ואתבונןבהקדמה להבה"ג (כת"י רומי) שכתב וז"ל ואלו העריות שאסר לנו הקב"ה בתורה. וכולן אם אשת איש הן מיתתן בחנק. אבל אם בא על אחת מהן ואינה אשת איש. יש מהן בחנק. ויש מהן בשריפה וכו'. ושנו חכמים חמשה וששים פרשיות גופה של תורה. וכל פרשה ופרשה פרשוה חכמי ישראל. ובכולן אי אתה מוצא שבחן של תלמידי חכמים יותר בהשפע אלא בפרשת גירושין ויבמין. שכל התורה כולה תלויה בה. ובהם עריות אלו מפורשות עכ"ל עיי"ש. ומשמע מלשונו זה לכאורה דבפרשיות שמנה אין כוונתו לחלוקת הפרשיות שבתורה. אלא כוונתו למצות שלא נתפרשו כל פרטיהן ודקדוקיהן בפירוש בתורה. אלא עיקרן מן התורה ופירושן מדברי סופרים. ומשום זה הוא שקראן פרשיות. משום שזקוקות לפירושן של חכמי ישראל. ובלא פירושן לא היינו יודעין עיקר המצוה. וע"פ זה יתכן ג"כ לומר דגם מה שקראן הבה"ג מצות המסורין לצבור. היינו רק לומר שלא נתברר פירושן בקרא. אלא נמסר לצבור. דהיינו לב"ד הגדול שהם סנהדרי גדולה. דבמקום כל ישראל קיימי. והכתוב קורא אותן קהל. וכל עדת ישראל. כדאשכחן בפר העלם דבר של צבור דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל וגו'. והיינו סנהדרי גדולה. כמבואר בספרא שם ובפ"ק דהוריות עיי"ש. וכן אמרינן (סוף פ"ז דיומא) וכל העדה אלו סנהדרין עיי"ש. וכן משמע לשון הבה"ג בתחלת מנין הפרשיות. שכתב וז"ל אלו פרשיות חוקים ומשפטים המסורים לצבורעכ"ל. ואם לא היה רצונו אלא לומר בזה שהצבור הם שחייבים בהם. היה לו לומר המוטלים על הצבור. או שנאמרו לצבור וכיו"ב. אבל לשון זה שכתב המסורים לצבור. משמע יותר דהכוונה לומר שנמסרו להם פירושן ודקדוקיהן והוראתן. כההיא דאמרינן (פ"ב דחגיגה י"ח ע"א) לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר. איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת עיי"ש. וכן אמרו (ריש פ"ד דבכורות) לא מסרך הכתוב אלא לחכמים עיי"ש. וכן מענין זה אמרם יש אם למסורת. ובריש אבות ומסרה ליהושע. והרבה כיו"ב. ועפ"ז יתבאר ג"כ מה שקראו אותן פרשיות חוקים ומשפטים. וזה ע"פ מה שאמרו בספרי (פנחס פיסקא קל"ד) והיתה לבני ישראל לחוקת משפט. נתנה תורה דעת לחכמים לדרוש ולומר כל הקרוב בשאר בשר קרוב הוא בנחלה. עיי"ש. ובפסיקתא זוטרתא שם כתב לחוקת משפט כאשר צוה ה' את משה. סדר נחלות במקרא מועט והלכות מרובות עיי"ש. וכן בספרא (בחוקותי) דרשו ואם את משפטי תגעל נפשיכם שונא החכמים עיי"ש. ובתנחומא השלם (ר"פ שופטים) אמרינן חוקיו ומשפטיו לישראל. חוקיו אלו המדרשות משפטיו אלו הדינין עיי"ש. וכן איתא התם לקמן (פ' תבא). ושם מסיים על זה עוד וקאמר. דבר אחר החוקים ואת המשפטים. לרבות קל וחומר וגזירה שוה ודקדוקי סופרים עיי"ש. ונמצא לפי זה דחוקים ומשפטים היינו המדות שנמסרו לחז"ל שהתורה נדרשת בהן. ולזה קראו אלו הפרשיות שעיקרן מן התורה ופירושן מדברי סופרים. חוקים ומשפטים:

ובהכיהוה ניחא ג"כ מה שקשה בכמה פרשיות שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות שלהם. אע"פ שאינם מוטלות כלל על הצבור. אלא כשאר המצות המוטלות על היחידים הן. וכמו שיתבאר לפנינו. אבל ע"פ זה ניחא שפיר. והכי משמע נמי מלשון הר"י אלברגלוני ז"ל שכתב (בתחלת מנין הפרשיות שלו) וז"ל אדברה וירוח לי אשר ספרו לנו אבות מפי המגידוכו' עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור. וכבר נדחק מאוד בנתיב מצותיך שם בביאור דבריו אלו עיי"ש בדבריו. אבל ע"פ דרכנו ז"ל כוונתו מבוארת בפשיטות. דרצה לומר דמצות אלו לא נתבאר פירושן בתורה. רק ע"פ מסורת וקבלת אבות ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן ונתקבלו איש מפי איש עד משה מסיני. ובהכי ניחא נמי פליאה נשגבה בדברי הר"י אלברגלוני ז"ל. שמנה מצות עינוי דיוה"כ במנין הפרשיות עיי"ש. והרי אין לך מצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד יותר מזו. ומאי ענינה למנין הפרשיות. וכבר נדחק בזה מאוד בנתיב מצותיך שם (דף נ"ה ע"ב) עיי"ש בדבריו. אבל עפמש"כ כוונתו מבוארת בפשיטות. דמשום דמצות עינוי ביוה"כ סתומה מאוד ולא נתפרשה בקרא כלל. דכתיב תענו את נפשותיכם. ולא ידענו עינוי זה מה הוא. ואי לא שפירשו לנו חז"ל ע"פ דרשתם ה"א צערא בעלמא קאמר קרא. כגון שישב בחמה או בצינה וכיו"ב. כמבואר בספרא ובגמרא (ריש פרק בתרא דיומא). אלא דמדרשא דקראי נפק"ל דאין עינוי זה אלא מאכילה ושתייה כמבואר שם עיי"ש. והילכך שפיר מנאה במנין הפרשיות. ובודאי ראה כן בנוסחת הבה"ג שלפניו. ולפ"ז לשון פרשיותשכתבו הבה"ג וסייעתו ז"ל אינו אלא מלשון פרשת הכסף. פרשת גדולת מרדכי. שפירשו רש"י והראב"ע ז"ל ושאר המפרשים מלשון ביאור ופירוש. וכן תרגם המתרגם שם ופירוש רבות מרדכי עיי"ש. כן היה נראה נכון לכאורה: