ואמנםרבינו הגאון ז"ל ביאר כאן בהדיא דמלבד שמנה כל הלאוין המזהירין של העונשין הללו. חזר ומנה גם כל שבעים ואחד העונשין. וזהו שכתב כאן **מצותם שנית לב"ד החזרתי.**וכן כתב עוד לקמן **וגם אלה יספרו שנית וכו'.**וכ"כ בריש מנין חייבי שריפה **מדה שנית אשיב זכר אלה וכו'.**וגם בריש מנין חייבי חנק כתב **פעמים אזכור שמונת אלה וכו'.**הרי דהוא ז"ל גופיה הורה לנו דרכו למנות העונשין וגם אזהרותיהן במנין שס"ה הלאוין. וכן ראינו לעיל במנין הלאוין שנמנו במספרן כל לאוי העונשין. וגם ביאר לנו בפירוש טעמו שחזר ומנה העונשים משום המצוה שבהן על הב"ד. וזהו שכתב כאן **מצותם שנית לב"ד החזרתי.**כלומר דאע"פ שכבר נמנו האזהרות של אלו העונשין במנין הלאוין. ובהעונשין ליכא שום מצוה נוספת להמוזהרים עליהם כדי שיבואו משום זה במנין בפ"ע. מ"מ מנה אותן בפ"ע משום המצוה שבהן על הב"ד. שכל עונש ועונש שבכל התורה הוא מצוה מוטלת על הב"ד לענוש את העבריינים שנתחייבו בהם. ואינם ענין להלאוין שכבר נמנו. שהם אינם אלא אזהרות להנדון עצמו. אבל העונשים הם מצות להב"ד. ומי שנתחייב באלו לא נתחייב באלו. ולכן אלו ואלו באים במנין בפ"ע. ומעתה א"כ יסתערו על שיטתו זו כל תלונותיו והשגותיו של הרמב"ם ז"ל על הבה"ג וסייעתו ז"ל. חדא דהרי המצוה שבעונשין על הב"ד היא מצות עשה ממש בקום ועשה. ואין מקומה אלא במנין העשין. והיכי מנאן במנין הלאוין. ועוד דבעונשי כרת ומיתה בידי שמים מאי איכא למימר. הרי אין מיתתן מסורה לב"ד אלא בידי שמים. ועוד דמאי שנא עונש מלקות שמנה כל מין עונש זה במצוה אחת לקמן במנין הפרשיות (פרשה ט') עיי"ש. ומאי שנא העונשין שבמיתה שמנה עונש של כל עבירה ועבירה בפ"ע במנין הלאוין: