ומש"כרבינו הגאון ז"ל ברשףבמקום לשון שריפה דקרא ולשון המשנה והתלמוד בכל מקום במיתת ב"ד דשריפה. נראה דכוונתו בזה משום דידוע דמיתת ב"ד דשריפה לא שריפה ממש היתה. דלא קיי"ל כר"א בר' צדוק דאמר דשריפה ממש היא. שמקיפין אותו בחבילי זמורות ושורפין אותו. אלא כת"ק דאמר במתניתין (פרק ארבע מיתות נ"ב ע"א) שפותחין פיו ומתיכין פתילה של אבר וזורקין לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. ובירושלמי סנהדרין (פ"ז ה"ב) בפתילה של נפט עיי"ש. וגמרינן לה בגמרא מעדת קרח או מבני אהרן מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן וכו' עיי"ש. וא"כ אין שריפה זו שריפה ממש אלא מיתה ע"י כח האש. ולזאת שינה רבינו הגאון ז"ל בכוונה וכתב **ברשף.**והוא מלשון הכתוב (תהלים ע"ח. מ"ח) ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים. ובתורה במכת ברד כתיב ותהלך אש ארצה וגו' ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד וגו'. וזש"כ ומקניהם לרשפים. וכן פירש"י שם עיי"ש. וכתיב ויצא רשף לרגליו (חבקוק ג'. ה') ותרגם יונתן ונפיק בשלהובית אשתא מימרי' אתגלי. ומש"כ רבינו הגאון ז"ל **ומות מבלי רושם.**כוונתו מיתת חנק. וזה ע"פ מאי דתניא בספרא (קדושים פ"י) מות יומת בחנק אתה אומר בחנק או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה וכו'. נאמרה מיתה בידי שמים ונאמרה מיתה בידי אדם מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רושם. אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם. מכאן אמרו מצות הנחנקין היו משקעין וכו' עיי"ש. ומייתי לה בסנהדרין (שם נ"ב ע"ב) עיי"ש. ומ"מ לקמן בפרטי העונשין כדי לבאר בבאור יותר נקט בנשרפין לשון שריפה ובנחנקין לשון חנק. כלישנא דמתניתין והתלמוד בכל מקום:

ואמנםמש"כ רבינו הגאון ז"ל **כרת. ואבד מאתי.**וכוונתו עונש כרת ועונש מיתה בידי שמים. צ"ע טובא לכאורה מה שקרא עונש מיתה בידי שמים בשם אבדון. והרי בעונש דמלאכת יוה"כ כתיב וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. והיינו עונש כרת. ולא מיתה בידי שמים. הן אמת כי הראב"ע ז"ל כתב (בפרשת אמור) כי והאבדתי איננו עונש כרת. ונמשך אחריו גם הספורנו שם עיי"ש. אבל זהו נגד משנתנו (פרק בתרא דיומא פ"א ע"א) דמלאכת יוה"כ הוא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וקחשיב לה (במתניתין דריש כריתות) במספר כל שאר חייבי כריתות שזדונן כרת ושגגתן חטאת. והוא מפורש ג"כ במתניתין דפ"ק דמגילה (ז' ע"ב). והיא הלכה רווחת בכל מקום. וגם לפי מה שהעלתי לקמן בפרטי העונשין. (עונש נ"ו נ"ז). דבלא"ה במלאכת יוה"כ כתיב עונש כרת בקרא בהדיא כמו בעינוי עיי"ש. מ"מ הרי בהדיא מבואר בסיפרא (אמור פי"ד) דוהאבדתי היינו כרת. דתניא התם והאבדתי מה ת"ל. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא. כשהוא אומר והאבדתי לימד על הכרת שאינו אלא אבדן עיי"ש. והובא גם בפירש"י ובפסיקתא זוטרתא (פ' אמור) עיי"ש. הרי דוהאבדתי וגו' אינו אלא פירוש ובאור לעונש כרת. והיאך חלקן רבינו הגאון ז"ל לשנים. וכתב כרת בפ"ע לעונש כרת. ואבדן בפ"ע לעונש מיתה בידי שמים. וביותר יקשה לפי מה שפי' הרב ק"א דברי הספרא דמאי דקתני שאינו אלא אבדן. היינו לומר שאין הכרת קצור ימים בלבד. אלא אבידת הנפש שלא יהיה לה שארית. כדבר הנאבד שלא ימצא עוד עיי"ש בדבריו. ולא ביאר דבריו כל צרכו. אבל נראה דהכוונה ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפיה"מ (סו"פ הנשרפין) דהחילוק שבין כרת למיתה בידי שמים הוא. דבכרת ישאר העונש עליו גם אחר שימות אבל המחוייב מיתה בידי שמים מתכפר לו במיתתו עיי"ש. שרמז למש"כ בזה לקמן (בפרק חלק). ושם ביאר דבריו יותר וז"ל שם. והרעה השלמה והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חיה וקיימת. והוא הכרת הכתוב בתורה. כמו הכרת תכרת הנפש ההיא. ואמרו ז"ל הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל דמחוייב כרת אין לו חלק לעוה"ב. וכן ביאר דבריו בהדיא גם בסה"מ (שורש י"ד) וז"ל שם ומהם מה שיעד עליהם בכרת והוא וכו' אם מת בחטאו לא יהיה לו חלק לעוה"ב. ומהם מה שיעד עליהם במיתה בלבד והוא שימיתהו השם בחטאיו ויכפר לו במותו עכ"ל עיי"ש. וכן כתב גם בחבורו הגדול (הלכות תשובה פ"ח ה"א) וז"ל וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו (של עוה"ב) הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה. וזהו כרת הכתובה בתורה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ עוד שם לקמן (הלכה ה') וז"ל הנקמה הגדולה וכו' שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה וזה האבדון. היא שקורין אותה הנביאים שחת ואבדון וכו' עכ"ל עיי"ש. ובלתו ספק מקורו מדברי הספרא שהבאתי שאמרו דכרת היינו אבדן. וכבר ראיתי להרב מגדל עוז שם שרמז מקורו מתורת כהנים שם עיי"ש. וזהו כפירושו של הרב ק"א שם. אבל נראה דיש להוסיף דכוונת הרמב"ם ז"ל בזה גם למאי דתנן (בפרק חלק ק"ח ע"א) עדת קרח אינה עתידה לעלות שנאמר ותכס עליהם הארץ בעוה"ז. ויאבדו מתוך הקהל לעוה"ב דברי ר"ע וכו' עיי"ש. ולפ"ז הכא נמי דכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. היינו לעוה"ב. וכיון דלהך ברייתא קאי הך קרא לפרושי מה הוא כרת. שמעינן דכרת היינו שתכרת נפשו מחיי העוה"ב. וזה האבדון. ולפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל כאן תמוהים ביותר שכתב לשון אבד מאתיעל מיתה בידי שמים. שאם אבדה מתוך הקהל או מקרב עמה היא לעוה"ב. ודוקא בכרת ולא במיתה בידי שמים. כ"ש אבדה מאת ה'. דודאי חמירא טפי. דליתא במיתה בידי שמים:

ואמנםעיקר דברי הרמב"ם ז"ל בזה תמוהים טובא. שהרי בתלמודין (פרק בתרא דמו"ק כ"ח ע"א) מבואר דבין כרת ובין מיתה בידי שמים אינם אלא מיתה קודם זמנו. אלא דבכרת מתקצרים שנותיו יותר מבמיתה בי"ש עיי"ש. וכבר השיג בזה הרמב"ן ז"ל (בתוה"א שער הגמול) על הרמב"ם ז"ל כלאחר יד. אף שלא הזכיר דבריו אלו בפירוש עיי"ש היטב. ודעתו ז"ל שם היא שלא כדעת הרמב"ם ז"ל אלא גם חייבי כריתות יש להם חלק לעוה"ב. וזו היא ג"כ דעת שאר ראשונים ז"ל. ועי' ג"כ מש"כ הרמב"ן ז"ל (סוף פרשת אחרי) עייש"ה. ומה שהביא הרמב"ם ז"ל ראי' ממה שאמרו הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב. תמוה דמשם איפכא מוכח. דדוקא היכא דכתיב הכרת תכרת ולא בסתם כרת. וגם דוקא בעבירות החמורות ביותר כמגדף וכיו"ב. וכמבואר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ד ע"ב) ובפ"ק דשבועות (י"ג ע"א) עיי"ש. וגם בהנך איפליגו תנאי התם ושאר דוכתי. ואכמ"ל בזה. וגם לענין אבדון איפליגו ר"א ור"י בן בתירא עלי' דר"ע התם (ק"ט ע"ב) שאינו אלא כאבדה המתבקשת וכו' ויש להם חלק לעוה"ב עיי"ש ובפירש"י שם. ומשמע דהכי ס"ל לאמוראי בתראי כמתבאר סוף מכות (כ"ד ע"א) עייש"ה. וגם בדברי הספרא שם כבר הביא הק"א שם בשם רבינו הלל ז"ל שפירש דמה שאמרו שלמד על הכרת האמור בכל מקום שאינו אלא אבדן. פי' שמאבדו מן העולם בקוצר ימים עכ"ל עיי"ש. ופירוש זה מוכרח לפום סוגיא דפרק ואלו מגלחין שם. ומה שהשיג על זה בק"א שם אין דבריו מוכרחין כלל. דמש"כ דא"כ מה הוא דבר אחר שהיינו סבורים בו אנו דקאמר אינו אלא. ועוד דקצור ימים משמע טפי מלשון כרת גופי'. ולא צריך לזה קרא דוהאבדתי. ועוד דפרידת הנפש מן הגוף במיתה לא תקרא אבדה כאשר תהיה לנפש השארית עכת"ד. ומשום זה כתב על רבינו הלל ז"ל שהיה אחד מגדולי הראשונים דלא דק עיי"ש בדבריו. אבל אין מכל זה שום הכרח. דבפשיטות י"ל דמה שאמרו דכרת אינו אלא אבדון. היינו לשלול דעת הרמב"ם ז"ל. ומטעם זה עצמו מלשון כרת ליכא למשמע אבדון לחוד. דהו"ל רק קצור ימים. אלא הוה סד"א דהיינו כרת גמור גם מחיי העוה"ב. וכסברת הרמב"ם ז"ל שהיא ג"כ דעת בעל ק"א. ועל זה אמרו דקרא דוהאבדתי לימד שאינו אלא אבדון. ולא יותר. וגם מש"כ דפרידת הנפש מן הגוף בקוצר ימים לא תקרא אבדה. שאינה אלא בדבר הנאבד שלא ימצא עוד. אשתמיטתי' ההיא דסנהדרין ודמכות שם דאיכא תנאי ואמוראי דמפרשי לה כאבדה המתבקשת שנאמר תעיתי כשה אובד וגו' עיי"ש. ואדרבה עפ"ז מדוקדק יותר לשון הספרא דמשמע שבא להקלו לא להחמיר יותר. וכבר כתבתי דדברי רבינו הלל ז"ל מוכרחים ע"פ תלמודנו:

אלאדלפ"ז ע"כ צריך לפרש דמה שאמרו בספרא דקרא דוהאבדתי מלמד על הכרת האמור בכל מקום שאינו אלא אבדון. לא אתי לאפוקי בהכי מיתה בידי שמים. שהרי בסוגיא דפרק ואלו מגלחין שם מבואר דגם מיתה בידי שמים היינו מיתה בקצור ימים. אלא אשמעינן דאפי' כרת אינו אלא עונש מיתה לפני זמנו. וכבר אשכחן לשון אבדון גם במיתה בידי שמים. דכתיב (פ' קרח) אבדנו כולנו אבדנו כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות וגו'. מיתה זו אינה אלא בידי שמים. דעל ביאה ריקנית אפי' לקדשי קדשים ליכא אלא מיתה בידי שמים. ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין קפ"ג). ונראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. דבספרא שם לא אתי אלא לומר דקרא דוהאבדתי איצטריך לפרושי דגם כרת אינו אלא אבדון בקוצר ימים. ויש לו חלק לעוה"ב. זולת היכא דמיעט קרא בהדיא כמשכ"ל. וכיון דמ"מ בכל התורה לא נקרא כרת בלשון אבדון. אלא כרת הוא דכתיב בכל חייבי כריתות שבתורה. ועכצ"ל דאבדון של כרת לא מיקרי אבדון סתם. לכן שפיר כתב רבינו הגאון ז"ל כאן **כרת. ואבד מאתי.**ורצה לומר עונש כרת. ועונש מיתה בידי שמים שהיא אבדון בלא כרת. אע"ג דודאי גם עונש כרת אינו אלא אבדון בקוצר ימים ויש לו חלק לעוה"ב כמו שנתבאר. ובזה נסיים דברינו אלה אשר ראיתים נחוצים להבנת דברי רבינו הגאון ז"ל בפתיחתו למצות אלו. אשר הצגנוה בראשית פתיחתנו (סי' א'). וכן להבנת עיקר שיטתו ויסודותיו אשר עליהן הטבעה. בריך רחמנא דסייען:

היום יום שלישי לרביעי ש' עתר"ו פה ווארשא. ירוחם פישל בכמהרא"ץ זצ"ל פערלא.