ומלבדזה מה מאוד נפלאים אצלי הדברים הכתובים שם שכל העריות אם אשת איש הן מיתתן בחנק. וזהו נגד הידוע וגם משנה ערוכה היא (פרק הנשרפין פ"א ע"א) דכל מי שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה. ומבואר שם בסוגיא דגמרא שם דאפילו אחר שכבר נגמר דינו על הקלה אם עבר עבירה שמתחייב עליה מיתה חמורה נדון בחמורה עיי"ש. ואפילו רבי יוסי דפליג התם לא קאמר אלא שנדון בזיקה ראשונה שבאה עליו עיי"ש. וא"כ גם לדידי' עכ"פ לאו כללא הוא שיהא נדון לעולם בחנק. וגם בזה לא קיי"ל כר"י. ועוד יותר יש לתמוה ולהתפלא הפלא ופלא במש"כ שם עוד שאם בא על אחת מכל העריות ואינה אשת איש יש מהן בחנק ויש מהן בשריפה ויש מהן בכרת ויש מהן בסקילה עיי"ש. והם דברים זרים מאוד. שהרי ידוע דלא משכחת לה כלל בכל העריות ערוה שהיא בחנק אלא אשת איש בלבד. וא"כ כשאינה אשת איש היכי משכחת לה שתהא בחנק:

עודראיתי שם בהקדמה זו שכתב וז"ל. ושנו חכמים אדם שחלץ יבמתו בפני חמשה זקנים אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביווכו'. עכ"ל עיי"ש. והדברים תמוהים דהרי לחומרא לענין שיאסרו בקרובותיהם אפילו חלץ בינו לבינה קיי"ל דהויא חליצה. כמבואר בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ב ע"ב) עיי"ש. וחמשה זקנים אפי' לכתחילה לא בעינן אלא לפירסומי מילתא בעלמא. כמבואר שם (ק"ה ע"ב) עיי"ש. וגם לא בעינן זקנים דהיינו דיינין. אלא אפילו בהדיוטות היודעין להקרות כעין דיינין סגי אפילו לכתחילה. וכמבואר ריש פרק מצות חליצה עיי"ש ובכל הראשונים ז"ל. ומטעם זה תמוה ג"כ מש"כ עוד שם וז"ל ואדם שנשא שומרת יבם בלא חליצה קודם שיחלוץ לה בסנדל בפני חמשה זקנים מוציאין אותה ממנו בע"כ והיא תועבה וכו'. וכל ביאה שיבא עליה עובר בל"תעכ"ל עיי"ש. ולכן מסופקני מאוד אם יצאו דברים אלו מאת הבה"ג ז"ל. ואע"ג דעיקר הקדמה זו כבר היתה גם לפני הר"י אלברגלוני ז"ל כמשכ"ל. מ"מ נראה שנתערבו בה דברים מזולתו. ולאו דסמכא נינהו. ומש"כ הבה"ג בתחלת מנין הפרשיות שהם חוקים ומשפטים המסורים לצבור. הדברים כפשוטן ומשמען. וכמו שהבינם ג"כ הר"א הזקן ז"ל שהם חוקי צבור. וכן הבין רבינו בחיי ז"ל בחוה"ל וכמשכ"ל. וא"כ עדיין דברי הבה"ג ושיטתו בענין זה סתומים וחתומים. וכבר נתייאשו הראשונים ז"ל מלבוא עד תכונתו. וגם האחרונים ז"ל נלאו למצא פתח לפתרון חידה זו הסתומה מאוד ומכוסה במשאון. והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר. בפתיחתו) כתב על מנינו זה שהוא נעלם מאוד עיי"ש. והרדב"ז ז"ל (בתשו' ח"ה סי' קי"א) חתר ג"כ לגלות פני הלוט הלוט מעל דעת הבה"ג בזה. ולא מצא מאומה בעמלו. וכל מש"כ שם בזה הם דברים תמוהים מאד. ואין כדאי להרבות דברים בזה. מאחר דסוף כל סוף הודה הרב ז"ל עצמו שאין דבריו מספיקים עיי"ש בדבריו. גם שאר האחרונים ז"ל כמו הר"מ מועטי ז"ל בביאורו לאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל. והרש"ך ז"ל בנתיב מצותיך (דנ"ו ע"א). ושאר אחרונים ז"ל. לא העלו בזה אף כדמסיק תעלא מבי כרבא. ושמו יד לפה והודו ואמרו: סתומים וחתומים הדברים. וקצתם אשר חתרו בכל עוז וירדו מצולות בסברות עמוקות דקות כקורי עכביש וחשבו להעלות פנינים. אף חרס לא עלה בידם. ואין כדאי לטפל לדבריהם כלל: