Commentary on Sefer Hamitzvot of Rasag, Introduction, Chapter 7, Shorashim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפ"ע.
שורש זה בעיקרו ודאי הוא מוסכם גם לדעת רבינו הגאון ז"ל. דכל שברור לנו שאע"פ שנאמר בלשון לאו מ"מ אינו מזהיר על שום דבר. אלא לא נאמר רק לנתינת טעם למצוה שקדמה לו בקרא. ודאי אין למנותו במנין הלאוין. שהרי אין זה לאו כלל. וגם הבה"ג ז"ל ודאי אי אפשר שיחלוק בזה. אע"פ שמנה לאוין כאלו שנראין לכאורה שאין בהן שום אזהרה כלל ולא נאמרו אלא לטעם ללאו שקדם להם. אשר משום זה יצא הרמב"ם ז"ל נגדו במלחמת תנופה. ובסער וסופה רצה להפיץ את דבריו. אבל כבר ביאר דעתו הרמב"ן ז"ל דס"ל דכל שנאמר בלשון לאו אין לנו לומר בו שלא בא אלא לטעם בלבד ולא לאזהרה. אם לא ע"פ תנאים ידועים או שמתבאר כן בגופי' דקרא. אבל מסתמא אית לן למימר דלאזהרת לאו הוא דאתי. וגם הוכיח שראוי לומר שהוא אזהרת לאו אע"פ שמוכח שבא ג"כ לטעם ללאו אחר שקדם לו. וא"כ יש למנותו במנין הלאוין. כיון דעכ"פ כולל ג"כ אזהרת לאו בפ"ע. והביא ראיות לדבריו עיי"ש שהאריך. וא"כ בעיקר הדבר שהעלה הרמב"ם ז"ל בשורש זה דכל שלא בא להזהיר אלא לטעם בלבד אין ראוי למנותו במנין הלאוין. אין חולק עליו כלל. ולא נחלקו אלא בקצת לאוין שלהרמב"ם ז"ל לא באו לאזהרה כלל אלא לטעם ללאו שלפניהם. כמו לאו דולא תחטיא את הארץ שכתוב אחר לאו דמחזיר גרושתו. וכן לאו דולא תזנה את הארץ שכתוב אחר לאו דאל תחלל את בתך להזנותה ולאו דולא תחניפו את הארץ שכתוב אחר לאו דלא תקחו כופר לנוס וגו'. ולאו דולא תטמא את הארץ שכתוב ג"כ שם בתר לאו דלא תקחו כופר. וכל כיו"ב. אבל להבה"ג ז"ל לפי מה שביאר הרמב"ן ז"ל שם אזהרות לאוין נינהו ולא לטעם באו עיי"ש. ולזה מנאן במנין הלאוין. ולכאורה ע"כ דעת רבינו הגאון ז"ל בזה היא כדעת הרמב"ם. שהרי לא מנה ארבעה לאוין אלו במנין הלאוין שלו. מיהו נראה דאין זה מוכרח. דאפי' לכשתמצא לומר דס"ל כדעת הבה"ג דהנך לאוין גמורים נינהו. הרי כבר ביאר הרמב"ן ז"ל בסוף שורש זה אליבא דהבה"ג דענין אזהרות הללו הוא שבאו להוסיף אזהרת לאו בארץ ישראל. דבחו"ל ליכא באיסורין אלו אלא לאו אחד אבל בא"י הוסיף בהן הכתוב אזהרות יתירות. כדרך שאמרו בספרי לענין לאו דלא תס"ג עיי"ש בדבריו. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתי' ודאי גם לפ"ז אין ראוי למנותן. משום דכל כיו"ב דליכא נפק"מ אלא לענין שיעבור עליו בשנים או בשלשה לאוין או עשין. אינו נמנה לשיטתי' בפ"ע במנין המצות. כמו שכבר נתבאר אצלנו בכמה מקומות בפנים. ויתבאר עוד לפנינו כאן (בשורש תשיעי). ומה שמנה לאו דלא תסיג אע"פ שכבר מנה לאו דלא תגזול. כבר נתבאר בפנים במקומו (לאוין רע"א) עיי"ש. וא"כ אין מזה שום הכרח לומר דס"ל בזה כדעת הרמב"ם דס"ל דמסתמא אית לן למימר שלא בא הכתוב אלא לטעם למצוה שקדמה לו ולא לאזהרת לאו כל דפשטי' דקרא משמע שאינו בא אלא לטעם. ועי' מש"כ בזה בפנים (לאוין קי"ד):
ואמנם ראינו לרבינו הגאון ז"ל כאן. וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד. שלא מנה הלאוין דלא יקרע דמעיל. ולא יזח החשן. ולא יסורו דבדי הארון וע"כ דס"ל כפשטי' דקרא דמשמע שלא נאמרו לאזהרת לאו אלא לטעם. ודחה סוגיא דיומא (פרק בא לו ע"ב ע"א) דמסיק דלאוין גמורין הן ולוקין עליהם. וכן הוא בפרק בתרא דמכות (כ"ב ע"א) וכמו שביארנו טעמו בזה בפנים (לאוין רי"ב רי"ג) עיי"ש היטב. ודלא ככל שאר מוני המצות שמנאום במנין הלאוין. וראיתי להריטב"א ז"ל בסוגיא דיומא שם דמסוגיא דהתם השיג על הרמב"ם ז"ל דס"ל דשלשה לאוין אלו אינם אזהרות ולא באו אלא לנתינת טעם עיי"ש. והם דברים תמוהים שהרי באמת הרמב"ם ז"ל מנה כל שלשה לאוין אלו במנין הלאוין שלו (פ"ו פ"ז פ"ח) וגם כתב שם שלוקין עליהם. וכ"כ גם בחבורו הגדול (סופ"ב ופ"ט ה"י מהלכות כלי המקדש) עיי"ש. ומנאן ג"כ בכלל הלאוין שלוקין עליהם (פי"ט ה"ד מהלכות סנהדרין) עיי"ש. וכבר הרגיש בזה הרב המגיה בריטב"א שם עיי"ש. וראיתי בריטב"א למכות שם דשם כתב השגה זו על הרמב"ן ז"ל בס' המצות עיי"ש. אבל גם זה תמוה מאוד שהרי גם הרמב"ן ז"ל מנה שלשה לאוין אלו במנין הלאוין ולא השיב בזה כלום על דברי הרמב"ם. ומבואר דכוותי' ס"ל. ובהדיא מבואר בדבריו כן כאן בשורש זה עיי"ש בדבריו. ובכל מוני המצות כולם לא מצינו למי שלא ימנה כל שלשה לאוין אלו זולת רבינו הגאון ז"ל. ואף כי גם הבה"ג לא מנה לאו דלא יקרע דמעיל. מ"מ גם הוא ז"ל עכ"פ מנה לאו דלא יזח החשן ולאו דלא יסורו הבדים. ובודאי שהוא תמוה ביותר דמאחר שפסק כמסקנת סוגיא דיומא שם לענין הנך שני לאוין מה ראה שלא למנות גם לאו דלא יקרע דמסקינן התם דלאו גמור הוא ולוקין עליו. וכבר הרגיש גם בזה הרב המגיה שם על דברי הריטב"א. ומש"כ שם לתרץ ע"פ סוגיא דמכות שם דמדלא מייתי התם למיפרך אלא מלאוי דלא יזח ולא יסורו ולא פריך נמי מלאו דלא יקרע משמע לי' להבה"ג דאינו אזהרת לאו עיי"ש. ודאי אין זה מספיק וכמו שכבר כתבתי שם בפנים עיי"ש. אבל שוב ראיתי כעת שיש ראי' מבוארת דזו היא כוונת הבה"ג מדברי הבה"ג גופי' במנין הלאוין. לפי נוסחת הבה"ג כת"י. דשם במנין הלאוין כתב במקום אחד סמוכים זה לזה לאוי דלא ידבק בידך מאומה. ולא תביא תועבה אל ביתך. ולא יזח החשן. ולא יסורו ממנו. והשמר בנגע הצרעת. לא יעבד בו ולא יזרע. לא תעשון (כצ"ל) כן לה' אלקיכם עיי"ש. וזה תמוה לכאורה שהרי ידוע דהבה"ג מסדר הלאוין והעשין במנין המצות שלו כסדרן שכתובים בתורה. וא"כ מאי שנא לאוין אלו שסדר אותן יחד שלא כסדרן בתורה. דשם הם מפוזרין ורחוקים זה מזה. והרבה לאוין אחרים כתובים בינתים. דלא יסורו ולא יזח כתובים בפרשת תרומה תצוה. ולא ידבק ולא תביא תועבה כתובים במשנה תורה. וכן שאר הלאוין. ונראה ברור דלאוין אלו סדרן הבה"ג ע"פ סוגיא דפרק בתרא דמכות שם. משום דשם מפורש בהדיא דלאוין גמורים הם ולוקין עליהם. ולזה כל אלו הלאוין סדרן יחד תכופים זל"ז. וממילא מבואר דגם מה שלא מנה לאו דלא יקרע היינו משום שסמך בזה על סוגיא דמכות שם. דכיון דהוה מצי למיפרך התם גם מלאו דלא יקרע דדמי ללאוי דלא יזח ולא יסורו. וגם כתיבי בחד ענינא בקרא. ולא פריך. משמע לי' להבה"ג דמשום לאו זה ליכא מלקות. וע"כ היינו משום שאינו אזהרת לאו כלל. ולכך לא מנה אותו במנין הלאוין. ואפשר דכל עיקר מה שסידר כל לאוין אלו בענין זה. אין זה אלא כדי לרמז על מקורו במה שלא ראה למנות לאו דלא יקרע. איך שיהי' עכ"פ מבואר דמכל מוני המצות כולם רק רבינו הגאון ז"ל בלבד הוא שהשמיט ממנין הלאוין כל שלשה לאוין הללו. ודברי הריטב"א ז"ל אלו הם כחידה נפלאה בלא פתרון. אם לא נימא דט"ס הוא בדבריו. ואין כוונתו אלא לרבינו הגאון ז"ל. ובמקום הרמב"ם והרמב"ן צ"ל הרס"ג וצ"ע:
ועכ"פ ממה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל שלשה לאוין אלו מתבאר דס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל דכל דפשטי' דקרא משמע שלא בא אלא ליתן טעם למצוה שכתובה לפני זה בקרא. אין לנו לומר דהו"ל אזהרת לאו. וא"כ רבינו הגאון ז"ל הרחיב גדר שורש זה עוד יותר מהרמב"ם ז"ל. שהרי אפי' בהנך שלשה לאוין דלהרמב"ם ז"ל לאוין גמורים הם כסוגיא דיומא שם. הכניסם הוא ז"ל בכלל הנך לאוין שלא באו אלא לטעם. ודחה סוגיא דיומא שם מהלכה. וגם מש"כ הרמב"ן ז"ל ראי' מההיא דפרק בתרא דקידושין (ע"ח ע"א) בכהן גדול באלמנה דלרבא קידש ולא בעל אינו לוקה בעל לוקה שתים. הרי דאע"ג דלרבא לא יחלל הוא טעם ללא יקח. דלהכי קאמר לא בעל אינו לוקה דמה טעם קאמר קרא מה טעם לא יקח משום לא יחלל. ואעפ"כ נדרש ג"כ ללאו ולוקה שתים כשבעל אחר קידושין. וכשבעל ולא קידש לוקה עכ"פ אחת משום לא יחלל. וע"כ מוכרח מזה שלא ראו חז"ל לעשות הלאוין טעם בלבד עיי"ש בדבריו. לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין זה ענין כלל לענין מנין המצות כמו שביארנו לעיל (שורש רביעי). דלשיטתו אפי' בלאו גמור כל שאינו אזהרת לאו מצד עצמו אלא כדי שלא יבוא בכך לידי עבירת לאו אחר. אינו נמנה בפ"ע בחשבון המצות. ומהאי טעמא באמת לא מנה לא יקח ולא יחלל אלא במצוה אחת עיי"ש. ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל אלו תמיהני דמאי ראי' היא מהתם דלענ"ד ההיא דהתם אינה ענין לכאן. משום דהתם כיון דקאמר קרא לא יקח משום לא יחלל מבואר מזה דאסור לחלל ומוזהר על הדבר. מדהזהיר הכתוב שלא יקח משום לא יחלל. ולא גרע מלאוין דלא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמנאן הרמב"ם ז"ל בשלשה לאוין. כמו שביאר לקמן (בשורש תשיעי). אע"פ שאין אזהרתן מפורשת בקרא. אלא דכיון שצוה הכתוב להתוודות שלא עשה כן חשובין כאזהרות מפורשות וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל. וכ"ש כאן דמדהזהיר הכתוב על הקיחה משום החילול איכא למשמע שמוזהר נמי על החילול. ואף כי הרמב"ן ז"ל גופי' השיג בזה על הרמב"ם ז"ל שם ולא מנה שלשה לאוין אלו. מ"מ אין בזה מקום קושיא על דברי הרמב"ם ז"ל דלטעמי' אזיל. ואין זה ענין לשאר הלאוין שהביא הרמב"ם כאן שפירושם טעם ומשום זה אין ראוי למנותם. משום דבכל הנך כשמתפרשים לטעם אין בהם שום משמעות איסור וכ"ש אזהרה. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל כאן. וכן בהנך תלתא לאוי דסוגיא דיומא שם עיי"ש. משא"כ בקרא דלא יקח ולא יחלל כמו שנתבאר. ומ"מ מתבאר דלענין שורש זה דברי רבינו הגאון ז"ל מטין יותר לשיטת הרמב"ם ז"ל. אלא דמ"מ לענין לאו דולא יחלל את מקדש אלקיו שכתב הרמב"ם ז"ל בפשיטות שאינו בא לאזהרה אלא לטעם. לומר שאין עבודתו מחוללת באנינות. אין דעת רבינו הגאון ז"ל כן. אלא ס"ל כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דלאו בפ"ע הוא. ונמנה במנין הלאוין. וכמו שביארנו טעמו בפנים (עשין פ"ז ולאוין רט"ז) עיי"ש: