אל בני עמון וכו'. הם השתדלו עם נבוכדנצר שיבוא לכבוש ירושלם כמ"ש בגמרא ואחר כך שמחו מאד על חרבן בה"מ ועל חרבן ירושלם ועל גלות יהודה כדמפרש והולך. ועל זה לקו שיבואו מדי ופרס ויירשו ארצו כמ"ש לבני קדם למורשה. ואפשר דכנגד מה ששמח על חרבן בה"מ רבה שהיתה עיר המלוכה תחרב ותהיה לנוה גמלים. ועל ששמח על חרבן אדמת ישראל שאר ערי עמון יחרבו ויהיו למרבץ צאן. ועל ששמח על גלות יהודה אמר ונתתיך לבז לגוים והכרתיך וכו' והאבדתיך וכו':

יען מחאך יד ורקעך ברגל וכו'. זה סימן לשמחה גדולה. וגם כן הם סימנים לצער כמ"ש לעיל סי' ו' אבל אין ענינם שוה:

יען אמר מואב ושעיר ככל הגוים בית יהודה. פי' שהם תחת המזל ככל הגוים ולא ה' פעל כל זאת על עונם לכן ילקו מואב ושעיר כדמפרש והם בעצמם יכירו כי מאת ה' היתה זאת להם לשלם גמולם וז"ש וידעו את ה' וישראל על עונם באו לזה ולא כאשר חשבו:

ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. וכו'. לעתית לבא כשיבא המשיח ב"ב:

למשחית איבת עולם. עשו כל כך אכזריות כאלו היו שונאים והרעו להם ישראל ושקר ענו רק רוע לבבם ושנאה מחמת קנאה ולכן יקבלו ענשם כדמפרש ואזיל: