וראוילבאר הֵנָה כי אף אמנם גדרן של פרשיות הללו הוא שהן מצות המוטלות על הצבור. מ"מ אין כולן שוות ממש בעצמותן. כי רק רובן הם מצות המסורות רק לצבור. אבל אין היחיד חייב בהן. כמו פרשת שופטים ושוטרים. פרשת משוח מלחמה. פרשת עגלה ערופה. פרשת הקהל. פרשת עבודת יוה"כ. פרשת תמידין. פרשת מוספין. פרשת פרה אדומה וכיו"ב. אבל הרבה מהן עיקר חיובן מוטל על היחידים. אלא משום שלפי מנהגן של רוב בני אדם בענינים אלו אינם עושים את חובתן המוטלת עליהם אלא ע"י כפייה. ע"פ הצבור והב"ד. כגון משפטי עבד ואמה העברים ונזקי אדם באדם. ושור בשור. ושור באדם. ויציאת עבד כנעני לחפשי בראשי אברים. ותשלומי כפל וארבעה וחמשה. ודיני אונס ומפתה וכל כיו"ב. אע"ג דעיקרן חובות היחיד הן. מ"מ אורחא דמילתא הוא כי בכל כיו"ב עד האלהים יבא דבר שני בעלי הדין. ולכן כל אלה הן בכלל מצות המוטלות על הצבור והב"ד העומד בראשם. שיש לאל ידם לכוף את בעלי הדין לעשות ולקיים ככל אשר יושת עליהם על פיהם. ולכן עליהם הדבר מוטל להציל העשוק מיד עושקו. והניזק מיד המזיק. והנחבל מיד חובלו וכל כיו"ב. ובהכי אתי שפיר מה שלא כתב רבינו הגאון ז"ל בפירוש דמצות הללו הן מסורות לצבור כמש"כ הבה"ג ז"ל. ולא כתב כן אלא ברמז שהן מצות העם כמשכ"ל. והיינו משום שדבריו באו באורח שיר ובקצור נמרץ. ולא היה אפשר לו להאריך ולבאר דבריו ביותר ביאור. ולכן היה מקום לטעות במשמעות לשונו שכל פרשיות אלו רק הצבור הוא שחייב בהן ולא היחיד. ולא כן הוא באמת. כי הרבה מהן עיקר חובתן רק על היחידים הן. ודברי רבינו בחיי ז"ל (בחוה"ל שם) שעל כל הששים וחמש פרשיות כתב שהן מצות שחייבים בהן הצבור ואין היחיד חייב בהן. דבריו תמוהים ולא יתכנו דבריו לא על מנין הפרשיות של הבה"ג וסייעתו ז"ל. ולא על של רבינו הגאון ז"ל. אם לא נאמר שאין דבריו מדוקדקים. ואין כוונתו על כולן אלא על רובן. ועכ"פ נראה דמהאי טעמא נזהר רבינו הגאון ז"ל בלשונו ולא כתב שהן מצות המסורות לצבור. שלא יהא במשמע שבכולן אין היחיד חייב בהן: