Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 590
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**(סעיף ד')**אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת שא"צ לעשותן בנשימה אחת וכו'. נ"ב זה דעת ר"ת והטעם כתבו הפוסקים משמו דגנוחי ויליל אין דרך לעשותן בנשימה אחת והנה לכאורה לא נדע מנ"ל לר"ת כן מסברא דנפשיה להקל בחשש דאורייתא. אך נראה דאתי שפיר דהנה לר"ת הוה קשה קושית הב"ח והט"ז דאיך נסתפק ר"א דלמא גנוחי ויליל הרי חזינא דתנא דמתניתין והברייתא לא פליני רק או זה או זה אבל מה"ת נאמר דבעינן תרווייהו. אך י"ל כך די"ל דוודאי תרווייהו נקראו תרועה דגנוחי נקרא תרועה ויליל נקרא תרועה וכיון דתרוייהו נקראים תרועה והתורה כתבה סתם תרועה אם כן הי מיניהו מפקת לכך בע"כ הוי כוונת התורה לתרוייהו אך זה לדין עשיית גוף התרועה שייך לומר הי מיניהו מפקת וצריך לעשות תרוייהו וכדאמרינן בעלמא כהאי גוונא הי מיניהו מפקת אבל לענין שיעור תקיעה דק"ל דהוי כתרועה בזה ודאי די בחד תרועה או זה או זה ואם כן י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי זה קמ"ל דכשיעור שברים די וזה קמ"ל דכשיעור תרועה די. אך זה אי נימא דחד בפ"ע נמי הוי תרועה רק מכח דהי מיניהו מפקת בעינן תרווייהו דתרווייהו בכלל תרועה אז י"ל דלענין שיעור תקיעה די באחד מהם אבל אי נימא דלא נחשב כל חד תרועה רק בתרווייהו יחד אבל כל חד באנפי נפשיה לא הוי תרועה אז ודאי כיון דבעינן שיעור תקיעה כתרועה בעינן כתרווייהו וא"כ כיון דבאמת חזינן דבכל חד תנא נקט רק אחד ובע"כ דדי כחד מינייהו וא"כ אין מקום לספק דבעינן תרווייהו ולכך הנה זה ודאי דאם כל חד באנפי נפשיה הוי תרועה רק מכח הי מינייהו מפקת בעינן תרוייהו אז ודאי די לעשותו בב' נשימות ואדרבא בעינן לעשותו כן כיון דכל חד הוי ענין בפ"ע אבל אם דוקא תרוייהו יחד הוי תרועה אז בעינן להיות בנשימה אחת וז"ב לכל מבין וזה הוי ספיקו של ר"א אי גנוחי ויליל עבדי רק בנשימה אחת א"כ אין מקום לספק דבעינן תרווייהו כיון דלפ"ז בע"כ התנאים פליגי כדקאמר לעיל ושניהם לא הוצרכו תרוייהו אין מקום לספק דבעינן תרווייהו או אפשר דבגנוחי ויליל עבדי בב' נשימות וי"ל דכל חד הוי תרועה בפ"ע רק דמ"מ בעינן תרווייהו מכח הי מינייהו מפקת א"כ שוב י"ל דהתנאים לא פליגי רק מא"ח ומא"ח ול"פ ושיעור תקיעה די בחד מינייהו ולפ"ז אם עושה תשר"ת מכח ספיקא דר"א מוכרח לעשותן בב' נשימות ולא בחד דאי הוי בחד נשימה בע"כ דס"ל דחד בפ"ע לא הוי תרועה רק ביחד א"כ שוב אין מקום לספק זה דהרי מוכרח לפ"ז מדברי התנאים להיפוך ולכך אם אנו מספקין בתרווייהו ההכרח לו' דכל חד הוי כמו תרועה בפ"ע רק מכח הי מינייהו מפקת בעינן תרוייהו ולכך צריך לעשותן דוקא בב' נשימות ומכח קושיא הנ"ל של הב"ח והט"ז הוכרח לו' כן וז"ב ונכון ודוק היטב:
(שם סעיף ו') וי"א שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו. נ"ב ק"ל דדברי הש"ע סתרי אהדדי דלעיל סי' תקפ"ז ס"ג הביא דעה הראשונה דס"ל דלא יצא אפי' איכא שיעור תקיעה בחיוב ודיעה השניה דיצא הביא בשם י"א משמע דס"ל דהעיקר כדיעה הראשונה לפי הכלל דכללו האחרונים לנו וכאן הביא להיפוך דיעה ראשונה דיצא ידי אחת בתחלה בסתם ודיעה שניה דאפי' בשביל אחת לא עלתה לו בשם י"א ומשמע דס"ל דהעיקר כדיעה ראשונה והדברים סתרו אהדדי דנראה דדינם שוה דלפי הטעם הי"א שם דס"ל דסוף תקיעה בלי תחלת תקיעה לא מהני ה"ה נמי כאן ראוי שלא יצא אפי' אחת כיון דלא הוי תחילת תקיעה רק סוף תקיעה ושייך נמי הטעם דלא ראשה סופה ולא סופה ראשה והן אמת דבב"י בשם הירושלמי מקור הדין משמע דמחלק דבמתעסק לא הוי תחלת תקיעה לשם מצוה אבל כאן הוה תחילת התקיעה נמי לשם מצוה אך בזה לא הונח לי דתינח הירושלמי אזיל לדינא דגמרא דהיו תוקעין רק סדר אחד ולא היה ספק וכמ"ש המג"א כן בהשגתו על הלבוש ולכך כיון דבין לזה ובין לזה הוי מצוה וודאית ולא ספק לזה אין לו דין מתעסק לכך מחלק שפיר בין זה למתעסק אבל לדידן דהוי ספק אם תשר"ת או תר"ת וא"כ אם תוקע תקיעה אחת לתשר"ת או לתש"ת מקצת ממנה לא הוי לשם מצוה או זה או זה וא"כ הוי רק כמתעסק א"כ היינו ממש דין הראשון של סי' תקפ"ז דלא ראשה סופה ולא סופה ראשה וא"כ מנ"ל להש"ע לחלק בזה. שוב ראיתי בספר ישועת יעקב בסי' זה הרגיש קצת בזה ולא ביאר כל הצורך כמ"ש ובמ"ש נדחו דבריו שם ע"ש. ומה שנראה לי ליישב הוי כך דיש להוכיח מזה דין חדש דאפי' הסוברים לעיל סי' קפ"ז דאפילו באחת לא עלתה לו היינו אם תחלת התקיעה שמע שלא בחיוב או שלא כדין אז אף דהסוף הוי כדין לא מהני אבל להיפוך אם שמע תחלת התקיעה בחיוב וסופו שלא בחיוב כגון סמוך ללילה או שהיה תחלה חוץ לבור ואח"כ נכנס לבור בזה כיון דהתחלה הוי כהוגן והוי שיעור תקיעה לא איכפת לן מה דסופו הוי שלא בחיוב ובזה יוצא לכ"ע בלי ספק וחילוק גדול יש בין אם התחלה היה שלא כהוגן ובין אם היה התחלה כהוגן ולפ"ז אתי שפיר דלעיל כסי' תקפ"ז ראה המחבר כיון דיש ב' דיעות והאדם יש לו חזקת חיוב שחייב לתקוע וספק אם יצא בזה לכך מוקמינן ליה אחזקת חיוב ולכך פסק דלא יצא אבל כאן הוי להיפוך דבממ"נ אם עשה בתשר"ת עצמו כן בזה שייך טעם הב"י כיון דכולו מצוה הוא ואם עשה כן בין תשר"ת ותש"ת בזה הוי ס"ס להיפוך דדלמא כהסוברים דמהני סוף תקיעה בלי תחלת תקיעה ואת"ל דלא מהני סוף תקיעה בלי תחלת תקיעה דלמא הוי תשר"ת עיקר א"כ יצא בתחלת התקיעה בלא סופה וזה מהני לכ"ע וא"כ הוי ס"ס דלמא סדר הראשון עיקר ויצא בתחלה בלי סוף ואת"ל סדר השני עיקר דלמא יוצא בסוף תקיעה בלי תחלת תקיעה לכך בזה הכריע הש"ע כדעה שניה דיצא בזה ואתי שפיר ונכון הוא בעזה"י וס"ס עדיף מחזקה כידוע ודוק היטב. עוד היה נ"ל לחלק בין שומע לתוקע דאף להסוברים דסוף תקיעה בלי תחלת תקיעה לא מהני י"ל היינו בשומע כיון דלא עביד מעשה לזה לא מהני רק עד שישמע מתחלה ועד סוף לשם מצוה אבל התוקע לעצמו כיון דעביד מעשה י"ל דמודה דמהני בסוף בלי תחלה. ועכ"פ י"ל דהמחבר הכריע כן להלכה ולכך בסי' תקפ"ז מיירי משומע לכך הכריע דלא יצא אבל כאן מיירי להדיא מתוקע בזה הכריע דיצא בסוף בלא תחלה ודו"ק היטב. והנה מה שהקשה הפ"ת בספר יום תרועה דפריך אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא קא תקע נימא שהיה שיעור תקיעה אח"כ להסוברים דיוצאין בסוף בלי תחלה ועמ"ש בזה בחידושי בכמה דוכתא. וכעת נראה כך דאין הענינים דומין די"ל דזה דומה למה דקיי"ל אתרוג החסר כשר בשאר הימים ומ"מ אם היה חסר מאכילת עכברים או מנומר אף דחתך זה פסול דבא מכח דבר מאוס עיין סי' תרמ"ט כן י"ל בזה דהנה הטעם דמה"ב פסול מכח דמאוס לגבוה. והנה מה דפריך הש"ס כי קא תקע באיסורא תקע הכוונה א"כ הוי מצוה הב"ע וכמ"ש בטורי אבן וא"כ אתי שפיר דודאי בעלמא כגון ששמע שלא בעת חיוב או במתעסק בזה י"ל דיצא סוף בלי תחלה דדל מהכא התחלת התקיעה והוי למאן דליתא אבל בזה דהוי מה"ב ופסול מכח מאוס לא מהני לו' דדל מהכא תחלתו דהוי כמאן דליתא כמו התם אף דחסר כשר מ"מ בבא מכח מאוס לא מהני וה"ה בזה. ובפרט דכאן י"ל יותר ממ"ג דהרי באמת זה הוי עולה וא"כ לא היה כאן תחלת תקיעה אם כן לא היה יוצא לחולין רק ע"י סוף התקיעה והדר לא הוי יוצא בזה כיון דתקע באיסור וא"א לנו דיוצא בזה רק מכח דהוי כאן תחלת התקיעה וכבר יצא לחולין על ידו וא"כ בע"כ צריך לצרף כאן גם התחלה וא"א לו' כמאן דליתא בזה וודאי לא מהני סוף בלי תחלה ובפרט דבא מדבר מאוס אבל במתעסק או שלא בחיוב דאין צורך לצרף תחלת התקיעה להסוף בזה אמרינן דהתחלה הוי כמאן דליתא כאלו לא היה כלל ויוצא בסוף בלי התחלה וז"ב בסברא בעזה"י ודו"ק היטב: והנה בהיותי בזה ראיתי במשנה פ"ג דר"ה וכן מי שהיה עובר אחורי בהכנ"ס ושמע קול שופר או קול מגילה וכו'. ותמהתי מה לשון וכן מה ענין זה להקודם למה דתני תחלה בתוקע לתוך הבור ושוב עיינתי בהתוס' שם שהרגישו בזה ונדחקו. והנה לדעתי היה נראה לכאורה דמזה יהיה ראיה להסוברים דשמע סוף תקיעה בלי תחלת תקיעה יצא וי"ל דע"ז קאי הך וכן כמו דבתוקע לתוך הבור אם קול שופר שמע אף דתחלת התקיעה לא הי' לכך וכן מי שהיה עובר אחורי בהכנ"ס ושמע קול שופר הוי נמי כן אם כוון לבו אף דכבר היה הש"ץ תוקע קודם שהתחיל זה לכווין נמי יצא לזה השווה אותם דבשניהם די בסוף התקיעה בלי תחלת התקיעה משא"כ באם תוקע לא יצא כה"ג וכנ"ל אף דקיי"ל מצות לאו להנות ניתנו מ"מ נ"מ בתקיעות דרבנן לדעת הרז"ה דס"ל להנות ניתנו בזה לא יצא בשל עולה ולא מהני סוף תקיעה בלי תחלת תקיעה לכך קמ"ל בזה דאפשר לו' דל תחלת תקיעה מהכא מהני סוף תקיעה בלי תחלת תקיעה כן י"ל בזה. אך להסוברים דלא מהני סוף תקיעה בלי תחלת התקיעה י"ל הכוונה אם נימא דקיי"ל כמ"ד מצות אין צריכות כוונה ולפמ"ש בחיבורי ספר החיים דשומע מאחר לכ"ע בעי כוונה ?י"ל כך כיון דכתבו הפוסקים דחילוק זה של המשנה בין אם קול שופר שמע או קול הברה הוי רק בשומע אבל התוקע ודאי יצא וא"כ שפיר אמרו וכן דגם בעובר אחורי בהכנ"ס יש חילוק זה בין תוקע לשומע דהתוקע אף אם לא כוון יצא אבל השומע יש חילוק בין אם כוון לבו או לא אך אם לא נימא כן בפרט למ"ד מצות צריכות כוונה ולפי מה דפריך הש"ס להך משנה למ"ד לא בעי כוונה ולא הוי ס"ל החילוק בין אם עושה מעשה או לא דאל"כ לא הוי פריך מידי ולפ"ז י"ל מה דנקט וכן היינו עפמ"ש הירושלמי הובא במג"א דה"מ בעובר אבל בעומד חזקה כיוון וי"ל ה"ה נמי בתוקע הוי כן ולכך אמר וכן דגם בזה יש חילוק בין שומע לתוקע דבשומע בעינן שנודע אם כוון לבו יצא אך אם אינו יודע בבירור שכוון לא יצא אבל גוף התוקע אף שאינו יודע אם כוון לבו נמי יצא ואתי שפיר ודו"ק היטב:
(שם סעיף ח') שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק וכו'. נ"ב עיין במג"א שהביא דעת הר"ן דמתעסק לא הוי הפסק ע"ש. ונראה ראיה לדבריו ממשנה מפורשת במס' פרה פרק ד' משנה ב' וז"ל הזה מששה שביעית וחזר והזה שביעית פסולה משביעית שמינית וחזר והזה שמינית כשרה. והנה הרע"ב פירש שם דמשישית שביעית נ"ב פסולה דבעינן שבעה פעמים כסדרן. אבל משביעית שמינית כשרה דאין שמינית בהזאה של פרה וזה טעה בדיבור בעלמא וחזר והזה שמינית לאו דוקא דבכל ענין כשרה בין חזר והזה בין לא חזר והזה וכו'. והנה כל הרואה כמה דוחק הוא לו' דהמשנה דנקטה חזר והזה שמינית יהיה הכל למותר ולאו דוקא גם מ"ש א"נ הוא דוחק למעיין שם. אך נראה דדוקא קאמר והוא דכמו דבפרה בעינן שיהיה מחשבה לשמה ואם לא כוון לשמה פסולה לת"ק שם והכי קיי"ל כמו כן בעינן שיכווין בהזאות לשם איזה הזאה הוא מזה ואם לא כוון לשמה רק לשם הזאה אחרת אז ממה נפשך לא מהני ע"ד המפורש במשנה שהזה משישית שביעית אז ממה נפשך אם תעלה לשישית הרי הוא בלא כוונה שכיוון לשם שביעית ואם תעלה לו שביעית ומזה אחר כך שישית הוי שלא כסדרן ופסולה אך הרי מפורש בפסחים גבי חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה ונראה דניהו דכשרה מ"מ לא עלה לשם חובה ולא גרע משאר כל הקדשים דכשרים שלא לשמה ומ"מ לא עלו לבעלים לשם חובה דלשם חובה בעינן שיהיה לשמה דוקא א"כ ה"נ ניהו דחולין לא הוי בת מינה ואינו פוסל דלאו בת מינה לא מחריב בה מ"מ עכ"פ לשמה לא הוי ולא עלו לבעלים לשם חובה ולכך ה"נ במכוין בשביעית לשם שמינית הנה כיון דליכא שמינית בפרה הוה חטאת לשם חולין והוי לאו בת מינה ולא מחריב בה מיהו עכ"פ לא עלה אותה הזאה כיון דלא כוון בה לשם שביעית לכך בעינן שיזה אחרת שמינית לשם שביעית ואם יש כאן שבע הזאות והפסק לא הוי באמצע כיון דזה הוי כמתעסק ולא לשם מצוה כיון דליכא שמינית בפרה וא"כ הוי רק כמתעסק ומתעסק אינו עושה הפסק באמצע ולכך בעינן דוקא שיזה שמינית והכוונה לשם שביעית והוי ממש כדתנא תחלה וחזר והזה שביעית והיינו לשם שישית אז לא עלה דהוי שלא כסדרן דאין לומר דמיירי בהזה שביעית לשם שביעית פשיטא דלא יצא שהרי חיסר השישית ובע"כ מיירי דחזר שביעית לשם שישית ולכך קמ"ל אף דיש כאן שישית שביעית מ"מ לא יצא דלא הוי כסדרן כן ה"נ הכוונה כמ"ש וחזר והזה שמינית היינו לשם שביעית לכך בזה יצא מכח ממ"נ הנ"ל וא"ש לשון המשנה על נכון והנה מזה מוכח אף במה דבעינן כסדרן ושלא כסדרן היינו רק מה דהוי בת מינה אבל כל מה דלא הוי בת מינה אינו עושה הפסק ונחשב כסדרן ממש ושוה הוא ממש דין תקיעות לדין הזיות הנ"ל וז"ב ונכון לפע"ד בכוונת המשנה וראיה ברורה לדין הנ"ל ודוק היטב: דהיינו ביום אפילו בשבת כלומר אף שחל שבת קודם יום הראשון וקאי ואפילו בשבת על הקודם דאף אם הוי שבת מקודם מכל מקום נקרא יום ט"ו ראשון לחשבון עונות ואינו נמנה רק מיום ט"ו כן נראה לפרש ע"ד אגדתא. ואתי שפיר ודוק. ועיין מ"ש הט"ז על המדרש הנ"ל וכי ראשון הוא וכו' משום דלשון ראשון לא שייך רק מה דהוי אחריו שני כמ"ש הרמב"ן בפרשת בראשית ועיין בחיבורי על התורה משנת תרי"ב בהתחלה בדרוש לסוכות מ"ש עפ"י דברי הט"ז הנ"ל ומה שהקשיתי עליו מקרא ביום הראשון תשביתו לדעת ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולשיטת רש"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר ע"ש ודוק. ואיתא בפירקא דר"א בר"ח עלה משה להר וכו' ע"ד שנאמר אם יתקע שופר בעיר וכו' עמ"ש פירושו בחידושי על התורה משנת תקצ"ה בפרשת ראה בדרוש לקפיטיל נ"א בישעיה ע"ש ודוק: