Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 618
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**חולה שצריך לאכול וכו'. נ"ב הנה בדין סכנת אבר אם מותר לאכול ביוה"כ ודאי דאסור ועיין לעיל סי' שכ"ח אך בחשש סמיות עינים עיין בסי' שכ"ח שהראיתי פנים להקל להאכילו פחות פחות מכשיעור ע"ש:
(שם סעיף ג') ושנים אומרים א"צ אין מאכילין אותו. נ"ב עיין בהשמטות למי נדה לק"א סי' קפ"ז מה"ק מ"ש בתשובה להרב מוהר"ר יוסף יואל דייטש מ"ש שם דרך אגב מה שיש להקשות בזה ומ"ש שם ליישב בעזה"י ע"ש ודוק היטב:
(שם סעיף ה') אם החולה או' א"צ והרופא מסופק מאכילין אותו וכו'. נ"ב הנה דין זה צ"ע דמ"ש בש"ע לעיל באם החולה אומך א"צ ורופא או' צריך אין מאכילין אותו א"כ הרי לולא אמירת החולה הוי הדבר ספק לנו אם צריך לאכול או לא דהרי הוי חד לגבי חד והוי ספק השקול לנו אם צריך או לא ומכריע הכרעת החולה להך צד שאו' א"צ ומ"ש באם ברופא עצמו הוי ספק שהוא עצמו שקול בדעתו אם צריך או לא מ"ט לא יכריע דעת החולה להך צד שא"צ. ולפי הנראה גרע באם הרופא עצמו מסופק ושרופא אחד או' בבירור צריך ואין לו' דשאני ברישא שיש ע"א שאו' בבירור א"צ. ז"א דהרי כנגד זה יש ע"א שאו' בבירור צריך וא"כ מה לי בחד לגבי חד דהוי הדבר שקול ומה לי אם הרופא עצמו מסופק שאין לנו בירור לא להקל ולא להחמיר והוי כמו הדבר שקול ולמה בזה לא יועיל הכרעת החולה מ"ש מרישא וצ"ע גדול לדעתי. ובפרט דהמעיין בירושלמי שהביא הב"י שממנו מקור דין זה סיים שם בטעמו וז"ל חולה או' יכולני לצום ורופא אומר איני יודע רבי אבוה בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ע"ש. א"כ עיקר טעמו מכח דנעשה ספק נפשות והוי להקל והרי ברופא אומר צריך ורופא אומר א"צ נמי נעשה ספק נפשות אם לא היה החולה או' כלום ולמה בזה אין הולכין להקל. ולכך לבי או' לי שהירושלמי הוי חולק על הש"ס דילן וס"ל אף ברופא אומר צריך ורופא אומר א"צ מאכילין אותו וקמ"ל הירושלמי דאפילו אם ליכא שום ברי להקל רק הרופא עצמו מסופק נמי מאכילין אותו מכ"ש בחד לגבי חד והש"ס דילן דס"ל ברופא כנגד רופא מהני הכרעת החולה קמ"ל אפי' בכה"ג מהני הכרעת החולה להחמיר מכ"ש באם הרופא עצמו מסופק ונקט כל חד לרבותא. אבל הפוסקים שפסקו כתרווייהו צ"ע טובא. ולדינא הי' נראה כיון דהלכה בש"ס דידן נגד הירושלמי אין מאכילין אותו כה"ג. אבל מה כוחי לחלוק על הפוסקים ובפרט להחמיר בפקוח נפש ולכך הדבר צ"ע בעיני ודוק:
(שם סעיף ט') מי שאחזו בולמוס והוא חולה שבא מחמת רעבון וכו' ואם אין שם מאכל של היתר מאכילין אותו מאכל איסור וכו'. נ"ב והנה באם היה לחולה נבלה ובהמה חיה אם נאכילנו נבלה או נשחוט לו בהמה פליגי בזה הפוסקים עיין בהר"ן ובהרא"ש וכ"כ בזה. והנה כעת נראה להביא ראיה כדעת הסוברים דמאכילין אותו נבלה ולא שוחטין עבורו. והוא ממה דגרסינן ביומא דף ס"ד דרבא מתרץ כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחטו וכו' [ועיין בחידושי ליו"ד סי' י"ד ושם דחיתי ראיה זו בהשמטות המועתקים בכתב אחר] ועיין בפירש"י שם. וקשה מי דחקו לרבא לתרץ שכבר שחטו ובפרט דלפי"ז יהיה מוכח דמה שגלתה התורה דמחוסר זמן פוסל אפי' בשעיר המשתלח היינו אף בדיעבד אף שכבר הגריל ואם נימא בזה פסול יצטרך ליקח ב' אחרים ולהגריל דבלא"ה לא משכחת מחוסר זמן לגלות בי' קרא דבלא"ה אינו ראוי לשם והרי אפשר לו' דגלוי דקרא אינו רק לכתחלה וכעין דאיתא בתמורה דף וא"ו דלכך איצטריך לא ירצה בבע"מ דהוי ס"ד דהוי רק כעובר על המצוה ובשר וכו' ע"ש א"כ ה"נ בשלמא בשאר קרבן המחוסר זמן מוכח דפסול אף באם כבר הקדישו ממה שכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה מוכח דקודם לזה אינו מרצה אבל בשעיר המשתלח דמצד הסברא לא הוי מיפסל בי' מחוסר זמן רק מכח תיבת לד' מתרבי וא"כ י"ל דוקא לכתחלה מתרבי שלא יקדשנו אבל אם כבר נתקדש כשר ומשכחת לה כגון שאחר הגרלה היה לו חולה בתוך ביתו והיה לו אמו לשחוט ונבלה מוכנת וא"כ אם לא הוי מיפסל בשעיר המשתלח מחוסר זמן היה יותר טוב לשחוט לו משנאכילנו נבלה כדעת הפוסקים כך אבל אם גלי קרא דפסול מחוסר זמן בשעיר המשתלח לכתחלה א"כ יותר טוב להאכילו נבלה דאז יקריב השעיר המשתלח כדינו אבל אם ישחוט יהיה נעשה שעיר המשתלח מחוסר זמן ואסור לכתחלה ועוד דעיקר טעמו דשוחטין לו מכח דאם נאכילנו נבלה יעבור כמה לאוין אכל כזית וכזית וכאן אף אם ישחוט יעבור על לאו דאותו ואת בנו שהמשלח יעבור על לאו או"ב וא"כ יהיה נעשה נמי שני איסורים לכך בזה יותר טוב ליתן לו נבלה ולא לשחוט. וא"כ בזה י"ל דהגילוי הוי רק לכתחלה אבל בדיעבד אם כבר שחטו לאם לא נפסל השעיר עבור כך. ועוד דלפי"ז הוי משכחת לה אף קודם הגרלה כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו וצריך לשחוט לו האם או ליתן לו נבלה וא"כ אי לאו קרא דמרבה שעיר המשתלח דדחייתו לצוק זה שחיטתו הו"א דדחייה לצוק לאו שחיטה היא וא"כ ראוי לשם הוה שאם יפול עליו [הגורל] לשם באמת לא ישחוט האם שיפסול מכח זה השעיר לשם שיהיו מחוסר זמן ולכך מאכילין אותו נבלה אבל אם נפל עליו הגורל לעזאזל הוי ס"ד ששוב מותר יותר לשחוט לו כדי שלא יעבור בנבלה אכל כזית והשעיר לא יופסל דליכא בזה איסור דא"ב לכך גלוי קרא דלד' דדחייתו לצוק נמי זה שחיטתו וא"כ אם ישחוט האם יופסל שעיר המשתלח לכתחלה שיעבור באיסור או"ב לכך מאכילין אותו נבילות. ומדלא משני רבא כן מוכח דבכל ענין אם יש נבלה נותנין לו נבלה ואין שוחטין לו ולכך לא משני רבא כן. מיהו ראיה זו הוי רק להמפורשים דלכך שוחטין לו מכח שנבלה הוי חמור שיעבור אכל כזית וכזית בזה י"ל היכא דיופסל מכח זה המשתלח ויעבור בו באיסור דאו"ב אז טפי נותנין לו נבלה אבל להר"מ דכתב הטעם דנפשו של אדם קצה בנבלה לא שייך טעם זה כיון דפ"נ דוחה הכל מה בכך שיופסל השעיר סוף סוף שוחטין לו מכח פ"נ שנפשו קצה בנבלה ולכך אין ראיה מזה ודוק. ואפשר אף לטעם הר"ן ליכא ראיה דניהו דזה אין לדחות דנבלה יש הרבה לאוין ובשחיטה יעבור רק תרתי לאוין מ"מ היה משכחת להנ"מ באם היה צריך להחולה רק ב' זיתים ואם כן בנבלה יעבור אב' לאוין ובשחיטה אם לאו השעיר הוי חד לאו אבל אם יש השעיר יהיה נדחה נמי ב' לאוין ולכך נותנין לו נבלה. מיהו זה יש לדחות כיון דבמחוסר זמן עצמו מוכח דפסול אף בדיעבד מקרא דומיום השמיני והלאה ירצה מוכח דמקודם לא ירצה א"כ כיון דבהך קרא סמוך ליה נמי תיבת לד' לרבות המשתלח מוכח דאף בזה אינו מרצה בדיעבד וכיון שכן למה לו להאריך בנ"מ שיש לו נמי נבלה לכן קא' בקיצור כגון דכבר שחטו האם ביו"כ ודוק. ואין להקשות להסוברים דמאכילין אותו נבלה והוכחתי לעיל כדבריהם א"כ למה שחטו זה ולא קראו לנכרי לנוחרו. י"ל דמוקי לה בליכא נכרי ואף אם איכא נכרי י"ל כיון דלא הוי מצוי לפנינו מיד א"צ למיהדר אבתריה בפקוח נפש ולא קאמרי הם רק כשהנכרי מוכן לפנינו מיד וא"צ לשהות בזה יותר מבזה. אך קושייתינו קשה שפיר דנימא דנ"מ בהיה הנכרי לפנינו מיד ודוק היטב. והנה במה שמבואר בש"ע מי שאחזו בולמוס וכו' עיין מה שהשבתי בזה לק"ק קולקוב להחריף מוה' צבי הירש פינילוס בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל ועיין בהשמטותי למס' נדה בדף מ"ו בסוגיא דמופלא סמוך לאיש מ"ש שם דרך גררא מה ששייך לענינים הללו ושם השבתי דרך אגב גם בזה במה שבא בדבריו שם. והנה נשאלתי לפרש לשון התוספתא פ"ח דיומא וז"ל שם מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל כיצד הי' לפניו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה נבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה תרומה ושביעית מאכילין אותו שביעית עכ"ל. והוא תמוה דלמה טבל ונבלה הוה נבלה קיל תרומה ונבלה הוי תרומה קיל וכ"כ בזה. וכעת נראה כך ויהיה מזה ראיה למה שכתוב בספר החיים סימן שכ"ח בשם התוספות יום טוב דמהני הפרשה למפרע ולפ"ז יש לומר כך דבחד צד קיל תרומה מנבלה דתרומה יש לו היתר ע"י שאלה אחר כך ואף ששוב יהיה טבל מכל מקום יפריש אח"כ ממק"א ויחול גם על מה שאכל למפרע אבל נבלה אין לה היתר לכך הוי נבלה חמור מתרומה ולכך י"ל דרבותא קמ"ל בכל חד דברישא בטבל קמ"ל אם אין שם טבל אלא זה אז לא מבעיא תרומ' רק טבל נמי חמור מנבלה ומאכילין אותו נבלה ואחר כך קמשמע לן דאם יש להפריש ממקום אחר חוץ זה שצריך לו לאכול אז לא מבעיא טבל רק גם תרומה נמי מאכילין אותו תרומה ולא נבלה כיון דזה אפשר בתקנה וזה אין לו תקנה וקמשמע לן בכל חד רבותא דלפעמים משכחת לה דאף טבל חמור מנבלה וכל שכן תרומה ומשכחת לה דמאכילין נבלה ולא טבל ופעמים משכחת לה דאף מתרומה חמורה נבלה ומכ"ש מטבל אם אפשר לו להפריש ממק"א וא"ש ודו"ק. ועיין בחידושי או"ח משנת תר"ז דף קי"ב ע"ב השייך עוד לביאור התוספתא הנ"ל: והנה המלמ"ל הקשה בסוגיא דיומא פ"ח גבי טבל ותרומה והקשה הרב הנ"ל דלמה לא יבטל התרומה ברוב וכו'. והנלפע"ד דבר חדש די"ל כיון דאמרינן בבכורות בטומאת משא כמאן דאיתא דמיא כיון דהוי ביחד ובע"כ הטעם דבאכילה דהוי חד חד אפשר לו' אכל חדא ההיא דהיתרא אבל במשא דהוי ביחד ל"ש ביטול. וא"כ נראה ה"ה באכילה דדוקא באדם בריא דאפשר לו' שיאכל זה ולא יותר לכך שייך ביטול די"ל אכל חדא ההיא דהיתירא היא אכל בחולה אם אמדוהו לאכול כל כך ובלא"ה ימות א"כ מתחלה ידוע שמוכרח לאכול כולו הוי כאלו אכלו כולו ביחד ול"ש ביטול וניהו דשם כתבו התוס' דהוי רק דרבנן י"ל דוקא התם כיון דלאכול הוא בטל לכך גם למשא הוא מה"ת בטל מכח מגו דחל על אכילה ונחשב כמאן דליתא מהני נמי לגבי משא לכך מדרבנן אינו בטל אבל הני דלאכילה הוה ביחד ול"ש ביטול כלל ודאי מה"ת אינו בטל ולכך אף שאינו אוכל יחד כיון שידוע שמוכרח לאכול כולו הוי כאלו אכלו ביחד ול"ש ביטול. ובזה יש לו' מה שהביא הח"י בה"פ קושית הב"י שהקשה דהפוסקים סתרי אהדדי דקיי"ל דאיסורין מבטלין זא"ז ועבדינן כהלל לכרוך מצה ומרור יחד דס"ל מצות אין מבטלות זא"ז ע"ש ועיין בח"י מ"ש בזה ולפי הנ"ל א"ש גם כן בהש"ס במנחות שם דקאמר דפליגי על ר"א היינו דשם אזיל למ"ד טומאת משא נמי בטל לכך ניהו דלהלל מוכרח לאכול אותם ביחד מ"מ היה ראוי שיבטלו זא"ז ובע"כ מצות אין מבטלות זא"ז. לכך מה"ט ראוי לו' דגם איסורים אין מבטלין זא"ז. אבל לדידן דקיי"ל טומאת משא כמאן דאיתא דמיא לכך ניהו דאיסורים מבטלין זא"ז וכן מצות מבטלות זא"ז מ"מ א"ש דין הלל כיון שמוכרח לאכלן ביחד ל"ש ביטול מה"ת וא"ש ודו"ק ונכון בעזה"י. והנה בדין מאכילין אותו הקל הקל תחלה אם יש נבלה ושביעית איזו מאכילין לו עיין בכפות תמרים שיש בזה מחלוקת הראשונים ועיין בתשובותי בדיני אתרוג סי' תרמ"ח ובסי' י"א הלכות ציצית ובחיבורי על או"ח שנת תרי"ד מ"ש ליישב על שיטת הרמב"ם והרמב"ן דס"ל דעשה חמיר מל"ת והבאתי כמה ראיות לדבריהם מן הש"ס ע"ש. אמנם כעת מצאתי בתיקוני הזהר בהקדמה וז"ל ואוף הכי אקדים שבא דאיהו יראה בשם הוי"ה לאהבה דאיהי קמץ שבא מסטרא דגבורה כי באש ה' נשפט קמץ בימינא וקמץ הכהן דמעלין בקודש ולא מורידין ובגין דא אקדימו שס"ה ל"ת דאינון דחילו לרמ"ח פיקודין דאינון רחמי הדה"ד זה שמי לעלם שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח עכ"ל השייך לענינינו. מפורש אומר דעשה חמיר מל"ת דל"ת הוי מיראה ועשין מאהבה לכך זכרם באחרונה דמעלין בקודש ומוכח דעשה חמור מל"ת. והנה בדין מאכילין אותו הקל הקל תחלה יש לספק אם הי' לפניו כזית נבלה דהוי נבלה מה"ת וכזית חלב דאינו חלב רק מדרבנן איזה נחשב חמור אם נבלה מכח דהוי דאורייתא או חלב כיון דעכ"פ שם חלב עליו הוה עונש כרת. ונראה לפשוט זה ממ"ש בפ"ק דסוכה דף ט"ז ע"ב ולא היא לא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי ולא ר' יוסי סבר לה כר' יהודה וכו' ע"כ לא קאמר הכא אלא בסוכה דמצות עשה אבל שבת דאיסור סקילה לא וכו' וע"ש בפירש"י מוכח להדיא דאיסור דרבנן במה שעיקרו דאורייתא באיסור סקילה חמור מעשה של תורה ממש. ואם כן ה"ה דחמור מל"ת ממש היכא דליכא חיוב סקילה ומכ"ש להסוברים דעשה חמור מל"ת ואם כן אם עשה קיל מאיסור דרבנן במה שהוא בסקילה מכ"ש בל"ת ולהסוברים דל"ת חמור עכ"פ יהיה מוכח היכי דהוי איסור עשה לפנינו ואיסור דרבנן כמה דהוי עיקרו בסקילה הוי דרבנן חמור מאיסור עשה וכיון דסתמא דהש"ס שם קאמר לא היא משמע דכן עיקר. וזה חידוש דין לפענ"ד:
(שם סעיף י) חולה שאכל ביוה"כ ונתיישב דעתו וכו'. נ"ב עיין בט"ז שחולק ע"ז ועיין ברש"י שבת דף כ"ד ד"ה בבהמ"ז של ערבית בכניסתו וכ"ש ביציאתו שכבר עבר היום. והנה למה לא פירש לענין חולה שאוכל בתענית אם יזכיר מאורע היום מוכח דס"ל דבו ביום שייך הזכרה. מיהו אין זה ראיה דהתם מיירי בשאר תעניות דליכא בהו הזכרה רק ענינו ואם כן פשיטא דבאוכל ל"ש הזכרה זו אבל בט"ב ויוה"כ דיש בהם הזכרה אחרת שאינו מדבר מגוף התענית י"ל דמזכיר. אך להסוברים דבתענית שעות שאינו משלים רק אוכל בעוד יום נמי מתפלל ענינו ולדעת הב"ח אומר ביום התענית הזה קשה שפיר דמשכחת לה הזכרה בברהמ"ז כגון שנחלה סמוך לערב וכבר התענה תענית שעות קמ"ל דאינו מזכיר בבהמ"ז בע"כ דבאמת חייב להזכיר ודו"ק: