זר שעבד במקדש כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ב דזבחים ¹ ושם למדו שעבודתו פסולה מקרא דוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. דדרשינן בני ישראל גם הם ינזרו ולא יחללו דאי לאו בני ישראל קרא יתירא הוא כאשר נתבאר שם. גם למדו אותו עוד שם מק"ו מבעל מום שאוכל ומחלל עבודה. ופרק הנשרפין ² אמרו שהוא במיתה מקרא דוהזר הקרב יומת ואזהרתי' מוזר לא יקרב אליכם ונתבאר גם פ"ב דזבחים. ³ ובספרי פ' קרח ⁴ אמרו והזר הקרב לעבודה או אינו אלא לעבודה ושלא לעבודה אמרת ומה בעל מום וכו' עונש שמענו אזהרה מנין כו':

footnotes: ¹ ט"ו ע"ב. ² סנהדרין פ"ג ע"א. ³ ט"ז ע"א. ⁴ פיסקא קט"ז.

איזהו זר כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל ביאור דברי רבינו שכתב כל שאינו מזרע אהרן הזכרים כלומר שאינו מן הזכרים של זרע אהרן. לאפוקי נקבות שאפי' שהם בנות כהן נקראים זרים ¹ לענין עבודה וזהו שלמד מקרא דבני אהרן ולא בנות אהרן ואי למיעוטא כל שהוא מן הנקבות דהיינו בן כהנית. הא מלבית אבותם הוא דאיכא למילף הכי ואפשר ששניהם בכלל דברי רבינו ושנאמר אחדא מינייהו קאי. וא"נ דמבני אהרן אפשר למעט שניהם דבני אהרן ולא בני נקבה כהנת:

footnotes: ¹ נראה דסובר בדעת הרמב"ם דנשים בכלל זרים גמורים למלקות ולמיתה ביד"ש. אמנם המל"מ בפר"ד דרך מצותיך נסתפק לומר בדעת הרמב"ם דנשים אינם כזרים ממש. והם רק בלאו הבא מכלל עשה בני אהרן ולא בנות אהרן. וע' מ"ש בזה המנ"ח מצוה ש"צ.

בני אהרן ולא בנות אהרן כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל צריך טעם למה הוצרכו כמה מיעוטים למעט בנות אהרן דחד סגי. וי"ל לפי שאינם כזרים לגמרי לאכילת תרומה והמורם מן הקדשים כאשר נתבאר במקומו לכך צריך למעט אותם מכל עבודה ועבודה ¹ מארבע עבודות ועדיין צ"ע:

footnotes: ¹ הלשון אינו מדויק דהא נשים פסולים ומחללי עבודה בכל עבודות אף באינה עבודה תמה כמבואר בקידושין ל"ו ע"א יעו"ש. וצ"ל דכוונת הרדב"ז לומר דבארבע עבודות אלו שהזר חייב עליהם גם נשים חייבין עליהם דהם כזרים גמורים וכמ"ש המהר"י קורקוס.

אעפ"י שהזרים מוזהרים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל יומא פ"ב ¹ אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין. ולוי תני אף תרומת הדשן. מ"ט דכתיב עבודת מתנה אתן וגו' והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. פירוש עבודה שאתה נותן על המזבח ולא עבודה שאתה מסלק מעל המזבח. ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. ולוי רבי רחמנא לכל דבר המזבח. ורב לרבות שבע הזאות שבפנים ושבמצורע. פירוש הזאות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר של ציבור ופר משיח ושל יום הכפורים. ושבמצורע פירוש שמזה מלוג שמן בהיכל. וסד"א דהני לאו דבר המזבח מיקרי להכי אתא לכל לרבויינהו, והקשו בתוס' ניסוך המים וניסוך היין מנה אותם בשתים והזאות דם והזאת שמן לא מנה אותם אלא כללם במלת זריקה. ותרצו דניסוך מים וניסוך יין חשיבי ומשכחת להו שבאים בפני עצמם ולהכי חשיב להו תרתי אבל הזאות שמן באות בגלל זבח שיש בזבח מיני דמים והכל בכלל זריקה. ובברייתא אמרו שם זריקת דם אחד זריקת דם בפנים ואחד לפני לפנים. וכתב רש"י ז"ל אחד זריקת דם בחוץ על המזבח ובין לפנים הזאה שעל הפרוכת ובין לפני לפנים שעל הבדים דיוה"כ, נראה מלשון זה שהוא גורס אחד זריקת דם בחוץ ואחד לפנים וכו' או אפשר דלשון זריקה הוא דמפרש דבלפנים ל"ש לשון זריקה אלא לשון הזאה וקרי לה זריקה אגב זריקה שעל מזבח בחוץ שהי' נזרק הדם והויא בכלל. דכל מין דמים בכלל כאשר נתבאר:

footnotes: ¹ כ"ד ע"א.

כיצד על הזריקה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל היינו זריקת בין הבדים וזריקת לפני הכפורת דהכל נקרא לפנים ¹ שהוא בפנים בהיכל. בין זריקת חוץ היינו על המזבח החיצון והוא כולל כל הדמים הניתנים על המזבח החיצון, והכי אמרי' תניא כוותיה דרב עבודות שהזר חייב עליהם מיתה זריקת הדם בין לפנים בין לפני לפנים והמזה בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף והמנסך ג' לוגין מים וג' לוגין יין ע"כ. והמזה והממצה מדם העוף הכל הוא בכלל זריקת דם על המזבח החיצון ואגב דאיירי בעולת העוף נקט והמקטיר בעולת העוף ² אבל ה"ה בכל שאר ההקטרות וזהו שכתב ז"ל כיצד על הקטרה הקטרת אברים או קומץ ולבונה וכו':

footnotes: ¹ ז"ל פרש"י שם ביומא כ"ד ע"ב ד"ה בין לפנים הזאת שעל הפרוכת בין לפני ולפנים שעל הבדים ביוה"כ יעו"ש ומבואר דבין הבדים נקרא לפני ולפנים. ² ע' מ"ש בזה התוס' שם ביומא ד"ה המקטיר.

כיצד על ההקטרה כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ' פרת חטאת ¹ אמרו במשנה המעלה מבשר חטאת מבשר אשם מבשר קדשי קדשים מבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתהל"ח ולחם הפנים. ושיירי מנחות והיוצק והפותת והבולל והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור ואין חייבין לא משום זרות כו' וכתב רש"י ז"ל דכל הנך הקטרות בדבר שדרכו לאכול לאו הקטרה נינהו וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהם עבודה לאו עבודה נינהו כדאמרי' ביומא כו', גם שם ² נתבאר בברייתא הטעם ומינה דהקטורת שכתב רבינו שאינם דבר שנאכל שחייב וכ"כ רש"י ז"ל שהכל בכלל הקטרה שהזכיר רב ביומא. ובפרק השוחט והמעלה ³ אמרו במשנה דקומץ והלבונה והקטורת שהקריב מאחת מהם כזית בחוץ חייב. והקטרה בחוץ וזר בפנים שוים הם. ופ"ב דשבועות ⁴ אמר ר"ה זר שהפך בצינורא חייב מיתה וכאשר נתבאר בפ"ב בדין הטמא ששימש. ובפ' השוחט והמעלה ⁵ מסקינן דלכ"ע בפנים מלא חפניו דוקא כשיעור המפורש בתורה והוא דעת אביי ורב אשי שם. ופרס של כל יום אינו מפורש ובכזית הויא הקטרה אבל מלא חפניו הויא עכובא וצריך להקטיר בבת אחת דחוקה כתיבה וכאשר יתבאר במקומו ופ' כל המנחות באות מצה. ⁶ גם פ' השוחט ⁷ ופ' הקומץ ⁸ אמרו אין הקטרה פחותה מכזית. ועוד יתבאר זה בע"ה:

footnotes: ¹ זבחים קי"ב ע"ב. ² שם קט"ו ע"ב. ³ שם ק"ט ע"ב. ⁴ י"ז ע"ב. ⁵ שם בזבחים ק"ט ע"ב. ⁶ מנחות נ"ח ע"ב. ⁷ שם בזבחים. ⁸ מנחות כ"ו ע"ב.

וכן אם הקטיר קטורת על מזבח הזהב כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל תנן בזבחים פ' השוחט ¹ הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהקריב מהם כזית בחוץ חייב ור' אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן. וקי"ל כרבנן וה"ה לזר העובד. וא"ת והא אמרי' התם על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר והרי חסר הוא דפרס בשחרית ופרס בערבית בעינן. ופרס היינו חצי מנה. תדע שהרי ביוה"כ לא מתחייב עד שיקטיר מלא חפניו כאשר כתב הרב ז"ל בסמוך. וי"ל דהיינו דאמרי' בגמ' אמר רבא בהקטרה בהיכל כ"ע לא פליגי דמודה ר"א דבכזית הויא הקטרה לחייב עלי' שבכל יום לא נאמר בתורה שיעור מפורש. והא דאמרי' פרס בשחרית ופרס בין הערבים שיעורא דרבנן הוא וכפרש"י ז"ל וזהו שכתב הרב ז"ל בסמוך מלא חפניו ² המפורש בתורה. משמע דפרס אינו מפורש בתורה אלא מדרבנן ולפיכך כזית הוי שיעור שלם ולא חסר דפחות מכזית לאו כלום הוא. וא"ת אי כרבא מתרצת לה הא איהו דאמר כ"פ בהקטרה דבפנים דמ"ס מלא חפניו דוקא. ומ"ס מלא חפניו לאו דוקא. הא ל"ק דבהא פסקינן כאוקימתא דאביי דאמר בהקטרה בפנים כ"ע לא פליגי דמלא חפניו דוקא. כ"פ בהקטרה דהיכל. מ"ס ילפינן פנים מחוץ. ומ"ס לא ילפי' פנים מחוץ. פי' דכ"ע בפנים מלא חפניו בעינן ובהיכל כ"ע מודו דבכזית מתחייב. כ"פ כגון שהקטיר כזית מן הקטורת של חפינת פנים בחוץ וכו' הא למדת כי לכל האוקמתות מתחייב בהיכל בכזית שזהו שיערו מן התורה שאם הקטיר כזית בבקר וכזית בערב יצא מן התורה. אלא שאמרו רבנן פרס בבקר ופרס בין הערבים. ובפנים לכ"ע לא מתחייב עד שיקטיר מלא חפניו כדכתיב בקרא כאשר כתב הרב ז"ל. וא"ת והא מתני' וכל השקלא וטריא דידי' לא איירי אלא במקטיר בחוץ. ל"ק דהא אמרינן התם בהדיא עלה דברייתא דת"ר המקטיר קטורת בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור קס"ד מאי פטור. פטור זר ואמאי הקטרה היא. דהא האי תנא מחייב עלה בחוץ וכפרש"י ז"ל. ומשמע דבכל מקום דחייב עלה בחוץ ³ זר מחייב עלה דשוין הם:

footnotes: ¹ שם בזבחים. ² מ"ש רבינו להוכיח מלשון הרמב"ם שדייק וכתב מלא חפניו המפורש בתורה, משום דשיעור פרס דכל יום הוא רק מדרבנן, לכאורה צ"ע למ"ש התוס' כריתות ו' ע"ב ובפסקי תוס' שם דשיעור פרס הלל"מ ואם הקטירו רק כזית יצאו. ובמל"מ פ"ג מתומ"ס ה"ב הסביר דבריהם דכך נאמרה ההלכה דלכתחילה בעי פרס ובדיעבד סגי בכזית, וסיים שם דהאמת יורה דרכו כהתוס' דשיעור פרס הלל"מ יעוש"ה. וקצת ראיה אפ"ל לסברת המל"מ מש"ס נזיר כ"ה ע"ב ובכורות ט"ז ע"א דאמרינן אי מהלכתא הו"א הלכתא ואי אקרביה לא לחייב עליה ולא כלום קמ"ל קרא כו' יעו"ש דמשמע קצת דהלכתא י"ל שהוא רק על לכתחילה. וא"כ י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כהתוס' דפרס הלמ"מ, אבל אינו מפורש בתורה. וזהו שדייק דמלא חפניו ביוה"כ מפורש בתורה. ואפשר דהרדב"ז ס"ל דזה בכלל שיעורין שהם הלל"מ שמעכבין אפילו בדיעבד וכמ"ש התיו"ט פ"ו דמנחות מ"ז יעו"ש. ואם שיעור פרס הוא הלמ"מ היה מעכב גם בדיעבד. ³ כן מבואר בירושלמי פ"ב דיומא ה"א ר"י בי רבי בון בשם רב ארבע עבודות שהכהן מתחייב עליהן מבחוץ, זר חייב עליהם מבפנים כו' יעו"ש בפ"מ וק"ע.

והמסדר שני גזירי עצים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גם בפ"ב דיומא ¹ אמר ר"א אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב לפי שעבודה תמה היא. פי' שהרי הוא סוף עבודת סידור העצים וכל עבודה שאח"כ עבודה בפני עצמה היא ואינה גמר עבודת הסידור. ושם למדו מדכתיב וערכו עצים כו' דסדור עצים בעי כהונה. ורב פליג התם אר' יוחנן והלכה כר' יוחנן לגבי רב. כ"ש הכא דמר זוטרא מסייע לי' ממתני' שם בסו"פ: ² והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' ודע כי סידור המערכה אינה עבודה תמה. דהא איכא אחרי' שני גזירי עצים. והכי אמרי' התם בהדיא. ומשמע נמי שהעצים קרבן הם. ³ דאי לאו הכי לא הוי אמרי' זר שסידר את המערכה ליחייב ואמרי' איכא סידור שני גזירי עצים לא עבודה תמה היא דהא איכא סידר אברים לא קי"ל כוותי' אלא כר' יוחנן דפליג עלי' וכדכתיבנא לעיל:

footnotes: ¹ כ"ד ע"ב. ² שם ביומא כ"ח. וע' בשי"ק בירושלמי יומא פ"ב ה"א ד"ה הכל מודים מה שהקשה על הרמב"ם ולפמ"ש המהר"י קורקוס דלכך פסק כרב יוחנן משום דמר זוטרא מסייע לה, א"ש. ³ כ"ה במנחות ק"ו ע"ב וברמב"ם פ"ה מאס"מ הי"א.

אבל היוצק כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל כבר הוזכר ופ"ב דיומא ¹ על מימרא דרב כתב רש"י ז"ל ארבע עבודות אעפ"י שכולן מוזהר עליהם אין חייב מיתה אלא על ארבע אלה. גם הריטב"א ז"ל כתב ודוקא לענין מיתה. אבל אזהרה בכל עבודה איכא. ואפי' עבודת סילוק ושיש אחרי' עבודה וקרא דנקט לדרש. מיתה כתיב בי' וכ"כ רש"י ז"ל עכ"ל גם בפ' פרת חטאת ² כ"כ והרי אמרו כל הזבחים שקבל דמן זר כו'. והדברים מבוארים פ' הנשרפין ³ ופ"ב דזבחים ⁴ ועוד אזכיר אותו בע"ה: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' משמע מסוגיא דפ' פרת חטאת דכלל גדול הוא דלא מקריא עבודה אלא א"כ היא עבודה תמה שאין אחרי' עבודה ואינה עבודת סילוק והאי פטור. פטור ממיתה הוא אבל מלקות חייב משום וזר לא יקרב אליכם:

footnotes: ¹ שם כ"ד ע"ב. ² זבחים קי"ב ע"ב. ³ סנהדרין פ"ג ע"א. ⁴ ט"ו ע"ב.

שחיטת קדשים כשרה בזרים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ק דחולין ¹ ופ"ג דזבחים. ² וברכות פ' אין עומדין ³ ודוכתי טובא: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' אפי' לכתחילה דהכי אסיקנא ריש פ' כל הפסולין ⁴ והכי אמר' התם בהדיא דמקבלה ואילך מצות כהונה:

footnotes: ¹ ב' ע"ב. ² ל"ב ע"א. ³ ל"א ע"ב. ⁴ שם בזבחים ל"ב ע"א.

וכן ההפשט כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ב דיומא ¹ מסיק וערכו ונתנו בני אהרן אש למ"ל למיעוטא הפשט וניתוח. פי' דלא תימא דלבעי כהן. והקריב הכהן את הכל זו הולכת אברים לכבש. הולכת אברים לכבש בעי כהונה הולכת עצים לא בעי כהונה. גם שם ² אמרו הדליק לחייב. הדלקה לאו עבודה היא. וסובר רבינו שכיון שאמרו לאו עבודה היא משמע שאין בה שום עבודה. ולכך התיר לזר להדליקן לכתחילה. והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א הפליג בשאמר כו'. וכ"כ הריטב"א ז"ל הדלקה לאו עבודה הוא תמיה מילתא טובא דהא כתיב דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות. ³ וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות וגו' וי"ל דלא אפקיה בלשון חיוב. לד) ואמר בהעלות או בהעלותך כלומר דלאו עבודה היא לחייב עלה מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה. ובשם הר' מצאתי דכולה סוגיין לענין כהן העובד שלא בבגדי כהונה כדאמרי' אין בגדיהם עליהם הוי להו כזרים וקרא דדרשי' אתה ובניך תשמרו את כהונתכם. ה"ק שישמרו לעבוד בכיהונתם. והזר הקרב מהם שלא בכיהונו יומת. והיינו דאמרי' הדלקה לאו עבודה היא. כלומר לחייב עלי' לכהן העובד שלא בבגדי כהונה. ונראים הדברים שלא אמר רבינו אלא דסוגיין אף לכהן העובד כו' וה"ה זר העובד אינו חייב אלא על עבודה תמה כדמוכח בסנהדרין עכ"ל. מוכח שדעתו כדעת הר"א ז"ל ומ"מ למדנו דקרא ל"ק לרבינו דלאו חיובא כתיב. אלא דאורחא דמלתא משתעי קרא:

footnotes: ¹ כ"ז ע"א. ² ביומא כ"ד ע"ב. ³ ואפ"ל בזה לפי מ"ש בחי' הר"ן ר"ה י"ג בהא דבעי עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו והקשה דהא מביאין עומר מעבר הירדן. ותירץ כיון דמצותו לבא מיהודה אין נראה לומר שעומר הראשון היה שלא כמצותו יעו"ש. וה"ה י"ל גם כאן במנורה כיון דעכ"פ מצוה שכל עניני עבודה במקדש יהיו נעשים ע"י כהן. וא"כ קרא דמיירי בהדלקה ראשונה במשכן לכך נקיט שפיר שיהיה ע"י אהרן ובניו. אבל אינו ציווי וחיוב על לדורות כמ"ש הריטב"א. רק אורחא דמלתא משתעי קרא כמ"ש המהר"י קורקוס בסו"ד.

וכן הדלקת הנרות כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א הפליג בשאמר וכו' ולא ידעתי מ"ש משחיטה דאמרי' בהדיא בפ' כל הפסולין ¹ דאפי' לכתחילה נמי והכי אמרי' בפ"ב דיומא לו) הדלקה לאו עבודה היא. וכיון שאינה עבודה למה לא יהא מותר לזר להדליקה לכתחילה דומיא דשחיטה: 19לה) זבחים ל"ב ע"א.

footnotes: ¹ לו) שם כ"ד ע"ב.

הרמת הדשן צריכה כהן כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל ואם הרים ישראל לוקה מוזר לא יקרב אליכם והכי אמרי' בפ"ב דיומא ¹ דכ"ע עבודה היא. אבל אין הזר חייב עלי' מיתה כדרב ולא כלוי. וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה: לח) 19לז) כ"ג ע"ב.

footnotes: ¹ לח) כ"ה ברש"י שם ביומא כ"ד ע"ב ד"ה עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישן מזבח הפנימי והמנורה כו' יעו"ש ובתוס' ישנים שם ד"ה רבי. וע"ע מעילה י"א ע"ב ובירושלמי יומא פ"ב ה"ב. אמנם בתוס' יומא נ"ט ע"ב ד"ה אין כתבו דלא בעי בגדי כהונה יעו"ש וא"כ לא הוי עבודה כלל וכבר תמה בזה בס' טל תורה שם והביא מרמב"ן פ"ב דיומא שכתב דדישן מזבח הפנימי והמנורה אין לו עיקר מה"ת יעו"ש ויפלא שלא העיר מדברי הרמב"ם כאן. וע' בכס"מ שכתב שמצא גירסא זו בקצת ספרי הרמב"ם ונראה מזה דבכמה ספרי הרמב"ם אין גירסא זו כלל. ואפשר דהוא מטעם שהבאתי. וע"ע בס' חזון נחום מעילה פ"ג מ"ד בזה.

סדר המערכה פורקה כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש סוף הפ' ¹ מימרא דר' אסי אמר ר' יוחנן. כדברי רבינו, אעפ"י שהקשו עלי' ואסיקו עלה אלא אי איתמר הכי איתמר היינו מפני שאמרו בה חייב. ופריך דחיובא ליכא. אבל ודאי שפורקה. דסדור זר פסול הוא. דהולכת עצים הוא דלא בעי כהונה. אבל סדור בעי כהונה. אלא שאינו חייב כיון שיש אחרי' עבודה. ואעפ"י כן סדור שני גזירים חייב דסוף עבודת סדור הוא: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כתב סדר המערכה פורקה כו' מפני שסדורה פסולה לפי שהיא עבודה ופסולה בזר אלא שאין חייבין עלי' מיתה לפי שאינה עבודה תמה. אבל הדלקת נרות אינה עבודה כלל ולפיכך מותר בזר ואפילו לכתחילה:

footnotes: ¹ יומא כ"ז ע"א.

וטמא ובעל מום כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל משנה סו"פ פרת חטאת. ¹ והובאה פ' הנשרפין ² ופרש"י ז"ל טמא. דטמא וזר מחד קרא נפקי ומחוסר בגדים נמי דזרים הם כדדרשינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוי להו זרים. ושלא רחוץ ידים ורגלים נמי הוי כמחוסר בגדים דחוקה חוקה ילפי מהדדי. ושם נתבאר דיוצק ובולל וכו' בטמאה הם באזהרה מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו. וביארו שם דהיינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ספ"ב דזבחים נתבאר דבכל עבודה מחללין. והנה מחוסר בגדים הוזכר במשנה. ורבינו לא הזכירו. אפשר שכיון שכתב דמחוסר בגדים הוא כזר כו' כאשר כתב הלשון הרב בעל כסף משנה:

footnotes: ¹ זבחים קי"ב ע"ב. ² סנהדרין פ"ג ע"א.

כהן טבול יום כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל בהשגות א"א ובתוספ' דזבחים כו'. והתוספ' פ' י"ב מזבחים בספרים שלנו כך היא שנויה כהן שעבד טמא טבול יום מחוסר כפורים מחוסר בגדים שלא רחוץ ידים ורגלים וכו' אינו חייב אלא אחד. זר שעבד טמא טבול יום וכו' אינו חייב אלא אחת ע"כ. ואי לא דמסתפינא ה"א דע"כ גרסינן ברישא חייב על כל אחת ואחת. והיא גרסת רבינו שהרי בסיפא דמיירי בזר קתני שאינו חייב אלא אחת. והתם דוקא הוא. שאינו חייב על כל אחת ואחת לפי שהזרים לא הוזהרו על הטומאה כי לא באה אזהרה אלא לכהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וכו' וכאשר יתבאר בסמוך שצריך לומר כן. וה"ה לחסור בגדים דבכלל זרות הוא. אבל ברישא דמיירי בכהן נראה דגרסינן חייב על כל אחת ואחת. ואם לא כן מ"ש זר דנקיט בסיפא. ותו דלערבינהו וליתנינהו זר או כהן שעבדו כו' ויקדם זר דלהוי לא זו אף זו דבתר דהכי כהן שעבד. ומאי תני תו זר שעבד אלא נראה שהדברים מוכיחים דגרסינן גבי כהן חייב על כל אחת ואחת. ומן הטעם שכתב הר"א ז"ל דהא קי"ל איסור חל על איסור בכולל או במוסיף או בבת אחת. וטבו"י ומחו"כ בבת אחת הם. וביאורו שיש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואינו מחוסר כפורים. והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבו"י ומחו"כ וכשנטמא בטומאה אחרת ניתוסיף עליו איסור שעד עתה הי' מותר ליכנס בחיל וגם בעזרת נשים כאשר נתבאר פ"ג. ועתה אסור לכנס להר הבית. ומגו דאיתוסיף איסור בכניסה איתוסיף איסור בעבודה. שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפי' לכהן הטהור ומגו דאיתוסיף חיוב לטהור איתוסיף לטמא זה. ומחוסר בגדים אפי' למי שקדש ידיו ורגליו יש בו חיוב. וגם בלא קדוש חייב גם באינו מחוסר בגדים, ולכך חייב על כל אחת ואחת. והקדים רבינו טבו"י ומחו"כ לטמא. היפך מהתוספתא. שאם היה טמא קודם. ל"ש תו טבול יום ומחו"כ שהכל בכלל הטמא הוא. וגם התוספ' צריך לפרש כן כהן טמא שהי' מקודם טבו"י ומחו"כ. ומ"מ כבר נתבאר שדעת רבינו שאין חיוב במחו"כ. ¹ וא"כ מחו"כ דנקיט הכא אינו מוסיף חיוב בשבילו ובכדי נקטיה. ואפשר דלהוסיף בו שם איסור. ² ולפיכך אבאר מ"ש רבינו בהלכות סנהדרין פי"ט כשמנה שם י"ח שיש בהם מיתה בידי שמים ולוקה עליהם ומנה בכללם מחוסר כפורים. ואי אפשר להלום כן שהרי נתבאר פעמים ושלש שאין חיוב במחוסר כפורים לדעת רבינו שאין נקרא טמא אלא טבול יום וכאשר ביאר בפירוש פ"ד מהלכות אלו. לכך נראה דע"כ ט"ס יש שם ³ וצריך למנות במקומה יתר בגדים ולשנותה אצל מחוסר בגדים והרי בסוף פ' זה מונה רבינו שמונה עשר פסולים לעבודה ומונה מחוסר בגדים ויתר בגדים בשנים. והתם נמי למה ימנה אותם באחת. אלא ע"כ כאשר כתבתי. ומיתה אית בתרוייהו כאשר נתבאר במקומו דשוים הם וכך לי יתר כמו מחוסר וכמו זר נחשבו. ודע שגם בלא רחוץ ידים ורגלים אין בו מלקות דמיתה שלו מכלל עשה הוא. ⁴ ומ"מ נ"מ במה שחייב גם עליו. שאם לקה משום טומאה ונפטר מן המיתה וגם לקה משום מחוסר בגדים ונפטר, ⁵ עדיין חיוב מיתה משום משמש בלא קדוש ידים ורגלים ובזר אינו לוקה אלא משום זרות כי כל הציווים ואזהרות לכהנים הם לא לזרים: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' איכא למידק למה נקיט הכא מחו"כ אי לאשמעינן דטומאה חיילא עלי' פשיטא דאטבול יום חיילא שאינו טהור. כ"ש אמחוסר כפורים שכבר הערב שמשו ואינו מחוסר אלא הבאת קרבנות. ואי לאשמעינן דחייב משום מחו"כ שעבד. אין זה דעת רבינו שהרי כתב בפ"ד שהוא פטור. וי"ל דפטור אותו ממיתה ביד"ש אבל עדיין חייב מלקות. ⁶ בהשגות א"א ובתוספ' דזבחים כו' ורבינו פסק הלכה בכמה מקומות דאיסור חל על איסור באיסור כולל ומוסיף ובת אחת. ואותה תוספ' אינה הלכה דאתיא כמ"ד אין איסור חל על איסור. אלא דקשיא לי בשלמא טומאה חיילא שפיר על טבול יום ומחו"כ. אלא מחוסר כפורים היכי חייל אטבול יום. וי"ל דה"ק טבול יום ⁷ או מחוסר כפורים שנטמא ומחוסר בגדים חייל שפיר על הטומאה מגו דכולל שאר הכהנים הטהורים חייל נמי אטמאים ושלא רחוץ ידים ורגלים מגו דכולל אפי' מי שהוא לבוש בגדי כהונה חייל נמי אמחוסר בגדים ואטומאה ולפיכך חייב על כל אחת ואחת:

footnotes: ¹ לעיל פ"ד ה"ד. ² במרכבת המשנה כוון לזה יעו"ש. ³ הביא דבריו הכס"מ שם פי"ט מסנהדרין ה"ב. ⁴ ע' במרכבת המשנה מ"ש בזה. ⁵ כזה כתבו התוס' שבועות י"ז ע"א. ⁶ זה חידש דין בדעת הרמב"ם לעיל פ"ד ה"ד דמ"ש דמחו"כ ששימש פטור, הוא רק ממיתה ולא ממלקות וע' במהר"י קורקוס שם ובכס"מ פ"ג ה"ט שהעירו ממ"ש הרמב"ם בפי"ח מפסהמ"ק הי"ד דמחו"כ שאכל קדש לוקה יעו"ש. ולמ"ש הרדב"ז א"ש דגם מחו"כ ששימש לוקה. אמנם גבי ביאת מקדש כתב הרמב"ם בפ"ג ה"ט דמחו"כ שנכנס לעזרת ישראל אעפ"י שאינו לוקה כו' יעו"ש וצ"ב ואכ"מ. ⁷ כוון לזה באור שמח וכתב עוד עפ"ד הראב"ד פ"ד דשבועות בנשבע שלא יאכלנה היום וחזר ונשבע שלא יאכל, דכיון דהוי מוסיף בזמן הוי מוסיף יעו"ש וה"ה טבו"י שנעשה מחו"כ דאף שיערב שמשו מ"מ כל זמן שלא יביא קרבנותיו יהי' אסור והוי מוסיף בזמן וכאן גם הרמב"ם שם מודה יעו"ש.

ואם הי' זר כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל וא"ת אמאי לא מחייב נמי משום שנכנס טמא למקדש שהרי חייב כרת וכל חייבי כריתות לוקין. ¹ כבר תירץ הרב ז"ל קושיא זו בפ"ד כגון שניטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו הי' צנור בידי' והפך בו אבר על האש במזבח וקרב שריפתו שכל קירב עבודה הרי הוא כעבודה עכ"ל. ואין הכי נמי שאם נכנס בטומאה ועבד חייב שתים אחת משום זר שעבד ואחת משום טמא שנכנס למקדש:

footnotes: ¹ ע' במל"מ הלכה ט"ו אריכות אי יש איסור כניסה לזר בלא עבודה יעו"ש היטב וע"ע תוס' סנהדרין פ"א ע"א ד"ה ולא. וברש"ש ספ"ק דכלים.

זר ששימש בשבת חייב משום זרות ומשום שבת כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל ביבמות פ' ד' אחין ¹ נחלקו ר' חייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה. וזר שאכל מליקה דר"ח סבר חייב שתים ובר קפרא סבר שאינו חייב אלא אחת. ובתחלה העמידו מחלוקתם באיסור כולל אליבא דר' יוסי. וביארו מאי איסור כולל איכא בשלמא זר כו' בע"מ כו' אלא מליקה בת אחת משכחת לה בכולל לא משכחת לה. ומכח קושיא זו העמידו דבאיסור בת אחת הוא דפליגי ואליבא דר' יוסי וביארו מאי איסור בת אחת איכא זר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהויא לי' זרות ושבת בהדי הדדי. בע"מ כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה, וזהו שכתב בהשגות א"א שתיהם שבאו עליו בבת אחת כו'. ומ"מ לק"מ על רבינו דהא כיון דקי"ל איסור חל על איסור בין בכולל בין במוסיף בין בבת אחת אין אנו צריכים לפרש אותם בב"א. ותו שהרי עד כאן לא אדחי ההוא אוקמתא אלא משום זר שאכל מליקה אבל בזר ששימש בשבת. ובע"מ בטומאה שפיר מתוקמא בלא בת אחת ומשכחת כולל כאשר נתבאר. וא"כ הדבר ברור דבכל גונא חייב שתיים. ובר מכל דין והרי בגמ' הקשו לבר קפרא דעריב מליקה בהדייהו ואסקוה בתיובתא למימרא דבאיסור כולל הוא דפליגי ותרתי לחוד אתנייה רבי ואיהו מדעתיה עריב מליקה בהדייהו. וא"כ כר' חייא קי"ל בשני אלו ומשום כולל ואין צריך בהם לבת אחת. ומעתה איני מבין כוונת הר"א ז"ל שהצריך בהם בת אחת, והקשו בתוספ' כו' למה נקט זר בשבת. ובע"מ בטומאה. והוי מצי למינקט זר בשבת וזר בטומאה ותירצו דלא הוזהרו על הטומאה אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' וכאשר נתבאר למעלה: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' בהשגות א"א שתיהם שבאו עליו כו'. ונראה שרצה הרב ז"ל להעמידה אפי' אליבא דהנך תנאי דפליגי דאין איסור חל על איסור אלא בבת אחת. אבל להנך תנאי משכחת לה דזר קודם לשבת הי' מותר לעשות מלאכה ואסור לעבוד עבודה כשנכנס השבת. מגו דאיתוסיף עליו איסור כל מלאכה איתסר נמי משום עבודה דמקדש:

footnotes: ¹ ל"ג ע"ב.

וכן בעל מום ששימש בטומאה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל חייב משום טומאה ומשום בע"מ שהרי כשהי' בע"מ טהור הי' מותר ליכנס בעזרת הכהנים ולאכל בקדשים. נטמא מגו דאיתוסיף עליו שאסור ליכנס למקדש ולאכול קדשים נתוסף עליו נמי משום טמא שעבד. ואם נטמא ואח"כ נעשה בע"מ בכה"ג איצטרכינן למה שכתב הראב"ד ז"ל כגון שבאו בבת אחת:

כל כהן שעבד עבודה זרה בין בשוגג בין במזיד כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ' בתרא דמנחות ¹ אמר רב יהודה כהן ששחט לע"ז קרבנו לריח ניחוח. אמר רב יצחק ² מאי קראה יען אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם והי' לבית ישראל למכשול עון על כן נשאתי ידי עליהם נאם ה' אלהים ונשאו עונם. וכתיב בתריה ולא יגשו אלי לכהן לי. אי עבד שירות אין. שחיטה לאו שירות הוא. ונחלקו עוד שם בשגג בזריקה ר"נ אמר קרבנו ריח ניחוח. ר"ש אמר אין קרבנו ריח ניחוח כו'. נעשה כומר לע"ז אר"נ מנא אמינא לה דתניא כהן שעבד ע"ז ושב קרבנו ריח ניחוח. במאי אלימא בשוגג שב ועומד הוא. אלא פשיטא במזיד ואי בזריקה כי שב מאי הוי הא עבד לה שירות. אלא בשחיטה. ור"ש אמר לעולם בשוגג. וה"ק אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח. עוד נחלקו בהשתחוה לע"ז ר"נ אמר קרבנו ריח ניחוח ור"ש אמר אין קרבנו כו' עוד נחלקו בהודה לע"ז כו' ושם נתנו צריכות לכלם. והלכה כר"ש באיסורי לגבי ר"נ. הילכך הזיד בשחיטה או שגג בזריקה או השתחוה או הודה אפי' בשוגג אין קרבנו ריח ניחוח. ומה שהקלו בשחיטה לפי שאינה עבודה שהרי כשרה היא בזרים: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' תנן בשלהי מנחות הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר. כלומר אין צ"ל אם שימשו לע"ז שלא ישמשו במקדש ומייתי לה מהך שכתב רבינו. וכתב לעיל מינה יען אשר ישרתו אותם לפי גילוליהם והיו לבית ישראל וגו' וכתיב בתריה ולא יגשו אלי לכהן לי:

footnotes: ¹ ק"ט ע"א. ² אצלינו הגירסא ר"י בר אבדימי.

אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע"ז כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל דאמר התם הזיד בשחיטה ר"נ אמר קרבנו ריח ניחוח ור"ש אמר כו' דנעשה כומר לע"ז. וכן נחלקו במשתחוה לע"ז וכן במודה לע"ז ופסק ההלכה כר"ש. והתם בגמ' מצריכינן להו:

עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל הכי אמרי' התם ור"ש אמר לך לעולם בשוגג והכי קאמר אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח כו' דמודה ר"ש שאם הי' שוגג בשחיטה לע"ז קרבנו ריח ניחוח דאית בי' תרתי לטיבותא חדא שהוא שוגג ותו דשחיטה לאו עבודה הוא. אבל אם הי' מזיד אפי' בשחיטה או השתחוה או הודה לע"ז או אחת משאר עבודות או שנעשה כומר לע"ז בשאר שירות חוץ משחיטה. אפי' הי' שוגג אין קרבנו ריח ניחוח. דדוקא שוגג בשחיטה והקריב בדיעבד הוי קרבנו ריח ניחוח:

מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקרב כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש ¹ הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ואין צריך לומר לדבר אחר. פי' ואין צריך לומר אם שמשו לע"ז. ודקדקו שם מדקתני ואין צ"ל לדבר אחר מכלל דחוניו לאו ע"ז. ואעפ"כ אסור לכהנים שעבדו שם לעבוד במקדש כמו שלמדו שם מדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיכם. ודין הכלים בעיא בע"ז פ' רבי ישמעאל ² ואיפשיטא שאסורין כדברי רבינו. ולמד רבינו דדוקא לכתחילה אסור. אבל עבודה לא חלל. דאי לא לימא דעדיפא מינה. אלא ודאי אין לנו אלא מה שפירשו דהא לאו ע"ז גמורה היא. ואיסור תורה אין כאן לחלל עבודה. ולמאי דלא איתמר לא איתמר: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' משנה שם הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ואיפלגי ר"מ ור"י. אם הי' מקרב לשם ע"ז. או לשם שמים, וקרא מסייע לי' לר"י דכתיב והי' ביום ההוא יהי' מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. ולפיכך פסק כר"י דלאו בית ע"ז הוי. ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. מדאיפלוגי בהך סוגיא בכל הנך דלעיל אי הוי קרבנו לריח ניחוח. ובהך דכהנים ששימשו בבית חוניו לא פליגי. משמע דלכ"ע קרבנו ריח ניחוח בדיעבד:

footnotes: ¹ שם במנחות. ² נ"ב ע"ב.

נמצא כל הפסולים כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל כ"ז מבואר ממה שקדם וכן דרכו של הרב ז"ל לקבוע מנין ולכלול בו כללים לסייע אל הזכירה שהוא ז"ל חבר חיבור זה כדי שילמדו אותו על פה: ומהר"י קורקוס ז"ל כתב סימן להם וח"י בהם כי בהשמר מהם יזכה האדם לחיי העולם הזה וחיי העולם הבא: