ויאמר הנחש אל האשה. וא״ת איך ידעה האשה בלשון הנחש י״ל חוה היתה יודעת בכל לשון ולזה נקראת חוה תרגום של ויגד וחוי ולכן נקראת אם כל חי א״נ שדיבר בלשון הקדש כי בתחילת הבריאה היו מדברים כלם בלשון הקדש כמו שאמרו רז״ל על פסוק ויהי כל הארץ שפה אחת וחיה ועוף בכלל. א״נ שטן היה מדבר עמה כמו שאמרו רז״ל שרכב על הנחש. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י:

האשה אשר נתת עמדי. ועע״ז מאהבת אדם מותר כמ״ש הראב״ד פ״ג דע״ז אך השי״ת קדם וסלקו דאין זה בציווי פרטי וז״ש אשר צויתיך לא תאכל ממנו והוא לא הבין עומק דברי ה׳. ועיין בראש דוד באורך:

הנחש השיאני. פירשו ז״ל דהטיל בה זוהמא והוא לשון נישואין. ועוד רמזו שהפגם היה בשני דלתין ד׳ משדי וד׳ מאדני ונשאר מהשני שמות אותיות שי אני וז״ש הנחש השיאני:

ואיבה אשית. פירשו ז״ל דבמקום שחשבת שימות אדם ותשא חוה כמשז״ל ודעתך על ביאה יהיה במקום ביאה איבה.

הוא ישופך ראש. פירש הרב מהרח״ו בכ״י כי האדם בתחילת פתוי היצר אפילו על דבר קל יתגבר עליו ולא יתן לו שום אחיזה כלל ובזה לא יוכל עמו היצר שהוא הנחש כלל וז״ש הוא ישופך ראש שיתגבר עליך הלא מראש. ואתה תשופנו עקב בעבירות שאדם דש בעקביו ואפשר הוא ישופך בתורה שנקראת ראש כמשז״ל ואמר הקב״ה בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין:

כי שמעת לקול אשתך וכו׳. אפשר במה שכתבו הרב תורת חיים והרב כלי יקר ז״ל דאדה״ר הזהיר לחוה על הנגיעה לגדר וכך ראוי לעשות גדר ומשמרת למצות ה׳. אך היה לאדה״ר לומר לחוה דהמצוה היא האכילה וצריך לעשות גדר שלא לנגוע. אך אדה״ר אמר סתם דאכילה ונגיעה אסור ובחדא מחתא מחתינהו. וחוה סברה דגם נגיעה היא מצות ה׳ וזה גרם דדחפה הנחש ומזה באה לטעות. ונמצא דאדה״ר הוא היא גרמא דלא פירש הצווי שהוא האכילה לבד ומשום גדר צריך להתרחק מנגיעה. וזהו התוכחה כי שמעת וכו׳ אשר צויתיך לאמר לחוה לא תאכל ממנו ואתה אסרת הנגיעה בסתם וסברה דהנגיעה גם כן ציווי ועי״ז טעתה ואכלה והאכילתו ונמשך זה דלא ביררת הציווי והגדר. ובמ״א כתבתי דהרבנים כתבו כן מדנפשייהו וכן מוכח מאבות דרבי נתן: