**סעיף א'**השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה וכו'. נ"ב הנה גרסינן בש"ס אר"ה כל השמנים וכו' אין מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ובתוס' הקשו דמנ"ל דס"ל דמותר להשתמש לאורה דלמא משום דכבתה זקוק לה ובשבת א"י להדליק ותירצו דא"כ הו"ל לו' סתם אין מדליקין בהם בחנוכה ומדקאמר בין בשבת מוכח דבשבת הוי טעם אחר לאסור מכח שמא יטה וכו'. והנה לכאורה אינו מובן דסוף סוף למה קמ"ל זה כיון דבשביל כבתה זקוק לה לבדו נמי אסור בשבת למ"ל מה דנקט בין בשבת. ולו' דקמ"ל כדי שנדע שמותר להשתמש לאורה. דמלבד דזה דוחק דהו"ל לדייק בפי' דמותר להשתמש לאורה. ועוד קשה יותר הרי התוס' כתבו בעצמם דלכך קאמר רב מדליקין בין בחול בין בשבת ולא קאמר סתם דאם הוי אומר סתם הו"א רק בחול ולא בשבת דהוי ס"ד דשום אמורא לא יסבור דאסור להשתמש לאורה וא"כ אם הסברא מבחוץ הוי דמותר להשתמש עד שרב הוצרך להשמיענו דאסור דא"כ מ"ד מותר להשתמש לא הוי צריך להשמיענו זה כיון דמסברא הוי כן דשום אדם לא יאמר דאסור להשתמש לאורה. אך נראה הכוונה דהנה מדאמר סתם אין מדליקין בהם בחנוכה מוכח דאפי' המהדרין מן המהדרין נמי אין מדליקין אפי' בנרות הנוספין. ולכאורה קשה כיון דקי"ל בכמה דוכתי דהיכא דבדיעבד כשר בלא זה אז לכתחלה ל"ח שמא ישכח א"כ בשלמא בנר אחד כיון דס"ל כבתה זקוק לה א"כ אף דיעבד לא יצא ידי נ"ח לכך יש לחוש שמא ישכח להדליקו אח"כ אבל בנר המהדרין כיון דבדיעבד אם ישכח נמי אין קפידא אם כן יהיה מותר להדליק נרות הנוספין ע"י המהדרין בשמנים הללו ולמה אמר סתם אין מדליקין בהם בחנוכה. אך בע"כ ס"ל דמותר להשתמש לאורה א"כ ממילא בשבת אסור להדליק אף הנוספין כיון דמותר להשתמש לאורה שמא יטה א"כ אף בחול אסור להדליק בשמני' הללו אף בנוספין דאם בנוספין יהיה מותר להדליק בהם יאמרו מה דבשבת אין מדליקין מהם הוי נמי רק מכח כבתה זקוק לה וממילא יטעו להדליק בנוספין בשמני' הללו בשבת כמו בחול ובאמת יש חשש שמא יטה לכך אף בחול אין מדליקין בהם כלל אף בנוספין אטו שבת ומוכח דס"ל מותר להשתמש לאורה דבלא"ה גם בשבת יהיה מותר בנוספין בשמנים הללו ולא קאמר סתם אין מדליקין בחנוכה ומוכח דס"ל דמותר להשתמש לאורה ומיושב קושית התוס' ודו"ק: (שם באותו סעיף בהג"ה) ונוהגין במדינות אלו להדליק בנרות של שעוה כי אורן צלול כמו שמן. נ"ב הנה בדין מי שהיה מדביק נרות חנוכה של שעוה בכותל ואחר כך הובא לו שמן זית מה יעשה נחלקו בו גדולי עולם שדעת השבות יעקב להיות גומר בנרות שעוה ודעת הח"ץ בתשובה סי' מ"ד להיפוך. ויען כי תורה היא וללמוד אני צריך אענה גם אני העני בדעת חלקי בזה. ראשון לציון נראה להביא ראיה לזה מן הסוגיא דפרק ב' דשבת מדברי התוס' בבעיא דהדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה דכתבו שם התוס' דנ"מ אם הדליקה חש"ו. והנה זה לא קשה דהו"ל לומר דנ"מ אם כבתה בין הדלקה להנחה דאם הדלקה עושה מצוה כבר עשה המצוה וקי"ל כבתה אין זקוק לה ואם הנחה עושה מצוה עדיין לא עשה המצוה ומוכרח לחזור ולהדליק. אך זה יש לומר דרצו לומר דנ"מ לכ"ע אפילו למ"ד כבתה זקוק לה. גם יש לומר דקודם הנחה לכ"ע כבתה זקוק לה אף אם הדלקה עושה מצוה דהרי עכ"פ בעינן היכר שיהיה לשם חנוכה והרי קי"ל דהיה תפוס נר חנוכה ועומד לא עשה ולא כלום וכדמפורש בש"ס דהרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה. וא"כ כל זמן דלא הניחה לכ"ע זקוק לה. אך זה קשה דהו"ל לומר נ"מ אם היה מדליק נרות שעוה ואחר ההדלקה נזדמן לו שמן זית אם הדלקה עושה מצוה א"כ כבר הדליק ולא שייך להדליק פעם כ'. אבל אם הנחה עושה מצוה א"כ עדיין לא עשה מצוה והוא חייב למשוך ידו ולהדליק שמן זית. ומדלא כתבו כן מוכח כדעת הש"י. לכך לו יהא דהנחה עושה מצוה כיון דעכ"פ התחיל בעשייתן אינו מחוייב עוד להיות נמשך מהם ולכך לא מצי למימר נ"מ זו ודו"ק. ומעתה נבא לדברי הח"ץ. הנה אם כי מה שדחה ראיות הש"י יפה דחה מ"מ להיפוך נמי לא הוי ראיה. והנה מ"ש ראיה ממ"ש ר"נ מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה מוכח הא בליכא שיריים לאכילה אינו אומר להביא אחרת זה לאו ראיה היא דהתם מיירי בצריך שהייה עד שיביא אחרת וזה ודאי לא אמרינן וכדמפרש ביבמות דף ל"ט כל שיהוי מצוה לא משהינן אף שיהיה מצוה מן המובחר כדקאמר שם דחליצת גדול עדיפא ע"ש. אך הש"י מיירי בענין דלא צריך שיהוי אז יש לו' דצריך למשוך ידו לעשות מצוה מן המובחר. ומה שהביא ראיה משילהי פרק הוציאו לו מדמצוה בראשון. כבר ראה בעצמו שיש לדחות ראיה זו די"ל דהתם הראשון כבר הוי חזי. ומה שהביא ראיה ממה שהביא שם ואם היה השני מובחר ממנו יביאנו וממ"ש בשבועות דף י"א ואם מצא אחרת נאה ממנה וממתירין מבגד לבגד וכו'. הנה כל זה נראה דיש לדחות בחד דחיה דוודאי היכא דההידור ניכר מגוף הדבר בזה מחוייב הוא להדר ולחזר אחר ההידור אף דהוא כבר התחיל להתעסק באחר מה לגוף המצוה בכך היא לא תפסיד את שלה וכל דהוי ההידור ניכר גוף המצוה הוה זה כבוד להמצוה. וזה נלמוד מזה אלי ואנוהו זה ודאי מחוייב לעשות אפי' כבר נתעסק באחרת אכל היכי דאין ההידור בגוף המצוה רק מצד הבעלים שעליהם לעשות מצוה מן המובחר כגון בנ"ד דמצד הרואה אין הפרש בין שמן זית לנר שעוה ואין מעלה לשמן זית רק מצד דהנס נעשה בשמן וגם הוי דומיא דמנורה וא"כ בזה אין המצוה מן המובחר מצד הידור גוף המצוה רק מצד העושה וזה אין נלמוד כלל מזה אלי ואנוהו בזה שפיר י"ל כל שהתחיל כבר בדבר אחר אין עליו חיוב להסתלק ולחזור ולעשותו בפ"א אף דהוי מצוה בו יותר וז"כ לפענ"ד דהח"ץ דימה ענינים נפרדים. ולכך היה נראה לדינא כדעת השבות יעקב. אך מה שיש להעיר בזה היא מן הש"ס דיבמות דף ל"ט דקאמר ת"ש תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו ואי הוי ביאת קטן עדיפא ננטר דלמא גדיל ומייבם וכו'. ומה פריך נימא כיון דעתה עוסקין עם הגדול לכך אין לפסוק ממנו ולהיות הולכין אחר אחרים ואף למאי דמשני דשיהוי מצוה לא משהינן משמע דוקא משום דהוי שהייה בדבר הא לא הוי שהייה הוי ניחא להמתין על הגדול או על הקטן אף דעתה עוסקין עם אלו שהם בכאן. מוכח דמשום הידור מצוה מן המובחר פוסקין מזה לזה. ואין לומר דהתם מיירי דלא התחילו עמו כלל להתעסק במצוה זו אכתי מאי פריך נימא דמיירי המשנה דכבר התחילו לעסוק ביבום וחליצה בזה שהוא בכאן ואח"כ תלה בגדול או בקטן לכך אין שומעין לו. מיהו י"ל דהתם מוכיח דבע"כ מיירי בלא התחילו להתעסק עמו כלל דאם התחילו מאי איריא דהגדול במדהה"י או הקטן עדיין קטן ממש אפי' הוי סמוך לכאן וראוי ליבום וחליצה אין מפסיקין מזה שהתחילו עמו ולעשות מצוה מן המובחר. והנה לכאורה נראה שיהיה זה גם פלוגתת רש"י ותוס' שם במה דפריך הש"ס דכוותי' גבי אחין לא רצו לא לחלוץ ולא לייבם אמאי חוזרין אצל גדול לכפיי' לדידהו ומשני כיון דמצוה עליה דידיה רמיא לדידיה כפינן. והנה רש"י פירש שם אי אמרת בשלמא דכל לא רצו ורצו אייבום קאי להכי חוזרין אצל גדול כיון דכולהו בעי למיחלץ ואיהו בעי למיחלץ איהו קדים. אלא אי אמרת אפי' למיחלץ לא בעי וכו' משמע דאפי' להס"ד דלא הוי ידע דמצוה עליה רמיא מ"מ כיון דכולהו רצו לחלוץ איהו קדים ואמאי הרי כיון דהקטנים רוצים לחלוץ והם לפני הב"ד אמאי יחזרו הב"ד אצל גדול. בע"כ דס"ל דמשום הידור מצוה נמי הולכין בו מדבר שעוסקין בו לדבר שאין עוסקין בו לעשות מצוה מן המובחר. אבל התוס' שם כתבו אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה"מ למפרך משמע דס"ל כדעת השבות יעקב דאטו לא ידע המקשן מאי דמפורש בקרא ובמשנה דמצוה בגדול לייבם והוי הידור מצוה. ואעפ"כ מוכח דס"ל דבעבור הידור מצוה אין לפסוק ממה שהיה לפנינו לחזור למה שאינו לפנינו. רק דהש"ס משני דמצוה בגדול היינו דיבום שאני כיון דכתיב והיה הבכור אשר תלד. לכך כל דאפשר בגדול והוא לפנינו הוי כלא חלה המצוה כלל על הקטן ואין זה כהידור מצוה רק כגוף המצוה נחשב. אבל בעלמא היכי דיוצא גם בד"א ואין השני רק הידור מצוה אין להפסיק ממה שהתחילו בו לחזור אחר דא. והרי התם נמי אין ההידור ניכר בגוף המצוה דומה ממש לנר חנוכה ושמן זית. ולכך התוס' לשיטתם אזלי לכך גם בשבת לא כתבו נ"מ זו ודו"ק. לכך העיקר כדעת השבות יעקב בפרט במלתא דרבנן ודו"ק: (שם באותו סעיף) ויש מי שמתיר בתשמיש של קדושה וכו'. נ"ב קשה לי טובא להך דיעה מן הירושלמי שהביא הטור סי' רפ"א דאין להבדיל על נר חנוכה דאסור להשתמש לאורו ולהך דיעה הרי עכ"פ נהנין לאורו התשמיש של מצוה ולמה מבדילין על נר בהכנ"ס דהוי נמי נר מצוה ואסור להשתמש בו חול ומבדילין עליו. ומכ"ש דקשה לשיטת הסוברים הובא באחרונים דתשמיש קל ועראי מותר וא"כ הרי יאותו לאורו בזה ומנ"ל דבעינן יאותו לאורו בתשמיש קבע דלמא די בתשמיש עראי וצ"ע בזה. ואפשר דכוונת הירושלמי דניהו דמותר להשתמש דרך עראי כיון שעיקרו לא נעשה להאיר אין מברכין עליו ודומה לנר של מתים אף דמותר להנות ממנו כיון דלא נעשה לאורה אין מברכין עליו כן ה"נ כיון דנר חנוכה אינו נעשה להשתמש לאורה אין מברכין עליו. ובזה יש לדחות ראיית הכה"ג בסי' תרפ"א דיש להדליק נר חנוכה קודם הבדלה מהירושלמי שהביא הטור הנ"ל ועמ"ש בזה שם. ולפמ"ש כאן נדחה ראיה זו גם כן די"ל דהתם מיירי הירושלמי שהדליק הנר לצורך נר חנוכה ועדיין לא בירך עליו ורוצה להבדיל עליו ואח"כ לברך עליו על נ"ח וקמ"ל דגם בזה אסור כיון דעכ"פ לא הדליקו כדי להשתמש בו רק להיות לנר חנוכה הוי כמו נר של מתים דאין מברכין עליו וז"ב ונכון לפענ"ד ודו"ק: והנה מה דאסור להשתמש לאורה כתב הר"ן הטעם דהוי דומיא דמנורה וכן כתבו יתר הפוסקים ע"ש. ולכאורה תמוה לי הרי איתא משנה מפורשת דאשה היתה בוררת חטים לאור בית השואבה. א"כ מוכח דגם אור של קודש היה מותר. ולכאורה ראיתי בתוס' פ"ב דפסחים ורפ"ב דשבת שהרגישו בזה רק לא על זה רק על מה דאמרינן בפסחים דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אבל איסורא איכא לעל מ"ש בפ"ק דשבת דממכנסי כהנים היו מדליקין וכו' וקשה למה עמדו על זה ולא הזכירו מזה שאמרו דאסור להשתמש לאורה. ובע"כ דומיא דמנורה ומוכח דאיסורא איכא. וגם מה שהקשו מהירושלמי דמשמע דהיתה בוררת ממש. ומאי קושיא הרי גם בש"ס דילן הוי פלוגתא דאמוראי דלמ"ד מותר להשתמש לאורה הוא ס"ל כהירושלמי דגם במנורה היה מותר ובוררת ממש ולמ"ד אסור להשתמש לאורה ס"ל דגם במנורה היה אסור ולמה הביאו את הירושלמי וצ"ע ודו"ק:

(שם סעיף ב') הדלקה עושה מצוה לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה וכו'. נ"ב הלשון תמוה כאשר תמה הט"ז וכבר כתבנו בחידושינו בכמה דרכים. וכעת נראה כך עפימ"ש הב"י לתרץ למה בסי' תרע"ב כתבו דמותר השמן שבנר חנוכה מותר ליהנות ממנו ובסי' תרע"ז פסק להיפוך ומתרץ הב"י דאם נשאר משיעור הצריך להדלקה זה איסור להשתמש אבל אם נשאר יותר מן השיעור הצריך מותר להנות ממנו. והנה לכאורה נראה להוסיף תבלין בדבר כיון דקיי"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ומה"ט כל הנשרפין אפרן מותר וא"כ ה"נ אם הודלק כשיעור ונשאר יותר הרי נעשה מצותו ולכך מותר בהנאה. אבל אם נשאר כשיעור הצריך אם כן לא נעשה מצותו לכך אסור בהנאה. מיהו הב"י שלא כתב טעם זה נראה כיון דקיי"ל הדלקה עושה מצוה ואם כבתה אין זקוק לה ואם כן תיכף בהדלקה נעשה המצוה וא"כ אף אם נשאר כשיעור נמי נעשה מצותו לכך הוכרח ליתן טעם אחר בזה ועמ"ש בענין זה לענין ס"ת שבלה ונמחק אם מותר לכתוב עליו חול בתשובה לק"ק באטישאן. ועכ"פ לפי"ז י"ל כך דהנה בעלמא מצינו כמה פעמים דאסרו להשהות דברים האסורים פן יבוא לידי תקלה ובפ"ק דפסחים גבי תעשה זילוף ע"ש וא"כ ה"נ הוי ראוי לו' דאם כבתה תוך הזמן יהיה זקוק לה להדליקה מיד כיון דאסור בהנאה יש לחוש דלמא יבוא בו לידי תקלה. אך י"ל בדרבנן הקילו. אך מצינו כמה דברים דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. אך זה הוי בחד דרבנן אבל בתרי דרבנן וודאי לא עשו חיזוק כשל תורה ולפ"ז י"ל דתרי ענינים כבתה זקוק לה יש. דזה דמפלפל הש"ס אם כבתה זקוק לה זה הוי מצד דין נר חנוכה ממש אם מחוייב להדליקו בתורת נר חנוכה ונ"מ אם חייב לברך שנית דאם הוי מצד דין נ"ח היה חייב לברך כמו בתפילין בנפסק הקשר וכדומה. וכן נראה מהרשב"א שהביא הב"י בסי' זה שכתב דאם כבתה בשוגג א"צ לברך דקיי"ל כבתה אין זקוק לה. משמע הא אם זקוק לה הוי חייב לברך. וע"ז מפלפל בש"ס ודין זה לא תלוי בדין אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. לכך לא פשיט ליה מזה וקיי"ל דכבתה אין זקוק לה ואינו חייב להדליקה מצד דין נר חנוכה. מיהו מטעם אחר היה ראוי להיות זקוק לה כיון דעכ"פ אסור בהנאה ובעי שריפה א"כ יש לחוש לתקלה פן ישכח ויהנה ממנו אך מצד זה לא הוצרך לברך כיון דאינו רק מכח חשש תקלה. וכעין זה מצינו בסי' תל"ד דעל הבדיקה של אחר הפסח לא יברך כיון דאינו רק מכח חשש תקלה ע"ש. אך זה הוי אם הוי קיי"ל הנחה עושה מצוה א"כ לא הוי נעשה מצותה עדיין כיון דלא הדליק כשיעור. ואם כן אם הוי דאורייתא הוי אסור בהנאה מן התורה ממילא אפי' בנר חנוכה דהוי דרבנן הוו עשו חיזוק כשל תורה להדליק מיד כי היכי דלא ליתי לידי תקלה. אבל כיון דהדלקה עושה מצוה א"כ תיכף שהדליק נעשה מצותו וא"כ אפי' בשל תורה מותר בהנאה. וא"כ שוב ליתא כשל תורה וכל דליתי' כוותיה בשל תורה לא אמרינן כעין דאורייתא תקון כמ"ש בגיטין דף ס"ד. וא"כ ניהו דהחמירו רבנן ואסרו השמן הנשאר מכשיעור עכ"פ כיון דהוי תרי דרבנן אין להחמיר בו לחוש לתקלה כיון דגוף האיסור הוי דרבנן וגם נעשה מצותו לכך אם כבתה אין זקוק לה אף מכח חשש תקלה ומותר לשהותו על שאר הימים ואתי שפיר ודו"ק. והנה ביאור החילוק אם הדלקה עושה מצוה נחשב נעשה מצותו ואם הנחה עושה מצוה אף דקיי"ל כבתה אין זקוק לה לא נחשב נעשה מצותו נראה כך דאם ההדלקה עושה מצוה והרי באמת אינו מדליק כל רגע רק בתחלה. ובע"כ הוי התקנה מכח דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכיון דבתחלה עשה עיקר המצוה אמרי' אח"כ בהשאר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וא"כ בתחלת הדליקה איתעביד ליה כל מצותו כיון דהוי ראוי לבילה אבל למ"ד הנחה עושה מצוה בזה י"ל דהמצוה הוי כל שעת הנחתו דהרי בזה מונח תמיד והרי עשה כל הנחתו שהניח השמן א"כ י"ל דהמצוה הוי כל שעת הנחתו משא"כ בהדלקה הרי לא הדליק כל השמן רק מעט ובע"כ השאר הוי מכח ראוי לבילה. אבל בהנחה הרי הניח הכלי דהמצוה כל שעת הנחתו ומה דכבתה אין זקוק לה הוי רק מטעם דאונס רחמנא פטריה ולא חייבוהו לחזור ולטרוח להדליק ובזה ניהו דאונס רחמנא פטריה עכ"פ קיום מצוה ליכא ולא איתעביד מצותו לכך אסור בהנאה מדינא וז"ב ונכון וזה צריך לו' להבין כוונת המחבר דתלאן זה בזה ודו"ק היטב: והנה עוד באופן אחר יש ליישב דהנה י"ל דהטעם דכבתה זקוק לה או לא יהיה תליא אם הדלקה עושה מצוה או הנחה ע"מ י"ל כך דהנה למ"ד הדלקה עושה מצוה קשה הרי אינו מדליק רק רגע והמותר דולק מעצמו. ובע"כ הוי הכוונה כמ"ש אני בפ"ק דב"ק גבי אשו משום חציו דמה שדולק תחלה הוי כאילו הדליק הכל אז מיד. ולפי"ז הנה מה דהוי אח"כ השיעור כמה ידליק אינו עיקר המצוה רק הוי סניף מצוה ובסניף המצוה אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אבל למ"ד הנחה עושה מצוה הוה עיקר המצוה מה שמונח שם במקומו וא"כ בזה הוי כל זמן הנחתו עיקר המצוה ובעיקר המצוה לא אמרינן כל הראוי לבילה וכמ"ש הרשב"ם במסכת ב"ב דפ"א ע"ב ע"ש. ולפיכך הוי אם כבתה זקוק לה. אבל לכאורה תקשה הרי אף דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו היינו בדיעבד כמ"ש במנחות אם לא בלל כשר אבל לכתחלה מצוה לבלול א"כ ה"נ לכתחלה למה לא יהיה זקוק להדליקו ובע"כ אין הטעם מכח כל הראוי לבילה רק דכן הוי התקנה מתחלה א"כ אין לחלק בין אם הדלקה ע"מ או הנחה ע"מ. אך י"ל כיון דבשל תורה במנחה נמי אם לא בלל כשר א"כ אם בשל תורה כשר בדיעבד ראוי לו' בנר חנוכה דהוה דרבנן מותר לכתחלה. ושוב שפיר יש לו' דתליא בכל הראוי לבילה. אך זה יהיה תלוי בפלוגתא דס"ה דגיטין דף ס"ה דר"ח ס"ל דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון וחד מ"ד ס"ל דלא אמרינן כעין של תורה תקון רק במלתא דאיתא כוותיה בשל תורה אבל במה דליתא כוותיה בשל תורה לא תיקון כעין של תורה. והנה אנן דקיי"ל דקטן אפילו בצרור וזרקו וכו' אינו זוכה לאחרים בע"כ קי"ל כר"ח וכפי מה שמתרץ הש"ס דשתופי מבואות מדרבנן א"כ במה דליתא בשל תורה לא תיקן כעין של תורה. ולכך אתי שפיר דבעיא דהש"ס אם הדלקה עושה מצוה או הנחה ס"ל כרב חסדא דבכל דבר כעין של תורה תיקן א"כ א"א לו' דהטעם דכבתה אין זקוק לה מכח כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו דאכתי לכתחלה יתחייב להדליק כמו במנחה. ובע"כ דלא תליא בכל הראוי לבילה רק דתקנת חכמים מתחלה כן הוי. לכך לא פשיט מזה. אבל אנן דקיי"ל דיש חילוק בין אם הוי כעין של תורה או לא א"כ חנוכה דליתא כוותיה בשל תורה לא תיקן כעין של תורה. לכך י"ל דזה הטעם דכבתה אין זקוק לה מכח כל הראוי לבילה כיון דבשל תורה כשר בדיעבד מותר מדרבנן לכתחלה. לכך שפיר תליא זה בזה ומוכח דהדלקה עושה מצוה לכך אין זקוק לה כנלפע"ד בזה בעזה"י ואתי שפיר ודוק: