת או ב' ולא גמר השלישית אי נימא שיגמור השלישית או לא די"ל דניהו דהעמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה שלא לתקוע היינו בשוא"ת אז הוי ניחא להו לקיים תקנתם ועקרו לדברי תורה בשוא"ת אבל בנדון זה שכבר עבר על עשה דדבריהם בקום ועשה וכבר תקע ואם יתקע עוד ניהו דעובר על דבריהם מכל מקום עשה מצוה וקיים מצות תקיעה של תורה אבל אם לא יתקע יותר א"כ לא קיים המצוה כלל וסוף סוף עבר על איסור דדבריהם וכבר תקע וא"כ מפסיד שכבר עשה איסור ולא קיים שום מצוה כיון דלא גמר התקיעות דכל תקיעה בעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בכה"ג אפשר שלא העמידו חז"ל דבריהם כיון דסוף סוף לא נתקיים תקנתא דרבנן שכבר תקע אם נימא שבזה התירו לו לגמור התקיעות או לא. ולכאורה רציתי לפשוט ספק זה מביצה דף כ"א מברייתא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן לפני זמן שלהם וכו' ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב וקאמר שם הש"ס אם זרק דיעבד אין אבל לכתחלה לא והרי התם אם לא יזרוק יעשה איסור תורה למפרע ואעפ"כ העמידו דבריהם שלא לזרוק בשבת אף אם שלא יזרוק לא קיים המצוה כלל ואם יזרוק קיים מצות הקרבן שכשר הוא עכ"פ אך כד דייקינן עדיין יש לחלק דהתם אף אם יהיה הקרבן כשר עשה עבירה מן התורה דלכתחלה היה אסור להקריב קרבן זה ועדיין חילל שבת מן התורה אף אם יזרוק ועוד דהתם לא הוי חובת היום כיון ששחטן שלא לשמן או לפני זמנן משא"כ בזה דהוי מצות היום מן התורה בכך ואם יתקע כדין יוצא י"ח מן התורה ולא עשה שום עבירה רק עבד על גזירה דדבריהם. ובזה י"ל דלא העמידו חז"ל דבריהם בכה"ג וצ"ע כעת לדינא ודו"ק: והנה הטעם בזה מדוע אין תוקעין בשבת עפ"י אגדתא כתבתי בפרשת כי תבא בחיבורי לתורה שנת תקצ"ז וכתבתי שם כמה דרכים בזה בעזה"י גם בענין הווידוי בשבת ר"ה כתבתי שם ע"ש ודו"ק ועיין כאן בט"ז מ"ש בדבר המפורש להיתר וכו' וכ"ה בתוס' א"נ דס"ד והנה לדבריו צ"ל דעכ"פ למה לא גזרו בשבת מכח שמא יתקן כלי שיר היינו כיון דא"א לתקן לגמרי מה"ט וטעם זה שייך תמיד א"כ אם נתיר ביו"ט ולא בשבת יהיה כחוכא ואטלולא והנה נראה ראיה לזה ממ"ש במס' בכורות דף ל"ה ע"ב א"ל ר"פ לאביי דר"מ דס"ל החשוד לד"א חשוד לכל התורה כולה וס"ל דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו כהנים ה"נ דלא דייני דינא והא כתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ולכאורה תמוה לי מה פריך מנ"ל דר"מ ס"ל דכהנים חשידי מן התורה דלמא מן התורה לא חשידי רק מדרבנן או מה דס"ל דחשוד לד"א חשוד לכל התורה הוי רק דרבנן או מה דס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו הוי רק דרבנן ומה קושיא ממה שהתורה אמרה על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ובע"כ מוכח כדברי הט"ז ולכך אתי שפיר דפרכת הש"ס כך היא כיון דכתיב מפורש להיתר אין כח בידינו לאוסרו וא"כ כיון דבכהנים אף דחשידי כשרים לדון ממילא נמי בכל החשודים ראוי לומר כן דטעם אחד שוה להם ובכהנים אי אפשר לאסור שוב אי אפשר לתקן כלל והוי ממש כמו הכא בשופר ודוק: ועיין בבאר היטב שהביא מחלוקת רש"י והרמב"ם דלהרמב"ם ירושלים אינו בכלל מדינה ולרש"י ירושלים בכלל מדינה והנה ראיתי במררש ריש מגלת אסתר וז"ל כל מקום שנאמר שדה הוי עיר ועיר הוי מדינה ומדינה אפרכא ומביא שם ראיה מדכתיב עבור בתוך העיר בתוך ירושלים וכו' א"כ מוכח להדיא דמה דנקרא בלשון הכתוב עיר נקרא בלשון המשנה מדינה ומוכח דירושלים נקרא בלשון חז"ל מדינה כדעת רש"י ע"ש ודוק: והנה ראיתי בש"ע הקטנים באשל אברהם סימן ת"ר שהביא בשם תשובה אחת שנסתפק באם עבר ונטל השופר בשבת ותקע בו ובירך אם יצא י"ח שופר או לא ונ"מ לענין שלא יצטרך לברך ביום שני שהחיינו להסוברים דאם בירך ביום א' לא יברך ביום שני שהחיינו ע"ש ולפענ"ד נראה לפשוט זה מהא דפריך בר"ה וסוכה ובפ"ו דחולין על רבא דאמר אם תקע לא יצא אם נטל לא יצא ע"ש ואי נימא דבנטל בשבת הלולב או תקע בשופר יצא א"כ מה פריך הרי כל הך דינא דמצות לאו ליהנות ניתנו פירש"י הטעם מכח דלעול על צוואריהם ניתנו וא"כ מוכח דהיינו דוקא בדבר מצוה דהוי הכרח וחוב עליו אז שייך לו' דהוי לעול על צוואריהם אבל היכא דלא הוי מצוה והכרח עליו ואעפי"כ אם עשה מקיים המצוה בזה מודה רבא דלהנות ניתנו עכ"פ קושיא ליכא די"ל דרבא לא קאמר מצות לאו ליהנות ניתנו רק באם היה מוכרח לעשותו אבל בלא היה הכרח מודה רבא דלהנות ניתנו וא"כ קשה מה פריך נימא דהך ברייתא דתקע לא יצא נטל לא יצא מיירי בשבת דבזה לכתחלה לא היה מחויב לעשותו וכיון דעכ"פ לא היה מוכרח לעשותו הוי ליה הנאה ואעפי"כ אם תקע או נטל אם לא הוי של איסורי הנאה הוי יוצא ועשה מצוה ופטור ביום שני משהחיינו אך אם הוי של איסורי הנאה כיון דאם נימא בזה יצא הרי נהנה מאיסורי הנאה ועשה עבירה אז שוב הוי מהב"ע לכך ממילא שוב לא יצא ומאי פריך אלא ודאי מוכח מזה דבשבת אף בנטל של היתר ותקע בשל היתר לא יצא וחייב לברך ביום שני שהחיינו כדין. גם י"ל בזה דלכך לא מהני לי' אפילו בדיעבד מכח דהוי מהב"ע כיון דעבר אדרבנן והרי אף באיסור דרבנן נחשב מהב"ע בדמוכח בפ"ב דפסחים גבי טבל טבול מדרבנן ופירש"י שם ע"ש ובזה לא הרגיש האשל אברהם שם ואין פנאי להאריך. ויש להעיר בזה דלכך נתן רבא בביצה דף י"ט טעם אחר לטבילת כלים משום מתקן ולא קאמר הטעם משום שמא יעבירנו והרי טעם זה מוכרח גבי שופר ולולב ועיין במפורשים ולפמ"ש י"ל דהנה משמע לרבא בכל הני דאפילו בדיעבד לא מהני דאל"כ לא אשתמיט תנא מלאשמועינן דהיינו דוקא לכתחלה ובדיעבד יצא ובע"כ בדיעבד נמי לא מהני ולפ"ז אתי שפיר דבשלמא בהני דהוי מצוה א"ש כיון דאסרו לכתחלה משום שמא יעבירנו ממילא בדיעבד לא יצא דהוי מהב"ע אך גבי טבילת כלים דלא הוי מצוה מכח גזירה דשמא יעבירנו הוי ראוי שיועיל בדיעבד כיון דמה דהוה הוה ואף אם נימא דלא יצא שוב לא נסתלק לנו החשש שהיה לנו כבר ולכך הוי דאוי לו' דבדיעבד מהני לכך הוצרך לטעם מתקן ובזה שפיר לא מהני בדיעבד דבזה נתקן האיסור כיון דלא מהני לא תיקן כלום אך אם בדיעבד מהני שפיר תיקן לכך לתקן האיסור אמרינן דאפילו בדיעבד לא מהני אבל מכח שמא יעבירנו חשש זה לא יתוקן אף אי נימא דבדיעבד לא מהני וכיון שלא יתוקן הוי ראוי לו' דבדיעבד מהני לכך לא רצה רבא לתרץ בזה שמא יעבירנו דלמה לא יועיל בזה בדיעבד אבל התם גבי מצוה דהוי מצוה הבאה בעבירה שפיר סגי בהך טעמא כיון דלכתחלה עכ"פ אסור מכח שמא יעבירנו ממילא אף דיעבד לא מהני כיון דהוה מהב"ע ולכך א"ש יותר תירוץ הנ"ל שכתבתי דלרבא לשיטתו דמתרץ בביצה מכח שמא יתקן א"כ בע"כ דס"ל דבדיעבד לא מהני באלו ולכך פריך מאם תקע לא יצא ואי אפשר לתרץ בשבת דבשבת אף בהיתר לא יצא ומוכרח דין הנ"ל דבדיעבד נמי לא יצא ולא מכח טעם האשל אברהם דבדיעבד לא מהני דא"כ אכתי לא הוצרך רבא בטבילת כלים לטעם אחר רק כדברינו מכח מהב"ע ולכך הוצרך בכלים לטעם אחר מכח מתקן וא"ש ודוק היטב בזה ובחיבורי על או"ח משנת תקצ"ב בסימן תקפ"ח הארכתי בזה ע"ש ודו"ק היטב: