מצה זו שאנו אוכלין על שום שלא הספיק בציקם וכו'. כך דורש במכילתא, ומכאן למדנו כי מה שאמר הכתוב כי לא חמץ, ר"ל כי לא היה חמץ כשיצאו ממצרים, אבל כשהגיעו לרפידים חמץ היה, אלא שבמצרים חמץ ומצה עמו בבית כדאיתא בפסח שני (פסחים צ"ה א'), כי שיעור חמץ אינו אלא מיל, לדעת הרמב"ם ז"ל בשהיה, ולדעתינו (פסחים מ"ו ב') שלא בשהייה, ועוד שהרי הוליכוהו בדרך והוליכוהו בשמש או ביום המעונן, וקיימא לן (פסחים מ"ב א') אשה לא תלוש לא בחמה ולא כו', ואמרינן נמי במסכת יומא (כ"ח ב') האי יומא דעיבא כוליה שמשא, כי לפי שהחמץ נעשה מעט מעט ואינו ניכר, חששו לכל זה מפני ספק כרת עד שחששו למים לנים, ופירושו שנשאבו אחר בא השמש והיו בבית, שלא לנו בלילה במחובר, לפי שהחמה מהלכת תחת הקרקע ומעיינות רותחין כדברי חכמי אומות העולם כדאיתא בפסחים בפרק מי שהיה טמא (פסחים צ"ד ב'), ואע"פ ששהו בבית כמה ימים אין בכך כלום, גם מה שאומרים שלא יהיו במקום שהירח שולט שם, אין בדבר זה שום עיקר בעולם.

וגם צדה לא עשו להם. אמרו רז"ל (מכילתא) להודיע שבחן של ישראל שלא אמרו למשה היאך נצא למדבר ולא נוליך עמנו צדה לדרך אלא בטחו בשם יתברך.

ולפיכך אמר מצה זו, מרור זה, לפי שצריך להגביה כל אחד ואחד. אבל פסח אין אומרים פסח זה, לפי שאין להגביה הבשר, שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ, וגם אין להגביה כל הקערה ביחד כמו שרגילים רבים.