Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 597
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בר"ה וכו'. נ"ב עיין בב"י וט"ז מה שהביאו ב' דיעות בזה. והנה לפענ"ד יש ראיה לזה מן הש"ס דיש בזה פלוגתא דתנאי והוא ממ"ש במס' תענית בפ"ג אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתרעות ר"ע אומר מתרעות ולא מתענות והנה התוי"ט הביא בשם הירושלמי דמפרש פלוגתייהו דת"ק מדמה לה ליוה"כ דמתענין ולא מתריעין ור"ע מדמה לה לר"ה דמתריעין ולא מתענין עכ"ל. וא"כ מפורש בירושלמי דבר"ה אין מצוה להתענות שהרי זה טעמא דר"ע דיליף מר"ה דמתריעין ולא מתענין. אך באמת יש להבין מ"ט דת"ק ולמה מר מדמה לה ליוה"כ ומר מדמה לה לר"ה ובאיזה סברא פליגי. ולכך נראה דבאמת כולם מודים דטפי היה ראוי לדמותו לר"ה מליוה"כ רק ת"ק ס"ל דבר"ה מצוה להתענות וא"כ בר"ה מתענין ומתריעין וא"כ התרעה בלא תענית לא מצינו אך להיפוך תענית בלא התרעה מצינו ביוה"כ ולכך ס"ל מתענין ולא מתריעין אבל ר"ע ס"ל דאין מצוה להיות מתענה בר"ה ואם כן משכחת לה התרעה בלא תענית לכך ס"ל מתריעין ולא מתענין. ועוד י"ל דלת"ק הוי ק"ו דמצוה להתענות בר"ה דהרי לת"ק גרע התרעה מתענית דהרי ס"ל דמתענין ולא מתריעין וא"כ יש ק"ו לר"ה דמה במקום שאין מתריעין מתענין במקום שמתריעין דהיינו בר"ה מכ"ש שמתענין ולכך יש ק"ו דבר"ה יש להתענות ולהיפוך לר"ע אין ללמוד ק"ו לו' כיון דלדידיה התענית גרע מהתרעה דהרי ס"ל דמתריעין ולא מתענין אם כן נלמוד ק"ו דמה במקום שאין מתענין מתריעין במקום שמתענין דהיינו ביוה"כ מכ"ש שמתריעין ונהיה מתריעין ביוה"כ זה אינו דביוה"כ כיון דמפורש בתורה דדוקא ביוה"כ של יובל תוקעין מבואר דביוה"כ בעלמא אין תוקעין אבל לרבנן ליכא קרא מפורש דאין מתענין בר"ה לכך שפיר יש ללמוד ק"ו מה במקום שאין מתריעין מתענין מכ"ש במקום שמתריעין אינו דין שמתענין לכך לת"ק הוי חיוב להתענות בר"ה אבל לר"ע אין חיוב להתענות בר"ה וכיון דקיי"ל כת"ק שם א"כ מסתבר יותר כדעת הסוברים דמצוה להתענות בר"ה כנלפע"ד בזה ודו"ק: והנה יש מביאין ראיה מקרא דעזרא ומאלישע שאין חיוב להתענות בר"ה. והנה לדעתי אין מזה ראיה כלל כידוע דהתענית הוי במקום קרבן ולכך ודאי בזמן הבית שהיה לנו בהמ"ק וקרבנות ממש לא הוי חיוב להתענות ומדין תורה אין חיוב להתענות ואין איסור ולכך אדרבא מצד הסברא ראוי לאכול ולשמוח כמ"ש עזרא אבל לדידן דליכא בה"מק ואין לנו קרבנות אז י"ל דהוי מצוה להתענות כדי להיות לנו התענית במקום קרבן ונדחה כל ראיות הנ"ל. ובזה נראה לפרש מ"ש בקהלת שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך ודע כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט שזה קאי על ר"ה דרק ע"י השמחה והבטחון נעשין דומין לו יתברך וראויין לבא עמהם במשפט. ונבאר מ"ש במדרש אמור כשהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין בדין הוא עולה דלפעמים כשאין ישראל ראויין הקב"ה כביכול משפיל עצמו למטה ודן את ישראל למטה כאמור אני את דכא ואם הם ראויים אז הקב"ה מגביה אותם למעלה כמאמר אידך תנא אתי דכא. ובזה יובן דברי הש"ס בר"ה דף כ"ו על נכון במה דקאמר הש"ס במאי קמפלגי מ"ס בר"ה כמה דכייף איניש טפי מעלי וביוה"כ כמה דפשיט איניש דעתו טפי מעלי. ומר סבר בר"ה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי. ולכאורה אין הבנה באיזה סברא פליגי. והנראה לו' הוא כך דהנה רש"י פירש דמה דכייף איניש טפי מעלי דכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים. ועל מה דפשיט איניש דעתיה פירש"י דכתיב נישא לבבינו אל כפים. והנה ביבמות איתא והובא בספר טורי אבן אמר שם דח"א שיתן עיניו למטה דכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים. וח"א המתפלל צריך שיהיה לבו למעלה דכתיב נשא לבבינו אל כפים וכו'. הרי מפורש דמקרא דוהיו עיני ולבי ראוי להביט למטה ומקרא דנשא לבבינו אל כפים ראוי להביט למעלה. ובזה נבין הענין דכבר כתבנו דלולא הבטחון לא היינו ראויין שיבוא הוא יתברך עמנו במשפט. ואם בא הוי רק חסד כדברי הבעל עקדה ואז הוא יתברך משפיל עצמו כביכול למטה אבל אם יש להם בטחון בו יתברך נעשו כמוהו ואז ראויין לבוא בדין עמהם ואז הוא יתברך מגביה אותם למעלה. והנה בכל דבר צריך מעשה והוכחה אבל מחשבה לא מהני אבל צריך להוציא כל דבר מכח אל הפועל ומעין זה הוי נסיונות אברהם אבינו אף דהכל גלוי לפניו יתברך מכל מקום רצה הקב"ה להוציא הדבר מכח אל הפועל ואם כן הכי נמי לענין הבטחון אין די בבטחון בלב רק צריך להוציא הבטחון מכח אל הפועל. ולכך אם אוכלין ושותין בר"ה. זה מורה על גודל בטחונם בלבם וכמ"ש עזרא אכלו משמנים וגו' כי חדות ה' היא מעוזכם כמ"ש שם בביאורי אבל אם מתענין בר"ה אין כאן שמחה ואין רמז על הבטחון. אבל ביוה"כ של יובל אף שמתענין כיון דאז מחזירין השדות ועבדיהם הולכים חפשים ואין לך הפסד ממון גדול מזה ואם לא היה להם בטחון בו יתברך היו חוששין על הפסד ממון ובע"כ דהם בטוחים בו יתברך והוי נמי רמז על הבטחון ובזה א"ש כל הסוגיא דמ"ד בר"ה כמה דכייף איניש טפי מעלי ר"ל דמתענין בר"ה ואין לך זכרון על הבטחון וממילא אין ראוין לבא במשפט רק מצד החסד כדברי הבעל עקידה וא"כ הקב"ה משפיל עצמו למטה וס"ל כמ"ד אני את דכא לכך י"ל כל מה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי כמאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים שמשפיל כביכול עצמו למטה אבל ביוה"כ של יובל דהוי בטחון גדול בזה גופא בשלוח הכל חפשים לכך ראוין לבא עמהם בדין ואז מגביה אותם למעלה וס"ל כמ"ד אתי דכא לכך אמר דביוה"כ כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי כמאמר הכתוב נשא לבבינו אל כפים דזה מורה על נתינת עיניו למעלה כמ"ש ביבמות הנ"ל ואידך מ"ד ס"ל דמצוה לאכול בר"ה ולשמוח וא"כ כיון דיש מעשה בפועל המורה על בטחון לכך ראויין לבא עמהם בדין וממילא ס"ל כמ"ד אתי דכא לכך ס"ל כמה דפשיט איניש דעתיה טפי עדיף אבל בשאר תעניות דליכא שילוח עבדים ושדות וגם ליכא שמחה ובזה אין שום רמז על בטחון לכך הוי המשפט ודאי רק חסד כדברי העקדה לכך כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וא"ש והבן כי קצרתי. והנה תמוה לי על הסוברים דמצוה להתענות בר"ה מן המשנה חולין פ"ה דף פ"ג והובא במס' ע"ז דף ה' ע"ב דבאלו פרקים צריך להודיע אמה מכרתי היום בתה מכרתי היום ומונה שם גם ער"ה וא"כ מוכח דבר"ה הוי מצוה להרבות באכילה כמו שאר יו"ט ועדיף אפילו משבת דהרי שבת אינו מונה שם ומוכח דבר"ה הוי מצוה להרבות באכילה יותר משבת. אך לפמ"ש המג"א כאן דבלילה ודאי אסור להתענות יש לו' דתרווייהו איתנהו דבלילה הוי מצוה להרבות בסעודה כמו בכל יו"ט וביום הוי מצוה להתענות וא"ש: והנה יש לי להוכיח עוד מדברי התוס' בפ"ג דשבועות דמותר להתענות בר"ה והוא ממ"ש שם דף כ' ע"ב ד"ה דכי לא נדר שהשיגו על רש"י שמחק הגירסא דמסיק כיון דמדרבנן הוא וכו' דאם הוי מדאורייתא לא הוי חייל נדרא דאין נדרים חלין בקיום מצוה ע"ש. וקשה אכתי דברי רש"י נכונים דהרי אמרינן במס' ר"ה דבזמן שאין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין א"כ לו יהא שהוא נדר בזמן דאיכא שמד עכ"פ כיון שנדר סתם להתענות ביום שנהרג בו גדלי' הוא כולל לעולם והרי חייל נדרא בזמן שאין שמד דאז רצו אין מתענין וא"כ מיגו דחל על זמן שאין שמד חייל נמי על זמן שיש שמד והוי שפיר דבר הנדור ול"ל להש"ס למימר כיון דמדרבנן הוא וצ"ע לכאורה. ובע"כ דצ"ל דכוונתם כך הוא כוון דבאמת גדלי' נהרג בר"ה רק שנדחה תעניתו ליום חול אם כן אם הוא נדר כיום שנהרג בו גדלי' אין כוונתו על יום הצום רק על ר"ה עצמו שבו נהרג ומה דהוי ס"ד דלא הוי דבר הנדור היינו מכח דמצוה להתענות בר"ה מיהו ודאי אין בו מצוה דאורייתא רק דרבנן מיהו כולל לא שייך בזה כיון דלעולם הוי מצוה להתענות בר"ה לכך שפיר כתבו דאם הוי מדאורייתא לא הוי חייל נדרא ודו"ק היטב: והנה האחרונים מביאין ראיה דאסור להתענות בר"ה מקרא דנחמי' דכתיב אכלו מעדנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו. ולפעד"נ מהא לא איריא ואדרבא משם יהיה ראיה להיפוך דקשה למה הקדים תחלה אכילתן ואחר כך אמר שלחו מנות לאין נכון לו ולהיפוך הול"ל שלחו מנות לאין נכון לו ואכלו מעדנים. אך נראה דמזה יהיה. ראיה דמצוה להתענות בר"ה. אך הנה הספרי מוסר כתבו דאם אוכל ובאמצע אכילתו מפסיק מאכילתו זה עדיף מתענית. ולפ"ז הנה ביו"ד סי' קי"ט איתא שם דאם חשוד למכור דברים אסורים אם שלח לו דורן לביתו מותר לאכול חזקה שממה שהוא אוכל הוא משגר לו ע"ש דדרך השולח מאכל לחברו שולח לו מה שהוא אוכל. ולכך עזרא אמר להם שבאופן זה מותרין לאכול אם מתחלה יאכלו ואחר כך יקחו ממאכלם וישלחו מנות זה נחשב כאלו התענו. וז"ש להם עזרא דבאופן זה תאכלו מעדנים ושתו ממתקים דהיינו ושלחו מנות שממה שלקחתם לאכילה מזה תשלחו מנות לאין נכון לו וזה הוי כתענית משמע הא להיפוך אסור א"כ מוכח דאדרבא מצוה להתענות בר"ה. אמנם נ"ל ראיה ברורה דאסור להתענות בר"ה דאי ס"ד דמותר להתענות בר"ה קשה לי טובא מן הש"ס ובחו"מ סי' קצ"ט דארבעה פרקים העמידו חז"ל דבריהם על ד"ת דמעות קונות ואחד מהם ער"ה ואי ס"ד דמצוה להתענות בר"ה למה תקנו חז"ל בזה דמעות קונות ואין לו' בשביל הלילות דהרי בשבת לא תקנו בן אף דהוי מצות עונג בע"כ כיון דלא כתיב ביה שמחה לא תקנו אבל ביו"ט כיון דכתיב ושמחת בחגך ואין שמחה אלא בבשר תקנו כן ואי ס"ד דר"ה אינו בכלל ושמחת בחגך למה תקנו יותר מבשבת ובע"כ ושמחת קאי גם על ר"ה א"כ גם היום בכלל ככל חג וזה ראיה ברורה לדעתי ודו"ק: עוד יש להביא ראיה דאסור להתענות בר"ה מפ"ב דביצה דפליגי שם בטעם עירובי תבשילין דח"א כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט ולמדו מקרא דזכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו וקשה הרי עיקר עירובי תבשילין נלמוד מקרא דעזרא שלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח עירובי תבשילין ואם כן אם נימא דמצוה להתענות בר"ה הרי שם בר"ה הוי והיאך שייך לו' שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט הרי בר"ה אין בו חיוב שמחה כלל א"כ למה יגרע מכל שבת שלא עשו לו תקנה. ובע"כ דמחוייב לאכול ולשתות בר"ה ולכך בעי ע"ת אכל אם הוי אכילת ר"ה רשות אם כן אין בו מעלה יותר מחול ולמה לי מר"ה לשבת ע"ת ואין לו' דזה דוקא למ"ד הטעם כדי שיברור אבל למ"ד כדי שיאמרו מיו"ט לשבת אין אופין מיו"ט לחול לא כ"ש לדידיה י"ל דמצוה להתענות בר"ה זה אינו דא"כ למה לא אמר שם הך א"ב דלמ"ד כדי שיברור הוי מצוה לאכול בר"ה ולמ"ד כדי שיאמרו מצוה להתענות בר"ה ובע"כ דלא פליגי בהא וכיון דלמ"ד כדי שיברור בע"כ מוכח דבר"ה מצוה לאכול וא"כ אף למ"ד כדי שיאמרו הוי כן ואפשר לפרש בזה המשך הכתוב בעזרא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו ואמרו חז"ל למי שלא הניח ע"ת ומה שייכות זל"ז אך הכוונה דהם סברו שמצוה להתענות בר"ה וממילא לא עשו ע"ת כיון דלא שייך בו כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט אך עזרא אמר להם לכו אכלו משמנים והודיע להם שמצוה לאכול בר"ה א"כ שייך בו כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט וממילא בעי ע"ת לכך שלחו מנות לאין נכון לו וא"ש ודו"ק הארכתי בזה והבאתי ראיות לכאן ולכאן ישמע חכם ויוסיף לקח וע"ע בדין אם מצוה להתענות בר"ה בחיבורי על תורה משנת תרט"ו בפרשת נצבים ע"ש בעזה"י ודוק: