Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 691
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף ב'**בהג"ה ובדיעבד אין לפסול מגלה משום חסרות ויתירות דלא גרע מהשמיט בה הסופר אותיות דכשרה. נ"ב והנה אף שהרמ"א פסק כן בפשיטות אין זה מוסכם דהנה עיקר ראיות דין זה דביתירות נמי כשר הוא ממה דקיי"ל בהשמיט בה הסופר אותיות דכשרה וס"ל דיתר כחסר דמי בזה והמעיין בתוס' פ"ק דמגלה דף ט' ד"ה בשלמא תורה שהביאו שם בשם הקונטרס מוכח דס"ל דשינוי גרע מחסרון ואף במקום דחסר כשר שינוי פוסל ואם כן יש לו' ה"ה נמי בזה אף דהשמיט בה הסופר אותיות כשרה מכל מקום אם שינה וכתב יתיר פוסל דזה הוי שינוי. וניהו דהתוס' תירצו תירוץ אחר מכל מקום מידי ספיקא לא נפיק. לכך נראה דבחסרות כשר כמ"ש הרמ"א כן וביתירות פסולה מספק ואם ליכא אחרת לא יברך עליה עכ"פ ועיין בחידושינו שם מ"ש בדברי התוס' הנ"ל ודו"ק. והנה בדין אם יוצא קריאת המגילה בכתב ביחיד וביאור הסוגיא דמגלה דף י"ח גבי היה כותבה עיין בתשובה שלי לק"ק קראקא בחיבורי על ש"ע יו"ד מהדורא ד' סי' מ"ח ע"ש מ"ש בזה. והנה מדי היותי בזה נתקשיתי דמה פריך שם לר' חלבו מר"מ דלא היה לו מגלה וכתבה וכו' ודלמא ס"ל כמ"ד בפ"ק דמגלה דאסתר נאמרה ברוה"ק לקרות ולא לכתוב ומה דניתן לכתוב הוי רק דרבנן וא"כ אינו בכלל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרה בע"פ ולכך מותר לכתוב שלא מן הכתב מכ"ש בע"פ אבל שאר כתובים דניתנו לכתוב מן התורה אמור לכתוב שלא מן הכתב כמו דאסור לקרות בע"פ ואף דמוכח בש"ס בפ"ק דמגלה דר"מ מודה דאסתר מטמא את הידים וס"ל דנאמרה לכתוב דלמא הוי תרי תנאי אליבא דר"מ ור' יהושע שם דפליג וס"ל דלא ניתנה לכתוב פליג אליבא דר"מ גופא וס"ל דר"מ אומר ג"כ ונימא דתרי תנאי אליבא דר"מ. ואפשר דדוחק לו' כן ועיין בהשמטות בספר החיים בריש הספר בסי' מ"ט מה שהקשיתי בזה ע"ש ודו"ק: (שם ס"ב בהג"ה) ולהוציא כל תיבה מפיו קודם שיכתבנה כמו בספר תורה. נ"ב עיין במג"א מה שתמה על זה. ולפענ"ד אתי שפיר עפמ"ש התוס' במגלה דף ז' דמה דניתנה לכתוב הוי רק דרבנן לכך קראה על פה לא יצא מדרבנן. והנה מדבריהם מוכח דאף למ"ד דמטמא את הידים ודריש בספר מ"ש במגלה מכל מקום הוי רק דרבנן. וכן נראה שהבין כן המוהרש"א בחידושי הלכות דאל"כ מה הקשו מיומא הרי יש לו' דהתם קאמר למ"ד ניתנה לכתוב היינו דמ"ד דמטמא את הידים ולמ"ד שם דלא ניתנה לכתוב היינו דאינה מטמא ומכל מקום מודה דמדרבנן ניתנה לכתוב. ולכך פריך מ"ש חנוכה דהוי נמי מדרבנן לכתוב ובע"כ דס"ל דלמ"ד ניתנה לכתוב הוי נמי רק דרבנן ואף דיליף לה מבספר י"ל כך דמתחלה סברי דבספר אי אפשר לפרשו על המגלה רק על נביאים וא"כ כיון דכתיב הלא כתבתי לך שלישים משמע דאסור לרבעו וכיון דהוי איסור אין כח בידם להתיר בקום ועשה אך אח"כ מצאו דאפשר לפרשו על המגלה ניהו דאפשר לפרשו על נביאים כיון דעכ"פ ליכא איסור מן התורה שוב יש בידם לתקן לכתוב אבל מודים הכל דהוי רק דרבנן רק מכל מקום מטמא את הידים מדרבנן ולמעט בפלוגתא עדיף ולא קאמר הש"ס רק למ"ד דאינו מטמא ס"ל בע"כ דהוי רק דרבנן מיהו להיפוך מ"ד דמטמא מכל מקום יכול להיות דמודה דהוי רק דרבנן ואם כן אתי שפיר דבשלמא בתפילין וס"ת וכדומה דהכתיבה הוי מן התורה לכך אם כותב מתוך הכתב הוה כאילו אומר בפה אבל במגלה הנה היא עצמה נאמרה בדברי קבלה וכדברי תורה דמיא אבל הכתיבה הוי רק דרבנן וכיון דרבנן החמירו לטמא את הידים להיות דומה כשל תורה החמירו נמי בזה להיות אסור לכתוב שלא מן הכתב ולכך בתרווייהו אזלינן לחומרא לענין לכתוב שלא מן הכתב אסור דבזה אזלינן בתר דרבנן ומדרבנן ניתן לכתוב ואסור לכתוב שלא מן הכתב ולהיפוך בכתב לבד אין די כיון דמן התורה לא ניתן לכתוב והוי כאילו לא ניתן לכתוב מן התורה והיכי דלא הוי מתוך הכתב צריך לו' בע"פ כמו בתפילין ואזלינן בתרווייהו לחומרא ועשאוהו כשל תורה לחומרא ולא לקולא וא"ש. ויובן הענין יותר די"ל קושית התוס' במגלה הנ"ל די"ל דמה דפליגי בניתנה לכתוב או לא היינו להיות לה דין ספר בפ"ע כמו שאר ספרים אף דאינו מחוייב לקרות בהם בציבור מכל מקום הוי מצות כתיבתן מצד עצמן כמו מצות כתיבת ס"ת דהוי מצות עשה בפני עצמה אף שלא לקרות בה וכן הוי מצות נביאים וכתובים ובמגלה פליגי דחד סבירא ליה דניתנה לכתוב בפני עצמה אף שלא לשם קריאה ולהך מ"ד דינה כספר תמים לטמא את הידים אבל אידך סבירא ליה דבפני עצמה בתורת ספר לא ניתן לכתוב רק דניתנה לכתוב רק כדי לקרות בה שלא יקרא ע"פ אבל בפני עצמה בלי צורך קריאה אין לה דין ספר ולכך אינה מטמא את הידים כיון דבפני עצמה בלי קריאה אין לה דין ספר ורק לצורך קריאה יש לה דין ספר. וא"כ אתי שפיר דאף דלדידן דמטמא את הידים מכל מקום ניתנה לכתוב בתורת ספר בפני עצמה רק מדרבנן אבל מדברי קבלה לא ניתנה לכתוב בפני עצמה רק כדי לקרות. ומה דלמדו מכתוב זאת זכרון בספר היינו רק כדי לקרות ובתחלה סברי דאפילו כדי לקרות אסור לכתוב אבל אח"כ אמרו דכדי לקרות ניתנה לכתוב אבל בתורת ספר שלא לצורך קריאה הוי רק מדרבנן לא דין ספר ולכך אתי שפיר אם רוצה לכתוב מגלה כדי לקרות בה בזה הוי הכתיבה מדברי קבלה ודינו כדין תור' ולכך לכתוב בע"פ אסור כיון דמדרבנן ניתנה לכתוב בפני עצמו והוי דברים שבכתב מדרבנן ואסור לאומרו בע"פ ולכך אסור לכתבה שלא מן הכתב דלחומרא אזלינן בתר דרבנן ולהיפוך בכתב לבדו אין די כיון דעתה הוי מגלה ראשונה שלא בשעת קריאה ושלא בשעת קריאה אין דינה כספר רק מדרבנן ומן התורה ודברי קבלה הוי כמאן דליתא ומגילה זו שכותב לצורך קריאה הוי מדברי קבלה להיות לה כדין ספר דכדי לקרות הוי מדברי קבלה וא"כ הוי כזה ככותב שלא מן הכתב ובעינן שיקרא בע"פ ג"כ כדין היכא שכותב שלא מן הכתב ואתי שפיר ודוק כי היא עצה נכונה בעזה"י. ומה דמשני הש"ס בדף זיי"ן דנאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב הכוונה דנאמרה לכתוב רק כדי לקרות אבל לא נאמרה לכתוב בפני עצמה שלא לצורך קריאה ולכך אין לה דין ספר לטמא הידים ודוק היטב:
(שם סעיף ד') צריך להאריך בוי"ו דויזתא בכתיבתה ויש אומרים בקריאתה. נ"ב עיין במסכת ב"מ דף פ"ז במה דאמר שם האלהים צריכה וי"ו כי מורדיא דלברות עיין שם בפירוש רש"י והתם וודאי הכוונה בכתיבתה לא בקריאה דהתם ליכא קריאה וכיון דבחד לישנא נאמר הכא והתם נראה דגם בזה העיקר כהסוברים בכתיבה לא בקריאה ועמ"ש בזה בחידושי ליו"ד הלכות נדרים סי' ר"ז שם הארכתי בביאור לשון הש"ס דב"מ הנ"ל ודוק:
(שם סעיף ח') אין קורין בציבור במגלה הכתובה בין הכתובים וכו'. נ"ב הנה כן הוא לשון הרמב"ם בפ"ב דמגלה וכן הוא לשון הטור אם קרא בה היחיד וכו'. והנה לכאורה סתרי דבריהם אהדדי שממ"ש אין קורין בה בציבור בע"כ הוי הכוונה להוציא הרבים י"ח ואם כן משמע הא כל שאינו צבור אף שהם ט' ואחד קורא לכולם כשרה ואח"כ כתבו אבל היחיד קורא בה ויוצא י"ח משמע דוקא הקורא בעצמו יוצא י"ח אבל להוציא את חבירו אף שלא בציבור לא מהני והמה דברים סותרים. והנה ברמב"ם וש"ע היה אפשר לו' כך כיון דהם כתבו אבל היחיד קורא בה משמע אפי' לכתחלה. אם כן י"ל ג' חילוקים בדבר דבציבור דאפי' בדיעבד לא יצא ויחיד לעצמו קורא בה לכתחלה אבל יחיד להוציא אחרים תחלה לא יקרא דגזרינן אטו צבור ובדיעבד יצא כיון דאינן ציבור. אך זה י"ל בהרמב"ם דס"ל דיחיד קורא בה לכתחלה. אבל מה נעשה ללשון הטור שכתב ואם היתה מחוברת עמהם וקרא בה ביחיד יצא הרי דנקט לשון דיעבד משמע הא לכתחלה אף יחיד בעצמו אינו יוצא. וא"כ קשיא דבריו אהדדי דתחלה נקט יחיד קורא בה משמע דוקא הקורא לעצמו אבל להוציא חברו לא יצא ואח"כ נקט דוקא צבור משמע הא ביחידות אחד מוציא וכו' וצ"ע לכאורה. ומה שהיה נראה לי ליישב זה נראה דמכאן יהיה מוכח מה שמפלפל המג"א לעיל סי' תרפ"ט סק"י אם ביחיד אחד מוציא חבירו אף הבקי או דוקא שאינו בקי אבל הבקי אינו מוציא ע"ש. והנה מכאן יהיה מוכח דגם הטור ס"ל כן דאין אחד מוציא חבירו אם הוא בקי. ולפי"ז י"ל כך. והנה בירושלמי בפ"ב הלכה ד' איתא ר' חלבו וכו' אם היתה כתובה חומשין אין קורין בה ברבים אמר ר' תנחומא מפני הדיוטות עד כאן לשונו. והנה הק"ע נדחק שם בפירושו דהכוונה הדיוטות היינו שיאמרו שהיא הפטורה וכו' עיין שם והוא דחוק ובפרט לפירש הר"ן דאינו רק מכח כבוד הציבור וודאי דאין הכוונה כפירוש הק"ע. אבל לפענ"ד נראה הכוונה כך. דהנה בש"ס שלנו הוי הגירסא בציבור אבל בירושלמי נקט ברבים. והנה ציבור דעת הבע"ה דוקא בהכ"נ והטור כתב דכל יו"ד נקרא ציבור אבל בפחות מיו"ד לכ"ע לא נקרא ציבור אבל רבים אפילו שלשה נקרא רבים כידוע בנדר ע"ד רבים וכמה דוכתי. ולכך בירושלמי קמ"ל דאפילו בפחות מיו"ד רק ברבים אין קורין בה. ולכך הוי קשה לו דמשמע הא אם לא הוי כתוב בחומשין הוי מותר לקרות ברבים והרי אין אחד מוציא את חבירו בפחות מיו"ד ואי מיירי ביו"ד הו"ל למנקט צבור לכך קאמר משום הדיוטות שאין בקיאין לקרות ובזה היחיד מוציא את חבירו לכך קמ"ל דמכל מקום אם היא כתובה בין הכתובים אינו יוצא. גם י"ל הכוונה כפשוטו דהנה בש"ס קאמר הלועז ששמע אשורית יצא ופריך והא לא ידע מה קאמר ומשני מידי דהוי אנשים וע"ה ואח"כ קאמר אטו האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ה"נ מצות קריאה ופרסומי ניסא. אם כן מוכח דמי שאינו מבין אינו יוצא רק מכח קריאה ופרסומי ניסא. ולכך אמר הירושלמי מפני הדיוטות כלומר דוודאי אלו שמבינים הלשון כיון דשומעין שהיא מגלה יוצא אף בחומשין רק מפני אלו שאין מבינים הלשון ואין יוצאין רק מכח קריאה ופרסומי ניסא. תינח אם רואין שיש היכר אבל אם אין רואין היכר אין כאן ידיעה כלל וא"כ י"ל דתרווייהו הפירושים איתנהו וס"ל להרמב"ם והטור והש"ע כך דבצבור אפי' כולם יודעין ומבינים הלשון אף על פי כן אין יוצאין בכתובה בין הכתובים וביחיד הקורא לנפשו שהוא הקורא אם כן יודע מהכא לקרות לכך יוצא אף שאין יודע הלשון אבל להוציא אחרים בפחות מיו"ד הוי ממנ"פ אם המה אינן בקיאין אף בפחות מיו"ד אין יוצאין כיון דאין מבינים ליכא פרסומי ניסא ואם ביו"ד מבינים בלא"ה אף שכתובה לבדה אין אחד מוציא חבירו בפחות מיו"ד כשהוא בקי. לכך לא נקט לה הרמב"ם והטור והש"ע מכח ממ"נ. וזה ניחא לי יותר דלתירוץ א' קשה דהו"ל לבאר דבדיעבד מוציא בכתובה בין הכתובים ולא לכתחלה. אך לפמ"ש עתה א"ש דבזה הוי ממ"נ ומוכח מכולם דאין א' מוציא חבירו בפחות מיו"ד רק באינו בקי וא"ש ודו"ק היטב:
(שם סעיף י"א) אם קרא במגלה גזולה יצא ואם מברכין עליה עיין לעיל סימן תרמ"ט לענין לולב הפסול. נ"ב עיין מ"ש בתשובה להרב מק"ק פרעמסלא קנה מקומה בהלכות קה"ת סימן קמ"ג כתבתי שאין ראיה מסי' תרמ"ט לכאן ע"ש ודוק: