Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 677
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**(סעיף א')**אכסנאי שאין מדליקין עליו וכו'. נ"ב עיין בתשובה שלישית ד"ה ובהיות כן נתחזקו דברי המוהרי"ט וכו' ועיין בחיבורי למס' ע"ז דף ס"ח ע"א מ"ש שם ראיה לדעת המוהרי"ט ולפירושינו בפנים בספר החיים בישוב קושית המלמ"ל בפירש"י בד"ה לעתותי ערב ע"ש ודו"ק:
(שם סעיף ב') קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק נ"ב נסתפקתי בקטן שהגדיל תוך ימי חנוכה וגר שנתגייר תוך ח' ימי חנוכה אם חייב במותר הנרות או לא. ואת"ל חייב אם נתגייר בלילה לאחר שתכלה רגל מן השוק דקיי"ל בדיעבד מהני טבילה בלילה עיין יו"ד סי' רס"ח או בקטן שהגדיל אז להסוברים דבעינן שעות בשנים. אם חייב בנרות של אותה לילה או לא. והנה המג"א כתב בשם הגמ"יי בסי' תרפ"ו דגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה דעיקר מצותה ביום. והנה נראה דמ"ש דעיקר מצותה ביום אינו לפטור מקריאת הלילה דבזה מאי איריא אם הוי עיקרה ביום אפי' אם הוי עיקר מצותה בלילה או שוין נמי פטור מקריאת הלילה בזה כיון דקודם הנץ החמה הוי יום ואין בו שייכות קריאת הלילה רק דרך תשלומין וכיון דהיה פטור בשעת חובתו פטור גם אחר כך וכמ"ש הפוסקים כן גבי אונן בהבדלה. ולמ"ל הטעם דעיקר מצותה ביום. אך הכוונה לדיוקא דאם לא הוי עיקר מצותה ביום היו פטורים ביום כיון דלא הוי כולו בחיובא. אך כיון דעיקר מצותה ביום עדיין הוי כולו בחיובא והוי כוונתו כך דגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה משמע הא אם דיום חייב והיינו לפי שעיקר מצותה ביום לכך חייב דיום. וא"כ משמע הא אם לא הוי עיקר מצותה ביום הוה פטור גם בשל יום. ואם כן בחנוכה דהוי כל הימים שווים היה נראה דפטור לגמרי כיון דלא הוי כל זמנו בחיובא ובשעת תחלת החיוב היה פטור. מיהו נראה דאינו דומה דהתם בפורים הוי הנס קודם י"ד וי"ד היה כבר יום מנוחה ואינו רק זכרון לנס דאתמול. ולכך אם לא הוי עיקר מצותה ביום ולא הוי כולו בחיובא היו פטורים מהיום. אבל כיון דקיי"ל דממעט זמן ואינו ממעט נס כדמפרש בש"ס דנס כל יומא איתא ואם כן ה"נ בזה הרי הוי הנס כל יום נס חדש וחייב לברך על להבא. והנה בזה היה נראה להבין הפלוגתא מה דפליגי אמוראי בטעמא דב"ש וב"ה דחד ס"ל דטעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין. וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה מכח מעלין בקודש וכו'. ולכאורה מה נ"מ לדינא הוי בזה. אך לפי הנ"ל י"ל דנ"מ לגר שנתגייר וקטן שהגדיל באמצע ימי חנוכה הנה לטעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין גם הגר חייב להדליק לפי ערך ימי חנוכה הנכנסין ככל אדם. אבל לב"ה דהוי כנגד היוצאין הרי ביוצאין לא הוי בר חיובא ולכך אין שייכות מהדרין בו ומדליק רק נר אחר או כיון דלא אפשר כנגד היוצאין מודו ב"ה דמדליק כנגד הנכנסין. ודוקא היכי דאפשר להדליק כנגד היוצאין מדליק כן אבל היכי דלא אפשר מודו ב"ה דמדליק כנגד הנכנסין. ובזה יהיה החילוק בין הטעמים דאידך טעמא דב"ש כנגד פרי החג דזה תינח אם התחיל בחיובא אז דומה לפרי החג כיון דהדליק כל מנין החיוב. אבל אם התחיל באמצע ולא הדליק כלל כל החיוב אינו דומה לפרי החג אז מודו ב"ש דאין בו הידור כלל. וב"ה ס"ל דמעלין בקודש ולא מורידין ולכך מדליק גם הוא כנגד היוצאין אף דלא הוה בר חיובא אז כדי להיות מעלין בקודש. ויהיה נ"מ טובא בין הטעמים דלטעם כנגד היוצאין או הנכנסין אז לב"ש גר שנתגייר וקטן שהגדיל מדליק ככל אדם כנגד הנכנסין. ולב"ה דהוי כנגד היוצאין בגר לא שייך כן בזה ס"ל דאין בו הידור כלל. או דמדליק כנגד הנכנסין. ולאידך טעמא כנגד פרי החג ומעלין בקודש הוי להיפוך לב"ש בגר וקטן שנתחייבו באמצע אין בו הידור כלל כיון דאינו דומה לפרי החג. ולב"ה גם בזה מדליק ככל אדם להיות מעלין בקודש. כנלפענ"ד. ובהכי אתי שפיר מה דהרי"ף והרא"ש העתיקו הפלוגתא של טעם ב"ש וב"ה. ולכאורה הא אין בו נ"מ לדינא. ולפי הנ"ל שפיר יש בו נ"מ לדינא. מיהו בהיות כן דגר שנתגייר באמצע וקטן שהגדיל באמצע חייב יש לעיין אם נתגייר או הגדיל להסוברים דבעינן שעות בשנים אחר שכלתה רגל מן השוק אם חייב באותה לילה או לא. ולכאורה היה נראה כיון דעיקר זמנו הוי רק עד שתכלה רגל מן השוק ואח"כ הוי לתשלומין א"כ אם בעת עיקר חובתו היה פטור אז חייב להדליק אח"כ והוי כמו התם במגלה דפטור מקריאת הלילה ובאונן בהבדלה. אך לפי"ז נשאר לנו קושיא א' במה דפריך הש"ס בפ"ב דשבת כבתה אין זקוק לה והאמר מר מצותה עד שתכלה רגל מן השוק ומשני דאי לא אדליק מדליק א"נ לשיעורא ולמה לא משני דנ"מ לגר שנתגייר אחר זמן שתכלה וכו' דפטור מהדלקת הלילה דאינו רק לתשלומין ולעולם אדם אחר אי לא אדליק מדליק אח"כ בתורת תשלומין וכן לשיעורא נמי לא בעינן ולא נ"מ רק דאח"כ הוי רק לתשלומין וגר שנתגייר או הקטן שהדליק פטור מלילה זו להסוברים דבעינן שעות וצ"ע בזה:
(שם סעיף ג') בהג"ה ואפי' אם דר אצל יהורים ורואה הנרות אם רוצה להחמיר על עצמו וכו'. נ"ב עיין בט"ז שהאריך בזה. ולפענ"ד נראה כעת ראיה ברורה לזה לדעת הסוברים דאסור להחמיר מהא דגרסינן בש"ס דברכות דף ל"ג הא גופא קשיא וכו' עד אלא אימא הכי הבדיל בזו ולא בזו יחולו ברכות על ראשו. ומה פריך נימא דוודאי להבדיל על הכוס ולא יבדיל בתפלה כלל וודאי תפלה עדיפא מעל הכוס רק אם מבדיל בתפלה ואינו מכוין לצאת בזה רק בהבדלה על הכוס דניהו דדרבנן לא בעי כוונה מכל מקום אם מכוין שלא לצאת וודאי דאינו יוצא וכן הוא באמת גבי ספירה בסי' תפ"ט דמונה עם הציבור בלא ברכה ויכוין שלא לצאת ויברך אח"כ בלילה ומוכח שם במג"א דאף אם א"צ כוונה אם כוון שלא לצאת לא יצא אף דסופר אז. א"כ בזה שפיר יחולו ברכות על ראשו כיון דבאמת הבדיל בתפלה ועל הכוס וברכה לבטלה לא הוה כיון דנתכוון לצאת בהבדלה שבתפלה ומכל מקום נוסח התפל' לא שינה כיון דזכר גם בתפלה והוי מן המהדרין. אבל אם לא הבדיל כלל בתפלה אז גרוע מי שמבדיל על הכוס ממי שמבדיל בתפלה ולא על הכוס ומה פריך. ובע"כ מוכח כדעת הת"ה כיון דעכ"פ אם היה רוצה היה יכול לצאת בהבדלה שבתפלה כיון דהבדיל שוב הו"ל ברכה לבטלה משא"כ בספירה דא"י לצאת אז כיון דהוי יום ודוק וזה ראיה ברורה לפענ"ד. והנה בהיותי שם קשה לי טובא דמה פריך דלמא הכוונה כך דהמבדיל בזו ובזו היינו אם מבדיל תחלה על הכוס ואח"כ בתפלה יחולו ברכות על ראשו דא"כ אינו ברכה לבטלה ומה פריך ובע"כ הוי הכוונה דא"כ הוי הפסק בתפלה וקשיא מזה על דעת רבינו יונה שהביא הב"י באו"ח סי' ק"ח שהמזכיר מאורע שאר הימים בתפלה לא הוי הפסק ולמד ממה דאמרינן אם הבדיל בשתיהן יצא והרי כאן מוכרח דהבדלה הוי הפסק והנה לולא דברי רבינו יונה היה נראה דאין ראיה כלל מהבדל' דודאי היכי דמזכיר דבר שמגוף הדבר ניכר שאינו מענין היום וודאי הוה הפסק כיון דמתוכו ניכר שהוא הפסק. אבל בהבדלה בליל מ"ש הרי אם לא התפלל כלל שייך להבדיל בתפלה זו א"כ מצד גוף התפלה אינו ניכר שהוא הפסק דהרי אין ידוע אם התפלל אי לאו. ולכך כל דאינו ניכר מגופו לא הוי הפסק. והנה זה הוי ע"ד מה שהשיג הט"ז שם. אך אני ביארתי בטעמו יותר. אך גם לפי"ז תקשה קושייתינו דהרי בהבדיל על הכוס תחלה נמי אינו ניכר אם כבר הבדיל על הכוס או לא לכך נראה דעיקר החילוק הוא דהתם תפלה גוררת תפלה דהרי אם לא היה זמן תפלה לא הוי מקום להתפלל לתשלומין רק מכח דהוי זמן תפלה לכך מתפלל גם לתשלומין א"כ תפלת חובת שעתיה גורם לתפלה שניה לכך דינה כמותו וכחד תפלה נחשבו. סמך לזה ממה דאמרינן בעלמא כיון דאיתייהיב רשותא אתייהיב לכך לא הוה הפסק אבל אם נימא דהבדיל על הכוס א"צ להבדיל בתפלה א"כ אין לו הבדלה בתפלה כלל שוב שפיר אם הבדיל הוי הפסק ופריך שפיר. אך אי נימא כדעת הר"י דס"ל דכל מקום שמזכיר מעין המאורע אינו הפסק אף דלא שייך הך טעמא קשה שפיר דמה פריך נימא דהכוונה אם הבדיל על הכוס תחלה וצע"ג ומוכח כדעת הט"ז ולא כרבינו יונה ודוק. ולענין פלוגתא באיזה מקום יתחיל להדליק עמ"ש בזה בחיבורי ליו"ד מהדורא ד' סי' ק"פ בסופו דף קס"ב ע"ש בביאור לשון הש"ס כדי שתהא מזוזה בימין ע"ש ודוק היטב:
(שם סעיף ד') הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה וכו'. נ"ב הנה מה שהקשו הכל דברי הש"ע אהדדי עיין בדרוש לחנוכה שנת תר"א מ"ש ליישב זה דיש חילוק בין דבר איסור ובין דבר מצוה ע"ש ע"נ בעזה"י. ובנידון מה שהקשו הכל דברי הש"ע אהדדי לדעיל סי' תרע"ב והביא הט"ז בשם מוהרא"י לתרץ דכאן מיירי בנתן סתם ולעיל מיירי דהתנה רק לשיעור הדלקה והט"ז תמה מן הש"ס דפרק נגמר הדין מה דלא חזיא ליה לא תפיס ליה וכמו דהוי לאביי בהזמנה ה"ה לרבא במעשה וכבר כתבנו לעיל מזה. וכעת נראה כך עפי"מ דהוכחנו בחידושינו להלכות סוכה מכבר [עודנו בכת"י] להוכיח דלא כהג"א שהביא המג"א דס"ל דאין הסוכה נאסרת עד שישב בה דהזמנה לאו מלתא היא ואני הוכחתי ממה דאמרינן הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כ"א יוצא בה ואוכלה למחר. ואי נימא דהזמנה לאו מלתא היא בזה א"כ הרי בה"ש לא הוי מוקצה וא"כ אין מוקצה לחצי שבת ולמה לא יהיה מותר לאלתר. ובע"כ בזה הזמנה מלתא היא. והטעם נראה כיון דסוכה אסורה בהנאה מכח חג הסוכות מה חג לד' וכו' והרי בהזמנה וגוף הקדושה הוי מלתא כמ"ש המג"א סי' מ"ב ה"ה נמי בסוכה וה"ה בלולב כיון דילפינן לולב מסוכה ע"ש א"כ לפ"ז ה"ה נמי בנר חנוכה כיון דהוי דומיא דמנורה כמ"ש רש"י ד"ה הדלקה עושה מצוה דומיא דמנורה א"כ ה"נ הוי בזה הזמנה מלתא כמו לגוף הקדושה. ולכך אתי שפיר דוודאי לאביי בהזמנה לבד כיון דאינו רק דיבור לא מעשה אמרינן מה דלא חזי ליה לא תפיס ליה וה"ה נמי במעשה לרבא בהני דהזמנה לאו מלתא אז כיון דאין כאן רק מעשה אמרינן למה דחזי ליה נחשב מעשה אבל למה דלא חזיא ליה לא נחשב המעשה למעשה דמה דהוי למותר הוי כאילו אינו ובכלו לא נעשה המעשה במותר כלל ולא מהני מעשה של חלק זה דחזיא ליה לאסור החלק דלא חזיא ליה. אבל כאן בשמן דע"י הזמנה לבדו נמי נאסר א"כ הרי בהזמנה בשעת מעשה חל על הכל דהרי לא ידענו אם יצטרך לו או לא ועל איזה חלק יהיה שם מותר וא"כ חל הזמנה על הכל ושוב אם עביד אח"כ גם מעשה כיון דאיכא כאן גם מעשה עם הזמנה נאסר הכל דבזה מהני המעשה של המקצת לכולו כיון דעכ"פ הזמין כולו לכך נעשה כגוף אחד ומהני מעשה מקצתו לכולו כיון דנעשה כאחד ע"י הזמנה ומהני הזמנה דעושה אותו ענין אחד עכ"פ ואינו ענין נפרד ושוב כיון דעשה מעשה במקצתו דחזיא ליה וזה הוה מעשה אלימתא מהני זה לכולו ונאסר הכל ובזה כ"ע מודים ואתי שפיר דברי המחבר ובזה א"צ לו' דהתם מיירי בהתנה רק אף בלא התנה רק התם מיירי בלא הזמינו תחלה ואין בו רק מעשה לכך הוי כסברת הט"ז דמה דלא חזיא ליה לא תפיס ליה. אבל כאן מיירי שהיה מזמינו תחלה הכל ואח"כ הדליקו בזה בהזמנה עם המעשה נאסר הכל ולכך דייק השאלתות שממנו מקור דין זה וכל הפוסקים וסיימו שהרי הוקצה למצותו ולמה לי כל זה הרי זה ידוע דלכך נאסר מתחלה אך הכוונה דקמ"ל דהוקצהו מתחלה לכך והוי נמי הזמנה ולכך סיים שהרי הוקצה למצותו תחלה והוה הזמנה עם המעשה יחד ואתי שפיר ודו"ק כן דעתי נוטה כעת. ויש סמך לחילוק הנ"ל ממה דקיי"ל בחו"מ סי' רע"ה סעיף ז' ובסמ"ע שם דבהחזיק בנכסי הגר לא קנה רק כדי שילך הצמד ויחזור ואם נקרא ע"ש הגר קנה כולם ע"ש. הרי דאם אינו נקרא על שם הגר לא מהני החזקה רק לעצמו ולא לשאר שדות אבל אם נקרא ע"ש הגר מהני מעשה החזקה לכולם לכל הנקרא על שמו ע"ש. וא"כ ה"נ אם הזמנה מלתא היא ונקראו כולם נר חנוכה מהני אח"כ המעשה של מקצת השמן שדלק והוה כאלו נעשה מעשה בכל השמן והוי כאן מעשה אלימתא אבל אם לא הזמינו לא מהני מעשה השמן להשאר ודו"ק: וגם מ"ש המג"א וכן הפר"ח דאסור להשהותן לשנה הבאה מחשש תקלה. קשה מה ראיה מאינך התם הוי איסורא דאורייתא לכך גזרו ביה מחשש תקלה אבל חנוכה הוי הוא גופא איסורא דרבנן ולמה ניחוש לתקלה הרי הוי גזירה לגזירה. אך עיין בדרוש לחנוכה שציינתי לעיל שם הוכחתי גם מזה דעשו בזה כשל תורה ממש משום הברכה ע"ש ודו"ק: והנה מותר השמן שבנר חנוכה אם מותר להדליקו בבהכ"נ להתפלל בו. נראה פשיטא דמותר דניהו דאסור בהנאה מ"מ קיי"ל מצות לאו להנות ניתנו ול"מ להסוברים דאף מצוה דרבנן לאו להנות ניתנו אף גם להסוברים דמצות דרבנן להנות ניתנו היינו רק לענין אי איסורי הנאה ד"ת בזה אזלינן בתר מן התורה דאינו חייב במצוה זו א"כ הוי נהנה מן התורה כמקבל שכר בתורת אינו מצווה ועושה. אבל באיסור הנאה דרבנן ודאי דמותר לקיים בו מצוה של דבריהם ממ"נ אם בתר דאורייתא אזלינן מותר לגמרי ואם מדרבנן הרי מדרבנן מצווה על כך ובדבר שהוא מצווה הוי עליו כעול ולאו להנות נתנו. וא"כ נר חנוכה דהוי מדבריהם מותר להשתמש בו תשמיש של מצוה. ועוד הרי גם בנר חנוכה גופא יש מתירין בתשמיש של קדושה ואף האוסרים שם היינו רק בשעה שדולק לשם מצות נר חנוכה דאז י"ל אם ישתמש בו קדושה לא ניכר דהודלק לשם מצוה. או י"ל דהוי ביזוי מצוה דממצוה למצוה שייך נמי ביזוי אבל אם כבר נשאר מנר חנוכה דשורפין אותו בפני עצמו היכר פשיטא דלא בעינן בזה וגם ביזוי מצוה לא שייך בזה דהרי אם ישרפנו כך הוי ביזוי יותר כיון דאינו שורפו רק מכח דאסור בהנאה הרי זה יותר ביזוי מצוה מאם ידליקנו בבהכ"נ וגם עיין מ"ש הט"ז כעין זה לעיל בסי' קנ"ד דאף בדבר דאסור להורידו מקדושתו היינו רק אם ראוי עדיין למצותו אבל אם אינו ראוי למצותו עדיף טפי לעשות בו מצוה קלה משיגנוז כך. וא"כ מכ"ש בזה דיותר טוב להשתמש בו לשם קדושה משיגנזנו כך. וזה הוי דבר פשוט לדעתי ולא הייתי צריך להעלותו בכתב. רק כיון שראיתי שבפרמ"ג במשבצות כתב להיפוך והתיר רק על ידי הוספה ומכח ס"ס כתבתי להוציא מלב הספר הנ"ל. ובמחכ"ת שגג בזה מאד ולא עלה ע"ד כל מ"ש ע"ש ודו"ק: (שם באותו סעיף הנ"ל) יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו. נ"ב עיין מ"ש ליישב בזה בתשובה בשנת תקצ"ג בש"ע יו"ד סי' ס"ט בדין שומן אווזות ע"ש ודו"ק היטב: