וראיתילהסמ"ג (לאוין ר"ח) שכתב וז"ל אע"פ שאמרה תורה לא תטה משפט. הרשות ביד ב"ד לגדור פרץ להוראת שעה כפי הצורך. דתניא (פרק נגמר הדין) אר"א בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. ולא לעבור על דברי תורה. אלא כדי לעשות סייג לתורה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב דאינו אלא רשות בעלמא. והוא תימא לכאורה דודאי לעשות סייג לתורה חובת ב"ד היא. ולא רשות. דאפילו את"ל דמה שדרשו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. אסמכתא בעלמא היא מ"מ מדרבנן מיהת הו"ל חובה ולא רשות. ואולי אפשר לומר דכוונתו לומר דמצד אזהרה דלא תטה משפט ליה בה איסורא. והרשות ביד ב"ד להכות ולענוש שלא מן התורה משום סייג לתורה. אע"ג דמדינא לאו בר מכות ועונשין הוא. וכיון דרשות בידן למיעבד הכי. שוב ממילא מיחייבי בהכי משום עשה דושמרתם את משמרתי. אבל לא משמע הכי מדבריו. דאם איתא הו"ל לפרושי הכי בהדיא. ולא לכתוב סתם שהוא רשות. וכן כתב שם עוד לקמן עיי"ש. גם ראיתי להרשב"ץ ז"ל במגן אבות (פ"ק דאבות מ"א) שכתב וז"ל ועשו סייג לתורה. זה נלמד ממה שכתוב ושמרתם את משמרתי ואמרו בריש מסכת מו"ק ובשני מיבמות עשו משמרת למשמרתי. וזהו לשון סייג וכו'. והוא פתח גדול לקיום התורה וכל דור ודור רשאי לתקן תקנות במה שהעם נכשל בו לעבור על דברי תורה. ולולא התקנות האלה התורה נופלת מעט מעט וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. מבואר דס"ל ג"כ שאין בדבר לא מצוה ולא חובה לב"ד אלא שהן רשאין בכך. ודבריו תמוהים ביותר דמאחר דמבואר בדבריו דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם והרמב"ן ורבינו יונה והר"ן ז"ל דהך דרשא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי דרשא גמורה היא. א"כ לא היתר ורשות לחוד שמעינן מינה. אלא חיובא נמי איכא למשמע. דהרי ודאי קרא חיובא משמע. וההיא דפ"ק דמו"ק שהביא הרשב"ץ ז"ל גופי' נמי ע"כ לענין חיובא דרשינן לה לענין ציון קברות. דאילו לענין היתר ורשות פשיטא. דאיזה איסור שייך בזה וגם מתניתין דעשו סייג לתורה דקאי עלה הרשב"ץ ז"ל ודאי חיובא משמע ולא רשות ואינו נראה לומר דרשאי שכתב הרשב"ץ ז"ל רצונו לומר חייב. אע"ג דאשכחן כהאי גוונא בלשון המשנה (ערכין כ"ח ע"ב) כדפירש"י שם עיי"ש. ובפ"ק דקידושין (ל"ג ע"א). במש"כ התוס' שם (ד"ה אין) ובשאר דוכתי. ולכן דברי הסמ"ג והרשב"ץ ז"ל צ"ע אצלי כעת. גם הריב"ש (בתשו' סי' רצ"ד) כתב דהך דרשא דמשמרת למשמרתי אסמכתא בעלמא עיי"ש:

ונראהראי' מוכרחת לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם ממאי דאמרינן בב"מ (פרק השואל צ"ו ע"ב) בעי רמי ב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל. אמר רבא מאן לימעול. לימעול בעל דהיתירא ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא ליה דליקני וכו'. נמעלו ב"ד. כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להיתירא. לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל נימעלו ב"ד שבאותו הדור שכל תקנות משפט בהם תלויים. ועל ידיהם נוהגות חוקות המתוקנים לצבור מאז. והוי כמו שתקנו לו הם קנין זה. ונמצאו הם המקנים נכסי הקדש והוציאום לחולין עכ"ל עיי"ש. והשתא הא תינח אם חובה הוא לב"ד לתקן תקנות. דכיון דחיובא רמיא עלייהו. ודאי מסתמא קיימו וקבלו עליהן תקנות שכבר תקנו ב"ד שלפניהם. וא"כ תקנתם היא בדורם. אבל אם איתא דאינו אלא רשות אצלם. וברצונם הדבר תלוי לתקן או לא. א"כ מהיכי תיתי לן לומר שימעלו כל כמה דלא גילו דעתייהו בהדיא שמתקנים תקנה זו. ואכמ"ל בזה. ועב"פ זו היא דעת הרמב"ם והרמב"ן ורבינו יונה והר"ן ז"ל דמצות עשה דאורייתא היא. וכן היא דעת ה"ר יוסף בר"י ז"ל תלמידו של הרמב"ם ז"ל בספר המוסר שלו (פ"ג דאבות משנה י"ח) עיי"ש בדבריו: