Commentary on Sefer Hamitzvot of Rasag, Communal Laws
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
דשמונה בגדים לתפארת. מצות בגדי כהונה מבוארת בקרא בכלל ובפרט. וגם הבה"ג ז"ל וסייעתו מנו במנין הפרשיות בגדי שרד. וכוונתם בזה לבגדי כהונה. ושלא כדעת רש"י והראב"ע ז"ל דבגדי שרד אינם בגדי כהונה. אלא בגדים המיוחדים לכסות בהם כלי המשכן בשעת מסע המחנות. ובגדים אלו ודאי לא יתכן למנותם מצוה בפ"ע. שהרי אינם אלא מכלל כלי המשכן. שכל כלי היה לו בגד המיוחד לו לכסותו בעת הצורך. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל (פרשת תשא) דמדברי רז"ל ביומא מתבאר דס"ל דאין בגדי שרד אלא בגדי כהונה עיי"ש. וכוונתו בזה למה שאמרו (פרק בא לו ע"ב ע"א) אמר רחב"ח מאי דכתיב את בגדי השרד לשרת בקדש אלמלא בגדי כהונה וכו' עיי"ש. וכבר ביארנו בזה ובדברי הראשונים ז"ל לעיל (פרשה נ"א) עיי"ש. ולכן לא נאריך בזה כאן יותר. אבל צ"ע לכאורה במש"כ רבינו הגאון ז"ל במצוה זו רק השמונה בגדים בלבד. והיינו בגדי כהן גדול. וזה תמוה. דאטו בגדי כהן הדיוט אינם בכלל מצוה זו כבגדי כה"ג. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל (עשין ל"ג) דלהרמב"ם ז"ל שמנה שם מצות עשה דבגדי כהונה במנין העשין. הו"ל למנותן בשלש עשין. בגדי כהן הדיוט לבד. ובגדי זהב דכהן גדול לבד. ובגדי לבן שלו לבד. אלא שכבר העלו שם האחרונים ז"ל שכל הבגדים לצורך עבודה אין למנותן אלא בעשה אחת עיי"ש בדבריהם. ועכ"פ ודאי לא יתכן למנות בגדי כהן גדול בלבד. וכזה יש להעיר גם בדברי הבה"ג ז"ל ובאזהרות הר"י אלברגלוני והר"א הזקן ז"ל. וכן באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל שלא הזכירו אלא בגדי שרד. ולפמש"כ הרמב"ן ז"ל (פ' תשא) דבגדי השרד פירושו בגדי היחוד. כלומר בגדים שנתייחד בלבישתם אחד העם הגדול מאחיו. כמו ובשרידים אשר ה' קורא וכו'. וירמוז לבגדי אהרן. ויקראם כן שלא ילבשם רק יחיד בדורו וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ לפי דעתו אין בכלל בגדי שרד אלא בגדי כהן גדול בלבד. וא"כ גם הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו במצוה זו אלא בגדי כה"ג בלבד. וכדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. וזה תמוה מאוד לכאורה. אלא שכבר ביארנו שם לעיל דעיקר דברי הרמב"ן ז"ל בזה תמוהים. דמההיא סוגיא גופא שהביא שם להוכיח דאין בגדי שרד אלא בגדי כהונה. מבואר ג"כ דלאו דוקא בגדי כה"ג בלבד. אלא גם כל בגדי כהונה. לא שנא של כה"ג ול"ש של כהן הדיוט. הם בכלל בגדי שרד. וכבר עמד בזה הר"ב מל"מ כמש"כ שם. וביארנו שם שאין כוונת הרמב"ן ז"ל אלא לומר דבגדי כהונה נקראו בגדי שרד על שם בגדי כהן גדול שבכללם. אבל ודאי גם לדידי' כל בגדי כהונה כולם נכללו בכלל בגדי שרד. וכן משמע מריש דברי הרמב"ן ז"ל שם עייש"ה. וא"כ על דברי הבה"ג וסייעתו ליכא בזה מקום קושיא. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. שכתב בהדיא רק השמונה בגדים לתפארת. דהיינו בגדי כהן גדול. ודאי תמוהים טובא. מיהו נראה דמש"כ רבינו הגאון ז"ל שמונה בגדים. אין כוונתו בזה למעט בגדי כהן הדיוט. דודאי גם הם בכלל המצוה. אלא משום דבכלל שמונה בגדים של כה"ג גם ארבעה של כהן הדיוט. לפי מאי דקיי"ל דאבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט. כמש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' כלי המקדש ה"א וה"ב) עיי"ש ובמל"מ שם עיי"ש היטב. וא"כ שמונה בגדים אלו כוללים בין בגדי כה"ג ובין בגדי כה"ד. וכן מתבאר מדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור אנכי). דשם הזכיר בפרט כל שמונת בגדי כהן גדול. והוסיף עליהן גם מגבעות עיי"ש. וידוע דמגבעות הן מבגדי כהן הדיוט. דשל כהן גדול קרא הכתוב בכל מקום מצנפת. הרי דס"ל דודאי גם בגדי כהן הדיוט בכלל עשה זו. ומ"מ לא כתב שם מבגדי כה"ד אלא מגבעות בלבד. והיינו משום דשאר השלשה בגדי כהן הדיוט. אין חילוק בהן כלל בין כה"ג לכה"ד. וכאן לא כתב אלא שמונה בגדים. משום דבאמת במעשה אין שום חילוק בין מצנפת למגבעת. ואין החילוק ביניהן אלא בדרך לבישתן שאהרן יצנוף אותה. ובניו יחבשו אותה. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (פרשת תצוה). וכן פירש"י ז"ל שם. אלא שמדברי רש"י ז"ל נראה שאין שום חילוק כלל ביניהן. וזה לא יתכן לדעת רבינו הגאון ז"ל. שהרי שם באזהרותיו חשב מצנפת וגם מגבעות. אבל דעתו נראה שהיא כדעת הרמב"ן ז"ל שם. שכתב וז"ל כתב רש"י שהמצנפת כמין כובע שהרי במק"א קורא לה מגבעות ומתרגמינן כובעין. וזה אינו שהרי אמרו שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה. והרי הוא כמין צניף שצונף בו את ראשו. מגלגל ומחזיר ומגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל. ומצנפת של כה"ג אינה קרויה מגבעת בשום מקום. אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות. ואף היא מצנפת היא. אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו וכו'. אלא שהמגבעת כמו המצנפת. ולכך הזכירו חכמים תדיר בכהן גדול והדיוט המצנפת בתורת כהנים ובמסכת יומא שנינו כה"ג משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה. בכתונת ומכנסים מצנפת ואבנט. מוסיף עליו כה"ג חשן ואפוד ומעיל וציץ עכ"ל עיי"ש. וכ"כ עוד לקמן (פרשת פקודי) עיי"ש בדבריו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהלכות כלי המקדש ה"ב) עיי"ש. ושלא כדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דגם במעשה יש חילוק בין מגבעת למצנפת עיי"ש. וכבר נחלקו בזה הריב"א והר"י ז"ל בתוס' (פ"ק דיומא י"ב ע"ב. ד"ה אלא. ובפ"ב כ"ה ע"א. ד"ה נוטל. ובפ"ק דגיטין ז' ע"א. ד"ה בזמן) עיי"ש ובסמ"ג עשין קע"ג. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל שם וגם כאן נכונים. דשם חשב מגבעות בפ"ע. משום שמשתנים עכ"פ בענין לבישתן. וכאן לא כתב אלא מצנפת משום שמעשה המצנפת והמגבעת שוה. וכן בלשון חז"ל נקרא גם מגבעת של כה"ד מצנפת. כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם והתוס' שם ובפ"ק דסוכה (ה' ע"א ד"ה ואל) עיי"ש. ואף דלדעת הרמב"ם ז"ל (הלכות כלי מקדש) יש חילוק במעשה האבנטים של כה"ג וכה"ד עיי"ש. וא"כ היה לו שם לחשוב גם אבנט של כהן הדיוט בפ"ע. וגם כאן היה לו לכתוב תשעה בגדים כיון שכולל בגדי כה"ג וכה"ד במצוה זו יחד. מ"מ כיון דעכ"פ שניהם קרוים אבנט. ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל שם אבנט כולל בין של כה"ג ובין של כהן הדיוט. לכן כוללן שניהם כאחד. בין כאן ובין שם. ולא דמי למצנפת ומגבעת ששמותיהם חלוקין בלישנא דקרא מיהת. וגם עיקר דברי הרמב"ם ז"ל בזה שם לא נודע מקורו. ואינם מוסכמים משאר הראשונים ז"ל. וכמש"כ הר"ב מל"מ שם עיי"ש. וא"כ אפשר דדעת רבינו הגאון ז"ל אינה כן. ומה שלא הזכיר רבינו הגאון ז"ל. לא כאן ולא שם. בגדי לבן של כה"ג. הדבר פשוט משום דכיון שהם מיוחדים רק לעבודת יוה"כ לבד. שייכי לסדר היום של יוה"כ וכל מעשה סדר יוה"כ אינה נמנית אלא במצוה אחת כמו שנתבאר לעיל (פרשה מ"ב) עיי"ש:
וראיתי בנוסחת הבה"ג כת"י רומי דשם לא נזכר לשון בגדי שרד כלל. אלא מנה פרשת בגדי קודש עיי"ש. ולשון זה משמע ודאי שאין כוונתו למנות אלא בגדי כהן גדול. משום דלא אשכחן בקרא בשום דוכתא שנקראו בגדי קודש אלא בגדי אהרן בלבד. אבל בגדי בניו בכל מקום שכתובים בפ"ע. ולא נכללו יחד עם בגדי אהרן. לא קראן הכתוב אלא בגדים סתם. ומה שכתוב (פרשת תצוה) ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו וגו'. היינו רק משום בגדי אהרן לבד. משום שבכל מקום ראינו שחלק הכתוב בזה בין בגדי אהרן לבגדי בניו. שבגדי בניו קראן בגדים סתם. ובגדי אהרן קראן בגדי קודש. ונראה דהיינו משום שע"י לבישת הבגדים הוא מתחנך בקדושת כהונה גדולה כדכתיב ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם. שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו וגו'. וכדילפינן מיניה בפ"ק דיומא (ה' ע"א) עיי"ש. ומש"כ הראב"ע ז"ל (פרשת תצוה) שנקראו בגדי קודש בעבור שישרתו בהם במקום הקודש וכו' עיי"ש אינו מספיק כלל. דא"כ הו"ל לקרא לקרות כן גם לבגדי כהן הדיוט. ולרבינו בחיי ז"ל (פרשת תשא) ראיתי שכתב דקרא דועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו וגו'. לא מיירי בבגדי כהונה כלל אלא בבגדים שמכסין בהן כלי המשכן בשעת המסעות וקראן בגדי קודש משום שנעשו לצורך כלי הקודש עיי"ש בדבריו. ולפ"ז לא מצינו בבגדי כהן הדיוט אפי' בכלל אחד עם בגדי כה"ג שיקראו בגדי קודש. אלא שדבריו ז"ל תמוהים אצלי. דהרי בהדיא כתיב בהך קרא לכהנו לי. הרי מבואר דבבגדי כהונה מיירי קרא. ועכ"פ חזינן דלא קרא הכתוב בגדי קודש אלא לבגדי כהן גדול בלבד. וא"כ אין כוונת הבה"ג למנות במצוה זו אלא בגדי כהן גדול. וזה תמוה טובא ולא יתכן כלל. וע"כ צריך לומר דהבה"ג כולל גם בגדי כהן הדיוט בכלל בגדי קודש שכתב. ומשום בגדי כהן גדול קראן כולן בגדי קודש. כדאשכחן בקרא דועשו בגדי קודש לאהרן ולבניו וגו'. אע"ג דודאי סתם בגדי קודש אינם אלא בגדי כה"ג בלבד. וגם יתכן דכוונתו ע"פ מה שאמרו בספרא (פרשת אחרי פ"א) קודש ילבש שיהו משל קודש. אין לי אלא אלו בלבד. מנין לרבות שאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכהנים. ת"ל בגדי קודש. בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש עיי"ש. ומשום זה כללן כולן בשם בגדי קודש. שכולם באים משל קודש. וכן ראיתי באזהרות אתה הנחלת שכתב ג"כ כלשון נוסחת הבה"ג כת"י. ואעפ"כ ביאר שם בהדיא שכולל במצוה זו גם בגדי כהן הדיוט. שכתב שם וז"ל בגדי קודש לכבוד ולתפארת אורים ותומים וכו' ומצנפת ואבנט בד ומגבעות עכ"ל עיי"ש. וכיון דמגבעות הן מבגדי כהן הדיוט. נמצא שכולל גם בגדי כהן הדיוט בכלל בגדי קודש. ומלבד זה מש"כ אבנט בד. הוא תמוה דהרי אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה לכ"ע לא היה של בד. אם לא דנימא דלא מיירי אלא באבנטו של כהן הדיוט. וכראב"ש (פ"ק דיומא י"ב ע"ב) דאמר שהי' של בוץ עיי"ש. וא"כ גם מזה מתבאר שכולל גם בגדי כהן הדיוט בכלל בגדי קודש. אבל א"כ דבריו תמוהים בתרתי. חדא דהא ודאי קיי"ל כרבי לגבי ראב"ש. ורבי פליג עלי' התם ואמר שהיה של כלאים. ועוד נהי שכולל במצוה זו גם בגדי כהן הדיוט. מ"מ אמאי שביק אבנטו של כהן גדול. דהא עכ"פ בבגדי כה"ג נמי מיירי. ובבגדי לבן של כה"ג הא לא מיירי. דא"כ הרי כולן היו של בד. וכפי הנראה צ"ל ע"כ דט"ס הוא. דבלא"ה יש שם ט"ס במש"כ שם ציץ הזהב ונזר הקודש. והוא תמוה דהא ציץ הזהב הוא ניהו נזר הקודש. וחדא מילתא נינהו. ועכצ"ל דט"ס הוא וצ"ל ציץ הזהב נזר הקודש. ועכ"פ ודאי כוונת הבה"ג ז"ל לכל בגדי כהונה. ל"ש של כה"ג ל"ש של כהן הדיוט. וס"ל שכולם מצוה אחת. כדעת רבינו הגאון ושאר ראשונים ז"ל וכמו שנתבאר. אמנם כבר כתבנו לעיל (פרשת נ"א) דמדברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל מתבאר דבנוסחת הבה"ג שהיתה לפניהם לא נמנית מצוה זו דבגדי כהונה כלל עיי"ש. ומ"מ הרמב"ן ז"ל גופי' העלה בסוף דבריו שם שיש למנותה:
ואמנם בעיקר מצוה זו. מלבד מה שהקשה הרמב"ן ז"ל שם שאין ראוי למנותה משום שאינה אלא הכשר העבודה. ומה שתירץ על זה במג"א שם לחלק בין הכשר מצוה לחלקי מצוה. דדוקא חלקי מצוה אינן נמנין בפ"ע. אבל הכשר מצוה שפיר יש למנות מצוה בפ"ע עיי"ש בדבריו. אין דבריו אלו אלא תימא. דהרי ודאי הכשר והכנה לאיזו מצוה אינה נמנית מצוה בפ"ע. כמו שהשריש הרמב"ם ז"ל גופי' (שורש עשירי) עיי"ש בדבריו. ואם באנו לחלק בין הכשר והכנה למצוה לחלקי מצוה. אדרבה אית לן למימר דהכשר והכנה למצוה גריעא לענין זה טפי מחלקי מצוה. דהכשר והכנה למצוה אינה מצד עצמה מצוה כלל. ואין למנות אלא המצוה עצמה שהיא תכליתה. משא"כ חלק מצוה דהו"ל מצוה מצד עצמה מיהת. יש מקום לומר שתמנה בפ"ע. ונראה דבאמת זו היא כוונת הרמב"ן ז"ל. וחלקי מצוה שכתב כאן לאו דוקא הוא. ואין כוונתו אלא כמש"כ בריש דבריו. וגם אחר זה שם. שאין זו אלא הכשר והכנת מצוה. ובהכי אתי שפיר מה שעמדנו לעיל (פרשה נ"ה נ"ו) על דבריו שסותרין זה את זה. דכיון דמצות על כל קרבנך תקריב מלח נמנית מצות עשה בפ"ע גם להרמב"ן ז"ל. ולא חשבינן לה כחלק מחלקי מצות עבודת הקרבנות מטעם שביאר הרמב"ם ז"ל (שורש י"ב) דכיון שכוללת כל מיני הקרבנות שהם מצות חלוקות בפ"ע. ע"כ לא יתכן לומר שאינה אלא חלק מחלקי אחת מהם עיי"ש. וא"כ אף כאן אמאי כתב הרמב"ן ז"ל שאין למנות המזבחות מצות בפ"ע משום שאינם אלא הכשר מצות עבודת הקרבנות. והא כיון שכל הקרבנות אי אפשר להן בלא מזבח. והם מצות חלוקות בפ"ע. שוב ע"כ לא יתכן לומר שאינם חשובין מצות בפ"ע אלא חלק מחלקי עבודת הקרבנות. וע"כ אין לנו אלא לומר דגם עשיית המזבחות מצות בפ"ע הן במנין המצות. והכי נמי קשה במצות בגדי כהונה. כיון שכוללת כל מיני עבודה שאי אפשר להן זולת בגדי כהונה. ע"כ מצוה מיוחדת בפ"ע היא. והיאך רצה לומר שאינה אלא הכשר וחלק ממצות העבודה. אבל למאי דכתיבנא השתא אפשר לומר בדעת הרמב"ן ז"ל דסברת הרמב"ם ז"ל שם לא שייכא אלא דומיא דמצות על כל קרבנך תקריב מלח דמצוה גמורה מצד עצמה היא. ולא אתינן למימר שלא תהא נמנית אלא משום שאינה אלא חלק מחלקי מצות מעשה העבודה. ובזה שפיר אפשר לומר כסברת הרמב"ם ז"ל דכיון שמצות מליחה כוללת כל הקרב על גבי המזבח. שבכלל זה הרבה מצות חלוקות בפ"ע. ע"כ אי אפשר לומר שאין זו אלא אחד מחלקי מצוה אחת מהן. ואין לנו אלא לומר דמליחה מצוה בפ"ע היא. אבל במה שאינה אלא הכשר והכנה למצוה אחרת. דמצד עצמה לאו מצוה היא כלל. ולא נאמרה אלא כדי להכשיר ולעשות מצוה אחרת על ידה. אינה נמנית בחשבון המצות בשום ענין. משום שאין לחלק בין אם היא הכנה והכשר למצוה אחת לבד או להרבה מצות. כיון דמ"מ מצד עצמה לאו מצוה היא. והילכך המזבחות וכן בגדי כהונה. אף ע"פ שהן הכשר והכנה להרבה מן המצות. אין למנותן מצות מיוחדות בפ"ע בחשבון המצות. כן נראה בזה בכוונת הרמב"ן ז"ל שם:
אלא דמ"מ ע"כ דעת רבינו הגאון ז"ל ודאי אינה כן. שהרי מנה מזבח הפנימי ומזבח החיצון מצות בפ"ע. וכן שאר המצות שכיו"ב. וכמו שכבר ביארנו לעיל שם (פרשה נ"ה נ"ו) ובשאר דוכתי. וא"כ מצד זה לא קשה עליו קושית הרמב"ן ז"ל במה שמנה כאן מצות בגדי כהונה. אבל מצד אחר יש לתמוה על רבינו הגאון והבה"ג ז"ל וסייעתם. שאע"פ שלפי מאי דמשמע מדבריהם כוונתם למנות עשיית הבגדים. מ"מ ודאי עיקר המצוה אינה אלא לבישתם. וכדברי הרמב"ם ז"ל וסייעתם. אלא שרבינו הגאון ז"ל כולל הלבישה עם מצות עשייתן. דהעשיי' לצורך הלבישה היא. וכדרכו בכל כיו"ב משאר המצות. וזו היא ג"כ כוונת הבה"ג ז"ל וסייעתו במצוה זו. והשתא אם כן יש לתמוה מה שמנאוה במנין הפרשיות. דהא אין הלבישה אלא מצות הכהן העובד. ואין זו אלא מצוה המוטלת על היחידים. ואין מקומה אלא במנין העשין ולא במנין הפרשיות שהן מצות המוטלות על הצבור. והרי זה ממש כמעשה הכיור וכנו שלא מנאה רבינו הגאון ז"ל אלא במנין העשין. משום שאין הכיור אלא לצורך רחיצת הכהנים. דהו"ל רק מצוה המוטלת על היחידים. דהיינו על כל כהן העובד במקדש. ואין מקומה במנין הפרשיות. ושם במנין העשין מנה מצות רחיצתם שהיא עיקר המצוה. וא"כ הכא נמי לא הו"ל למנות כאן מצות עשיית הבגדים. אלא במנין העשין הו"ל למנות לבישת הבגדים. כהרמב"ם ז"ל וסייעתו. דזו היא עיקר מצותן. איברא דגם על הרמב"ן ז"ל יקשה לפי מסקנתו כדעת הרמב"ם ז"ל למנות מצות בגדי כהונה. והרי כיון שלדעתו אין למנות מעשה המזבחות מטעם שאינם אלא הכשר מצות העבודה. הכי נמי מהאי טעמא גופא לא הו"ל למנות בגדי כהונה. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל גופי' מעיקרא. והדבר תמוה לבסוף מאי קסבר:
אבל נראה דדעת רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו. וכן דעת הרמב"ן במסקנתו. דודאי לכהנים ליכא שום מצוה ללבוש הבגדים. אלא שנאסרו לעבוד כל עבודה דבעי כהן. משום דכשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל כזרים. ואין מצוה בבגדי כהונה אלא המצוה המוטלת על הצבור. לעשות בגדי כהונה להכהנים לכבוד ולתפארת. כדכתיב ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. וגם בבגדי כהן הדיוט כתיב ולבני אהרן תעשה כתנות וגו' לכבוד ולתפארת. וכתב הרמב"ן ז"ל שם על הך קרא וז"ל לכבוד ולתפארת שיהא נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים וכו'. כי אלה הבגדים לבושי מלכות הם. כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה. כמו שמצינו וכו' עכ"ל עיי"ש שהאריך בזה. ואין זו אלא מצות הצבור לכבר ולפאר את הכהנים העובדים עבודתם במקדש בבגדים אלו. ומהר"א ב"ע ז"ל שם כתב בזה שם ע"פ מה שאמרו בע"ז (פרק אין מעמידין) דמשה בימי המלואים שימש בחלוק לבן שאין בו אמרא עיי"ש. שמתבאר מזה שאין הבגדים אלא לכבוד ולתפארת להכהנים שהבדיל אותן המקום ב"ה לעבודתו במקדש. ואינן מעכבין אלא לאהרן ולבניו. אבל זולתם העבודה רצויה גם בלא בגדים אלו. שמצד העבודה עצמה גם בחלוק לבן בעלמא סגי עיי"ש בדבריו. ויותר היה לו להביא ממשנה ערוכה (סוף זבחים) דבבמה אין כיהון ואין בגדי שרת עיי"ש. הרי דבבמה בשעת היתר הבמות אע"פ שגם שם עבודת המקום היא כבמקדש. מ"מ כיון דלא בעי כהונה וזר כשר לה. אינה צריכה בגדי כהונה. וכן העלה מהר"א אליגרי ז"ל (בלב שמח שם) בדעת הרמב"ם ז"ל. והאריך שם להוכיח כן מכמה צדדים עיי"ש בדבריו. וזה מדוקדק בלשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב השמונה בגדים לתפארת. דעיקר מצות עשיית הבגדים אינה אלא כדי לכבדם ולפאר אותם בכבוד וברב פאר והדרת מלכים. כראוי למשרתי המקום ב"ה. והיא מצות הצבור. ומקומה במנין הפרשיות. ומצוה מצד עצמה היא ולא הכנה בעלמא למצוה אחרת ואתו שפיר בזה גם דברי הרמב"ן ז"ל. ועפ"ז ניחא נמי שפיר מה שלא כתב רבינו הגאון ז"ל כאן אלא שמונה בגדים. אע"פ שכולל בזה בין בגדי כהן גדול ובין בגדי כהן הדיוט. וכמו שנתבאר לעיל. ושם באזהרותיו שע"פ עשה"ד כתב מגבעות של כהנים הדיוטים בפ"ע כמשכ"ל. ומה שביארנו בזה לעיל אינו מספיק כ"כ. אבל לפ"ז נראה דשם הוה ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל וסייעתו דגם במעשה יש חילוק בין מצנפתו של כהן גדול למגבעת של כהן הדיוט. וכיון דמצוה זו לא נמנית אלא משום המצוה שמוטלת על הצבור לעשות ולהכין לצרכי הכהנים בגדים אלו כמו שביארנו. א"כ ודאי חובת הצבור היא להכין מלבד מצנפות לכהנים גדולים. גם מגבעות לכהנים הדיוטים. שאין המגבעות ראויים לכהן גדול. ולא המצנפות ראויים לכהנים הדיוטים. אבל כאן חזר בו מזה. וס"ל כדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם שאין שום חילוק במעשה בין המצנפת להמגבעת. אלא באופן הלבישה בלבד. וא"כ אין מצוה על הצבור להכין ולעשות אלא מצנפות או מגבעות לבד. דמצנפת ומגבעת אחד הם. ולכן יפה עשה שלא כתב כאן כ"א שמונה בגדים. כן נראה נכון: