Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 611
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**ואין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתייה. נ"ב עיין במג"א שכתב דמ"מ כולהו הוו דאורייתא. הנה באמת דין זה אינו מוסכם דהנה דעת הרא"ש והר"ן דהוי' רק דרבנן. והנה עיינתי בהר"ן וראיתי שראייתו הוי ממה שמותר לקטנים לרוחצן ולסוכן והרי נא' לא תאכל לא תאכילם להזהיר הגדולים על הקטנים ע"ש. והנה לדעתי מהא לא איריא דדלמא לא הזהירה התורה רק דבר שהוא בלאו ממש ולא במה שאינו רק בעשה דהרי עונש ואזהרה וודאי ליכא בזה רק דעובר בעשה דתענו את נפשותיכם ואם כן אין ראיה מזה רק כגון שרצים דהוי בלאו. גם י"ל דנ"מ לנקבה קטנה דהנה זה הוי מ"ע שהז"ג רק אמרינן דילפינן מאיש או אשה דהוקשו לכל עונשין שבתורה ותינח במה דהוי בעונש ואזהרה אכל במה דאינו בעונש ואזהרה י"ל דנשים פטורות לכך י"ל בנשים הוי הני עינוים דרבנן לכך גדול מותר לסוך קטנה דבנשים הוי רק דרבנן אבל בזכרים הוי מן התורה. כן הוי נראה לפום ריהטא. אך בר מן דין ובר מן דין דבלא"ה לק"מ דלא אמרה תורה לא תאכל לא תאכילם רק בענין דגם בקטן נחשב המעשה זו למעשה כגון באכילה דאטו אכילת קטן אינו אכילה הרי הוי אכילה רק שהוא פטור מן המצות אבל אכילה הוי וכן לכנוס למת הרי קטן יש לו מעשה ונחשב ביאה באוהל ממש לבד ניהו דהקטן פטור הגדול אינו רשאי לעשות לו כן. אבל ביוה"כ דלא כתיב אכילה רק עינוי ובעינוי י"ל דביתובי דעתא תליא מלתא ואם כן כיון דקיי"ל דקטן אין לו דעת אם כן לא נחשב אכילתו יתובי דעתא ומכ"ש שאר תענוג שלו לא נחשב יתובי דעתא ואין כאן מעשה איסור כלל ואינו דומה לכל איסורים דהמעשה הוי מעשה איסור רק שקטן פטור מן המצות אבל המעשה הוי מעשה איסור אבל ביוה"כ דביתובי דעתא תליא מלתא אין כאן מעשה איסור כלל כיון דדעת קטן לא נחשב דעת אין כאן מעשה איסור כלל והרי אם הוי אכל הוא ולא נתישבה דעתו פטור מן התורה ואף דאסור היינו רק מכח דחזיא לאצטרופי וזה ל"ש בקטן וא"ש ודו"ק. והנה דברי הר"ן שם אין מובנים לי דלדבריו מה יענה באוכל שמותר להאכיל לקטן כמפורש במשנה והרי אוכל ודאי הוי מן התורה ועונש כרת. והנה נראה שהר"ן הרגיש בזה ומבליעו במתק לשונו וז"ל שם והני וודאי לתענוג עבידי ואי ממנעי מינייהו חד יומא לא מסתכני וכו' משמע דבא לו' דאכילה שאני דאי ממנעי מינייהו מסתכני. אבל קשה דאם רק מחמת סכנה התירו ליתן להם פחות פחות מכשיעור כמו בחולה המסוכן ולמה נותן להם שיעור שלם. ואין לו' דבאמת אין נותנין להם רק פחות מכשיעור דהרי לקמן אמרינן דשמאי הזקן הכניסו אותו להאכיל בשתי ידיו ומשום שיבתא והר"ן בעצמו הסכים לפר"י דאף שנטל ידיו שחרית צריך לחזור וליטול ידיו לאכילה. ולפ"ז בע"כ מיירי בכשיעור דבפחות מכשיעור למה יגרע מכל השנה דלא בעי נט"י ולא שמענו בשום מקום שיצטרך ליטול ידיו לתינוק פחות מכשיעור ובע"כ מיירי בכשיעור ואם כן הרי נט"י מיירי דהוי כביצה ושיעור דיוה"כ מסיק הש"ס דהוי פחות מכביצה וא"כ מוכח דמאכילין אותו שיעור שלם ויותר ואם רק מפני סכנה מותר למה יהיה עדיף מחולה שיש בו סכנה. ובע"כ דלאו מכח סכנה התירו ובע"כ טעמא אחרינא הוי כמ"ש לעיל ודו"ק. ודברי הר"ן צ"ע בזה. והנה עיין בב"י שהביא ב' דיעות אם העינויים חוץ מאכילה ושתייה הוי מה"ת או מדרבנן. והנה ראיתי בבאר שבע הביא במס' כריתות בפשיטות דהוי רק דרבנן ותמוה היאך לא הרגיש שיש בזה כמה דיעות ובפרט דהוא תלמיד הלבוש ובלבוש מבואר דהוא דאורייתא. וגם תמוה על הב"י שלא הביא דעת רש"י דברש"י ר"פ יוה"כ ד"ה שבתון שבות מוכח דס"ל דהוי מן התורה דמדמה לה למלאכת שבת להתולדות דלא הוו במשכן דהוי מן התורה ע"ש משמע דהוי מן התורה כמו התולדות של מלאכת שבת. והנה לכאורה היה נראה לי שדין זה היה תלוי בפלוגתת ר"י ור"ל כיון דהמשנה כללם יחד יוה"כ אסור באכילה ושתיה וכו' ואם כן לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת וכיון דבאכילה הוי הכוונה מה"ת ה"ה נמי באינך הוי מה"ת דהיאך נפסוק תיבת אסור לשני חלקים לו' דזה הוי מה"ת וזה מדרבנן אבל לר"ל דח"ש נמי הוי מדרבנן יהיה מוכח להיפוך כיון דאכילה הוי רק דרבנן ה"ה ברחיצה דהוי דרבנן. אך נ"ל ראיה מוכרחת דהוי מה"ת ממ"ש שם בש"ס אבע"א כי קתני אסור אשארא דתני רבה ור"י בשאר ספרי דבי רב מנין ליוה"כ שאסור וכו' ת"ל שבתון שבות עכ"ל. והנה הך דתני רבה הוא אין לו הבנה דלמה לו זה כלל הרי במשנה מפורש שאלו אסורין. והנה ראיתי בכפות תמרים שמפרש דהראיה להני דשייך בהו לשון איסור והוא תמוה. חדא למה לי ראיה זו הרי במשנה מוכח כן דאפילו אי נימא דקאי נמי אאכילה עכ"פ קאי גם עליהם. ועוד כיון דעכ"פ אסורין למה לא יהיו שייך בהו לשון אסור ולו' דהוי ס"ד דעל דרבנן ל"ש לשון אסור. ז"א חדא דכמה איסורי דרבנן מצינו בש"ס דתנא בהו לשון אסור ואחר מהם בט"ב אסור באכילה ושתיה וכו' וכן בפ"ד דפסחים הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מחמירין וכו'. ועוד דראיה זו הול"ל גם לעיל מה דמשני לר"ל דמודה ר"ל דאסור מדרבנן הו"ל להביא ראיה דשייך לשון אסור בדרבנן ולמה לא הביא תחלה ראיה זו. אך נראה דכוונת הש"ס הוי לראיה כלשון השני דאסור קאי אשארא דאין לו' כתירוץ הראשון דמודה ר"ל דאסור מדרבנן דא"כ גם הני יהיו אסורין מדרבנן והרי תנו רבה ורב יוסף וכו' שבתון שבות ואם כן מוכח דהוי מה"ת. ואם כן איך ס"ד דתני אסור על אכילה ומיירי בח"ש דהוי דרבנן הרי אינך אסורין מה"ת ואיך ?נחלק לשון אסור בסכינ' חריפא ובע"כ דקאי רק אשארא והוי מה"ת ודו"ק וזה ראיה ברורה לפענ"ד דהוי מה"ת. גם לולא פירש"י ד"ה כי קתני אסור אשארא י"ל דקאי על הברייתא דקתני אעפ"י שאמרו חכמים אסור בכולן דמזה פריך הש"ס לעיל ע"ז משני כי קתני בברייתא אסור בכולן הוי אשארא דאין בהם כרת. אך הוי קשה להו לשון שאמרו חכמים משמע דהוי אסור מה"ת דאל"כ הול"ל דאעפ"י שתקנו חכמים או אעפ"י שגזרו חכמים. אבל לשון שאמרו חכמים משמע דרק האמירה הוי של חכמים אבל הדין הוי מה"ת ולכך אמר כי קתני אסור אשארא והיינו דתנו רבה וכו' מוכח דהוי מה"ת ולכך שייך בהו לשון שאמרו חכמים וא"ש ודוק. ודרך הראשון נראה יותר נכון והנה ע"פ הנ"ל יובן עוד מה דקאמר הש"ס דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב ופירש"י לא ת"כ רק וידבר ומשנה תורה וזה אין לו הבנה כלל מה נ"מ היכן תני להו ובודאי אין בש"ס דבר ריק אך המעיין בפ"א דיומא דף פ"א ותנא מייתי לה מהכא וכו' ר' אחא בר יעקב אמר יליף שבת שבתון משבת בראשית וכו' עד ותנא דעצם עצם ההוא בתשעה לחדש מאי עביד ליה וכו' והנה מזה מוכח דתנא דעצם עצם יליף משם אזהרה ואינך אמוראי דילפי ממקום אחר בע"כ לא ס"ל כתנא דעצם עצם והנה הך תנא דעצם עצם הוא ספרא וא"כ אם הוי תני הך ברייתא דגם רחיצה ואינך הוי מן התורה הוי תני ליה בספרא הוי אפשר לו' דהוא לשיטתו דיליף אזהרה מעצם עצם ואייתר שבתון ללמוד ממנו שאר עינויים אבל לאינך דלא ילפי עצם עצם י"ל דס"ל כרב אחא בר יעקב דיליף אזהרה משבת שבתון ובע"כ דהוי מופנה דאל"כ איכא למפרך דשבת דחמורה דהוי בסקילה ובע"כ דהוי מופנה א"כ ליכא ללמוד ממנו עוד לשאר ענינים לכך י"ל דהוי רק דרבנן לכך קאמר הש"ס דהם למדו זה בשאר ספרי דבי רב ואינו תנא דעצם עצם ואעפ"כ למדו מזה איסור הני עינויים ובע"כ דאינך אמוראים דלמדו אזהרה ממקראות אחרים וא"כ לכ"ע הוי מה"ת ובע"כ דאסור קאי על שאר דברים לר"ל ולא על ח"ש דהוי רק דרבנן ודוק היטב כי הוא נכון בעזה"י: והנה כבר כתבתי דתמוה לי על הב"י דלא הביא דעת רש"י ביומא שם ר"פ יוה"כ ד"ה אשארא מוכח נמי דס"ל דהוי רק דרבנן ומפירוש המשניות להרמב"ם מוכח דס"ל דהוי מה"ת כשיטתו בפסקיו. והנה בהשקפה ראשונה היה נ"ל דמוכח דהוי דרבנן דאל"כ איך ר"א מתיר במלך וכלה שוב ראיתי בב"י שם בשם הראשונים הוכחה זו אך א"כ קשה למה להש"ס להביא ראיה משאר ספרי דבי רב דאינו בכרת הו"ל להוכיח מן המשנה עצמה דמדמתיר ר"א במלך וכלה מוכח דהוי רק דרבנן ובשביל דנקט מילתא דפסיקא לכ"ע נקט רק אסור ואין לומר דממשנה אין ראיה די"ל חכמים דאסרו ס"ל דהוי מה"ת ובזה גופא פליגי אם הוי מה"ת או דרבנן דלר"א הוי דרבנן ולחכמים הוי מה"ת ולכך מביא ראיה מספרי דבי רב דהוי רק דרבנן וכפירש"י ז"א דא"כ מאי ראיה מספרי דבי רב דלמא ר"א היא ולא כחכמים וצ"ע בזה. והנה בהיותי שם ראיתי ברש"י ריש הפרק שם ד"ה חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור אסור מה"ת לקמן בשמעתין דריש לי' מכל חלב עכ"ל והוא תמוה מה בעי רש"י בזה אך נראה דמזה יש לפשוט ספיקו של המל"מ בפ"א מחמץ ומצה אם בלשון תורה הוי אכילה בכ"ש רק דהלמ"מ דהוי בכזית או דלשון אכילה בתורה הוי בכזית והנה רש"י יסבור כי לשון אכילה הוי בכ"ש רק דהלמ"מ הוי בכזית לכך הוי קשה לרש"י דבשלמא בכל איסורין אמרינן בח"ש אסור מה"ת מכח חזי לאצטרופי דבאמת אכילה הוי בכ"ש א"כ בין כשיעור בין פחות מכשיעור הוי אכילה רק דהלמ"מ הוי בכזית בזה מהני חזי לאצטרופי אבל ביוה"כ דביתובי דעתא תליא מלתא וא"כ פחות מכשיעור דלא הוי יתובי דעתא א"כ ל"ש חזי לאצטרופי דהוי כאילו לא אכל וחייבו כאילו אכל ול"ש בזה חזי לאצטרופי לכך פירש"י דעיקר טעמא דח"ש אסור מן התורה לא הוי מכח חזי לאצטרופי רק דילפינן מכל חלב ולכך אין לחלק בין זה ליוה"כ ור' יוחנן דאמר הטעם דחזי לאצטרופי היינו דס"ל נמי כמ"ד דדרשינן טעמא דקרא ולכך מפרש הטעם מכח חזי לאצטרופי אבל הש"ס דמוקי להמשנה כח"ש מוקי לה כמ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא לכך כיון דילפינן מכל חלב אף ביוה"כ א"ש ובהכי ניחא מה דחזר הש"ס לומר הניחא לר' יוחנן אלא לר"ל מא"ל וכבר הקשינו כן בחידושינו שם ולפי הנ"ל י"ל כך דהנה מ"ש ר"י הטעם דחזי לאצטרופי והרי נלמוד מקרא דכל חלב ובע"כ הוי או מכח דדריש טעמא דקרא וס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא או דהכוונה כיון דבאמת רבנן לא דרשו כל רק היכי דמסתבר טעמי' דרשינן כל כמ"ש התוס' ולכך קאמר ר' יוחנן כיון דמסתבר טעמא דחזי לאצטרופי לכך לכ"ע דרשינן כל אבל השתא דדרשינן כל שוב לא דרשינן טעמא דקרא לאסור בכל ענין אף היכי דל"ש חזי לאצטרופי ולכך הש"ס מספקא ליה כוונת ר' יוחנן ולכך תחלה אמר אם הוי כוונת ר' יוחנן בטעמו מכח דדריש טעמא דקרא כר"ש א"כ לא א"ש המשנה לדידיה רק לדידן א"ש המשנה דמיירי בח"ש אבל לר"י לא א"ש כיון דהוא ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא והרי ר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה והרי סתם משנה הוי כר"י דלא דריש טעמא דקרא מדאוסר גם ביוה"כ לכך לדידן א"ש המשנה ולא לר' יוחנן ואח"כ אמר אם ס"ל לר' יוחנן נמי דלא דרשינן טעמא דקרא ומה דאמר הטעם דחזי לאצטרופי הוי רק דלכך דרשינן כל וא"כ כיון דדרשינן כל מוכח דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ גם לר' יוחנן א"ש המשנה לכך אמר הניחא לר' יוחנן ולכך כופל הלשון דהוה דרך ספק וא"ש בעזה"י והנה עפמ"ש אזיל ליה הספק שנסתפק הפמ"ג ביו"ד הלכות גיד הנשה אם שייך בי' ח"ש אסור מה"ת דל"ש בזה חזי לאצטרופי ולפי הנ"ל ז"א דלפי האמת מה דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא וילפינן ליה מכל חלב בכל ענין ח"ש ור"י דנקט הטעם דחזי לאצטרופי כוונתו כנ"ל וז"ב לפענ"ד: