Commentary on Sefer Hamitzvot of Rasag, Laws of the Courts, Introduction
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האומנםלפ"ז כל השגות הרמב"ם בזה עומדות בתקפם על הבה"ג. וכן על רבינו הגאון ז"ל. דאע"ג דהעונשין מצד עצמן נמנו לשיטתם במנין הלאוין. ולזה לא תקשה מה שמנו עונש כרת דפסח ודמילה במנין העונשין אע"פ שהן עשין שנמנו במנין העשין. מ"מ הא גופא קשה טובא הרי גם העונשין מצד עצמן עשין הן המוטלות על הב"ד בקום ועשה לעשות דין בחייבי עונשין הללו. ולגבי הנענש גופי' הרי אין בזה שום מצוה כלל אלא הלאוין או העשין של העונשין. וכבר נמנו בפ"ע במנין הלאוין והעשין. ואמאי מנו העונשין עצמן במנין הלאוין. וזו פליאה נשגבה. ובפרט על רבינו הגאון ז"ל שביאר בדבריו להדיא שחזר ומנה העונשין משום המצוה שבהן על הב"ד. והרי כיון דהמצוה שעל הב"ד בעונשין אלו אינה אלא מצות עשה. איך מנאה בחשבון הלאוין. ואמנם גם בדברי הרמב"ם ז"ל שנתעורר בתלונה זו על הבה"ג וסייעתו ז"ל יש לי מקום עיון. שכתב שם וז"ל הנה כל העונשין האלו מצות עשה. וזהו שצוונו שנהרוג לזה ושנסקול לזה וכו'. ואמרו גם כן שאמרו יתברך לא תבערו אש אמנם בא להזהיר מן העונשין בשבת. וזה שהוא הזהיר משריפת מצוה ואמר בכל מושבותיכם. רוצה לומר במושב ב"ד לא תבערו אש אע"פ שהיא מצות עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שהוצרך להביא ראי' שהעונשין הם מצות עשה. וכוונתו למה שדרשו במכילתא (פ' משפטים פ"ד ובפרשת ויקהל). וכן הוא ג"כ במכילתא דרשב"י שם על הך קרא דלא תבערו אש וגו'. והובאה ג"כ ברפ"ק דיבמות (ו' ע"ב) עיי"ש. נראה דלא ברירא לי' הך מילתא לולא הראי' שמצא בהך ברייתא. וכן הרמב"ן ז"ל שם כתב וז"ל ובבאור אמרו (סנהדרין ל"ה ע"ב) ותהא רציחה דוחה שבת מק"ו. על דעתם יבא עשה וידחה ל"ת. ובתחלת יבמות אמרו עוד לפי שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת. ומה אצי מקיים מחלליה מות יומת. בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד אבל מיתת ב"ד דחיא. ופירשו מ"ט דאתי עשה ודחי ל"ת. הדר אמר אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת גרידא. ל"ת שיש בו כרת לא דחי וכו'. א"כ ראוי למנות מיתת ב"ד מצות עשה עכ"ל עיי"ש. הרי דרק מכח ראי' זו הוא שהכריחו לומר דמיתות ב"ד היא מצות עשה. וראוי למנותן במנין העשין. והדבר תמוה לכאורה הרי במיתות ב"ד העשה מפורשת בתורה בהדיא בכל חדא וחדא. ואין שום מקום ספק בדבר כלל לומר שאינה מ"ע כשאר כל העשין שבתורה. ולמה להם לראי' מברייתא ומסוגיא דגמרא לדבר המפורש בתורה:
ומלבדזה בעיקר ראייתם זו יש לתמוה טובא דהרי בברייתא דמכילתא שם לא נתבאר כלל דמאי דאיצטריך קרא דלא תבערו לומר דמיתת ב"ד לא דחיא שבת. היינו משום דאי לאו קרא היה ראוי לומר דאתי' עשה דמיתת ב"ד ודחיא שבת. וכן בסוגיא דסנהדרין שם ליתא מזה כלום. אלא בסוגיא דפ"ק דיבמות הוה בעי למימר הכי מעיקרא לס"ד. ובעינן לאוכוחי מזה דעשה דחי ל"ת שיש בו כרת. מדאיצטריך קרא דלא תבערו הא לא"ה דחי. אבל במסקנא דסוגיא מסקינן התם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ומאי דאיצטריך תנא דברייתא לקרא דלא תבערו. לא משום דעשה דחי ל"ת שיש בו כרת הוא. אלא כדמסקינן התם אמר רב שימי בר אשי האי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת. אלא משום דמייתי מקל וחומר וכו'. ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה וכו'. שבת שנידחת מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה עיי"ש. וכל מה שהביא הרמב"ן ז"ל שם מסוגיא דיבמות. היינו רק לס"ד דמעיקרא. אבל במסקנא אידחי לה. וביותר תמוהים דברי הרמב"ן ז"ל מה שהביא מסוגיא דסנהדרין. דהרי מלבד שלא נזכר שם כלום מטעמא דעשה דוחה ל"ת. אלא אדרבה שם בהדיא מפורש כמסקנא דסוגיא דפ"ק דיבמות דלא איצטריך קרא אלא לאפוקי דלא נילף מק"ו דדחי. ודברי הרמב"ן ז"ל מצד עצמם נפלאים וסותרים זא"ז תכד"ד. שכתב וז"ל ובבאור אמרו בסנהדרין ותהא רציחה דוחה שבת מקל וחומר על דעתם יבא עשה וידחה ל"ת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שהרכיב הס"ד והמסקנא יחד. והם דברים סותרים זא"ז. דלמסקנא דאיצטריך קרא דלא תבערו משום ק"ו. שוב לא אמרינן יבא עשה וידחה ל"ת. ולס"ד דאתינן עלה משום דעשה דחי ל"ת. לא הוה שמיע לי' הך ק"ו כלל. ולא איצטריך לי' כלל. ומיהו לעיקר ראייתם של הרמב"ם והרמב"ן ז"ל היה מקום לצדד ולומר דמ"מ שפיר הכריחו משם דהו"ל עשה. משום דגם במסקנא דמסקינן התם דהאי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת הוא. אלא משום דמייתי מק"ו. משמע התם דהיינו רק משום דס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. אבל מיהת ודאי עשה אית בה גם למסקנא. אלא דמלבד דאין זה מוכרח. ואדרבה מלישנא דרב שימי בר אשי משמע דס"ל דלא שייך התם עשה דחי ל"ת כלל ואפי' ל"ת גרידא. שהרי לא הזכיר בדבריו כלל ל"ת שיש בו כרת. אלא סתמא קאמר האי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום וכו' עיי"ש. וא"כ נראה דע"כ היינו משום דלא חשיבא עשה כלל. דאל"כ עכ"פ ל"ת גרידא ודאי הו"ל למידחי. וא"כ אדרבה משם איפכא מוכח:
ובלא"המדברי הרמב"ן והרמב"ם ז"ל משמע בהדיא דס"ל דגם למסקנא קיימא הכי דמשום דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת הוא דצריך קרא דלא תבערו. לומר דהכא לא דחי. וממסקנא הוא דמייתו ראי' זו. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (הלכות שבת פכ"ד ה"ז). שכתב שם וז"ל אין עונשין בשבת אע"פ שהעונש מצות עשה אינה דוחה שבת. כיצד הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה. אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. זו אזהרה לב"ד שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה. וה"ה לשאר עונשין עכ"ל עיי"ש. הרי בהדיא דס"ל הכי לקושטא דמילתא למסקנא דקרא דלא תבערו אתי לאפוקי דלא נימא דאתי עשה ודחי ל"ת דמלאכת שבת. והדבר תמוה כדכתיבנא. דהא בסוגיא דיבמות שם מבואר דאין זה אלא למאי דס"ד מעיקרא. אבל למסקנא לא קיימא הכי. משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ולא איצטריך קרא להכי. והכי מבואר בהדיא במסקנא דכולה סוגיא דהתם (לקמן ח' ע"א). דמסיק רבא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ורב אשי נמי מייתי סייעתא לזה ממתניתין עיי"ש. וא"כ ע"כ קרא דלא תבערו לא איצטריך אלא משום ק"ו ולא משום דעשה דחי ל"ת וכדמסקינן לעיל וכסוגיא דסנהדרין. וכן הוא בירושלמי (פ"ד דסנהדרין ה"ו) ובמכילתא שם עיי"ש. הן אמת דהר"ש ז"ל מקינון בספר כריתות (לשון למודים שער ג' סי' קס"ג) כתב דעשה דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת. ומתבאר מדבריו שם דס"ל ג"כ דהכי קאי במסקנא דלא תבערו איצטריך דלא נימא אתי עשה ודחי ל"ת עיי"ש. אבל כבר תמהו עליו האחרונים ז"ל. ומש"כ ליישב דבריו אינו מספיק כלל ואכמ"ל בזה. וגם לרש"י ז"ל שם בסוגיא דיבמות (ו' ע"א) מבואר דס"ל דלמסקנא עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. והתוס' שם (בד"ה שכן הכשר) דחו דבריו דבמסקנא קיי"ל דאין שום עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת עיי"ש ובדברי הרש"א ז"ל שם. וגם בדברי הרשב"א ז"ל (בפ"ק דביצה ח' ע"ב) מבואר דס"ל דקיי"ל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת עיי"ש. מ"מ הרי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל גופייהו ע"כ לא ס"ל הכי. דבהדיא כתב הרמב"ם ז"ל לעיל (פי"ט מהלכות שבת ה"כ) וז"ל ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהילכתה משוי היה חייב היוצא בה אפי' ביום השבת. שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת:
איבראדלכאורה יש מקום לצדד בכוונת הרמב"ם ז"ל שם דלא משום אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אתי עלה. אלא כוונתו נראה ע"פ מש"כ התוס' (פ"ג דזבחים ל"ג ע"ב) בד"ה לענין וכו' דאע"ג דקיי"ל בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל עשה שיש בה כרת דחיא אפי' ל"ת ועשה עיי"ש. וא"כ אפשר דזו היא כוונת הרמב"ם ז"ל במש"כ שאין עשה שאין בה כרת דוחה שבת משום דשבת הו"ל ל"ת ועשה. ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אא"כ בה כרת. ועי' בסוגיא דפ"ק דיבמות (ה' ע"ב) בתוס' שם (ד"ה טעמא). ובדברי הרמב"ן ז"ל ושאר ראשונים שם עייש"ה. וא"כ אין סתירה בזה בדברי הרמב"ם ז"ל. ובהכי הוה ניחא מה שראיתי לקצת אחרונים שהקשו על דברי הרמב"ם שם שמבואר מדבריו דעשה שיש בה כרת מיהת ודאי דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת. ודוקא עשה שאין בה כרת הוא דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת. ומנ"ל לחלק בזה. והרי חזינן דפסח אע"פ שיש בו כרת מ"מ אי לאו דגלי קרא במועדו לא הוה אמרינן דדחי שבת. ולמיגמר מיני' לעלמא. הרי מבואר בסוגיא דפ"ק דיבמות (ה' ע"ב) ובפסחים (ע"ז ע"א) דאיכא למיפרך עיי"ש. אבל למאי שבארנו אין בזה מקום קושיא כלל כמבואר. אלא דמלבד דעיקר דברי התוס' בזבחים שם אינם ברורים. ואית בהו כמה תיוהי. והתוס' גופייהו כתבו איפכא בחולין (פרק אותו וא"ב ע"ח ע"א) עיי"ש. וכבר העירו האחרונים ז"ל בכל זה ואכמ"ל בזה. ולכן לא יתכן לומר כן בדעת הרמב"ם שיכתוב כן כדבר הפשוט. בלא"ה מלשון הרמב"ם לא משמע הכי כלל. דאם הוה ס"ל להרמב"ם דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ולא כתב שאינו דוחה אלא משום שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. לא הו"ל למיכתב סתמא שאינו דוחה שבת. דמשמע ודאי משום חומר שבת שיש בו כרת וסקילה. אלא בפירוש הו"ל למיכתב שאינו דוחה ל"ת ועשה. אלא ודאי משום שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הוא דאתי עלה. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי. וגם הרמב"ן ז"ל כתב בהדיא ביבמות (ה' ע"ב) דלמסקנא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וז"ל שם ומיהו ודאי כי קס"ד דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת בכל התורה. הוה יכלינן לאקשויי א"כ סמוכין לציצית למה לי. אלא פרכינן בכולה שמעתא מינה ובה ולא קמא לי' כלל דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת בעלמא עכ"ל עיי"ש. וכן מתבאר מדבריו שם לקמן (ט' ע"א) עיי"ש. וא"כ גם דבריו ז"ל סתרי אהדדי ולכן דברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בזה צ"ע אצלי כעת. וגם בדברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' י"ט וסי' נ"ג) ראיתי דברים תמוהים בזה עיי"ש:
ועכ"פבעיקר הדבר שהביאו ראי' מהתם דהעונש הוא בגדר מצות עשה. כבר נתבאר דלענ"ד אין משם הכרע ואדרבה איפכא משמע. וגם הרמב"ם והרמב"ן ז"ל גופייהו לא ברירא להו הך מילתא. מדאיצטריכו להוכיח כן מכח ראייתם שהביאו. ולענ"ד יש אתי מקום להוכיח דהעונש הוא בגדר ל"ת מדאמרינן בפרק בתרא דיומא (פ"א ע"א) חמשה קראי כתיבי במלאכה חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא וחד לעונש דיממא וחד לעונש דליליא וחד לאפנויי וכו'. ופירש"י וז"ל חמשה קראי כתיבי במלאכה ארבעה לאוין וכרת אחד וכו' וחד לעונש דליליא דאם אינו ענין לאזהרה תנהו לענין עונש עכ"ל עיי"ש. ואם איתא דהעונש הו"ל עשה ממש כשאר כל העשין שבתורה. הדבר תמוה היכי יתכן לומר אם אינו ענין לאזהרה תנהו ענין לעונש. לעשות מלאו עשה. ובכל דוכתא לא אמרינן מדה זו דאם אינו ענין אלא בנושאין מתחלפים. אם אינו ענין לנושא זה תנהו ענין לנושא אחר. כההיא דאמרינן התם לעיל (ל"ב ע"ב) אם אינו ענין לטבילה תנהו ענין לקידוש. ובפ"ב דפסחים (כ"ד ע"א) אם אינו ענין לגופי' תנהו ענין לכל איסורין שבתורה. ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לאיסור הנאה עיי"ש. וכן בכל שאר דוכתי שדרשו מדה זו. ובברייתא דל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג (מדה כ') עיי"ש. אבל לומר אם אינו ענין ללאו תנהו ענין לעשה. לא אשכחן בשום דוכתא. דא"כ בכל מקום דאיכא עשה יתירה נימא אם אינו ענין לעשה תנהו ענין ללאו. או היכא דאיכא לאוי יתירי נימא אם אינו ענין ללאו תנהו ענין לעשה. וזה ודאי ליתא כלל. דא"כ לדעת הסוברים דשאר עינוים חוץ מאכילה ושתי' אינם אלא מדבריהם וקראי אסמכתא בעלמא. א"כ למה שקלו וטרו כולי האי לאשכוחי אזהרה לעינוי ואמאי לא דרשוה באם אינו ענין דכיון דחמש עשין כתיבי בעינוי כדאמרינן התם (ע"ו ע"א) עיי"ש. הו"ל למידרש אם אינו ענין לעשה תנהו ענין ללאו. דכל היכא דמידרש באם אינו ענין הו"ל כמפורש בתורה בהדי' וכמש"כ התוס' (סו"פ הנשרפין פ"ג ע"ב) ד"ה וטבול יום עיי"ש. וכ"כ הר"ש מקינון ז"ל בס' כריתות (נתיבות עולם סי' כ') עיי"ש. אלא ודאי הא ליתא דבשום מדה שבתורה אין לשנות תואר הכתוב שבתורה מלאו לעשה וכיו"ב ואין צריך ראי' לזה. ועי' בירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) ובמש"כ בזה לעיל (לאוין רס"ד רס"ה). וא"כ ודאי הדבר תמוה טובא היכי אמרינן הכא אם אינו ענין ללאו תנהו ענין לעונש. כיון דעונש אינו אלא עשה. אלא ודאי מוכרח מזה כשיטת הגאונים ז"ל דהעונשין הם בגדר לאוין. ואין למנותן אלא במנין הלאוין. ועי' מש"כ עוד בזה לקמן (סי' י"ב. ובסי' י"ד):
האומנםודאי הך מילתא טעמא בעי. דכיון דהעונשין חובה נינהו לב"ד בקום ועשה לעשות דין בהמתחייבין בהן. כל חד כדינו האמור בו בתורה. לכאורה ודאי ראוי לומר דהו"ל בגדר עשה ככל העשין שבתורה. וביותר תמוה בעונש כרת דפסח ומילה דעיקרן עשה מפורשת בתורה. אמאי מנו אותו הגאונים ז"ל במנין הלאוין. וכבר ראיתי להרש"ך ז"ל (בנ"מ דע"ג ע"ב) שטרח לתת טעם לדבר וז"ל משום דקיי"ל לא ענש אא"כ הזהיר. וא"כ כשאמרה תורה המבטל מילה בכרת המבטל פסח בכרת. הרי הוא כאילו אמרה השמר לך פן תבטל מילה השמר לך פן תבטל פסח עכ"ל עיי"ש. ואין דבריו נכונים כלל. וממקום שהביא משם סתירתו. דכיון שאמרו לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. א"כ ע"כ העונש עצמו לאו אזהרה הוא. וא"כ אפשר שאינו מעין אזהרה כלל. ואינו אלא עשה גמורה לב"ד. ובפרט בעונש דפסח ודמילה ומיתה בידי שמים דקידוש ידים ורגלים להסוברים שאין בו לאו אלא עשה לחוד. שגם מצד אזהרתם מצות עשה גמורה נינהו. ואין בהן צד לאו כלל. ועוד דהרי ברפ"ק דמכות מסקינן דחייבי כריתות לא בעו אזהרה. ולא אמרינן בהו לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר עיי"ש. וא"כ אין מקום לדבריו בכל חייבי כריתות שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל. ומיהו אפשר לומר קצת ע"פ דרכו דכיון דבעלמא אמרינן לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. א"כ אין העונש אלא הגמר וסוף האזהרה. ונמצא דגם העונש גופי' מעין האזהרה הוא. והילכך גם בחייבי כריתות דלא בעו אזהרה. ואפי' בכרת דפסח ודמילה שבאו על עשה. היינו רק משום דכרת לא בעי אזהרה בפ"ע בלאו ממש. משום דעונש כרת גופי' היינו אזהרתו. ולא צריך אזהרה אחרת כשאר העונשין. והילכך שפיר יש למנותן במנין הלאוין:
וראיתילהחינוך (מצוה ס"ט) שכתב וז"ל לא יספיק הזכרת העונש במצוה מבלי אזהרה. וזהו שאמרו רבותינו תמיד עונש שמענו אזהרה מנין. והענין הוא מפני כן שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש כך. היה במשמע שיהא הרשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצוה. ולא יבוא בזה נגד רצון הש"י ומצותו. וזהו אמרם בכל מקום לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. כלומר לא יודיע השם העונש הבא לנו על העברת המצוה אא"כ הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו עכ"ל עיי"ש. ולפי דבריו העונש מצד עצמו אינו מענין אזהרה כלל. אלא שעיקר דבריו תמוהים אצלי מאוד. דא"כ אמאי אמרינן דכרת לא בעי אזהרה. והרי ודאי הך טעמא בחייבי כריתות נמי שייך דנימא דהרשות בידו לקבל על עצמו עונש כרת ולעבור על המצוה. וכל כמה דלא נאמרה בקרא אזהרה. אפשר לומר דלא מיתסר הדבר כלל. אע"פ שנאמר בו עונש כרת. ועוד דלפי דבריו אמאי אמרינן דאין מזהירין מן הדין ואפי' למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מה"ד. והא כיון דעיקר מאי דבעינן אזהרה היינו רק כדי שלא נטעה לומר שמותר לעבור על המצוה ולקבל על עצמו העונש. א"כ מאחר דאיכא קל וחומר שאנו מוזהרין על הדבר ונמנעים מעשותו. למה לי תו אזהרה אחרת. ובפרט למ"ד עונשין מן הדין דכיון דאפי' לענין עונשין שבמיתת ב"ד סמכינן על הק"ו. כ"ש דאית לן למיסמך על הק"ו לענין איסורא. לומר שהדבר נאסר ונמנע מן התורה לעשותו. ובלא"ה הרי ודאי סמכינן על הק"ו לענין איסורא כמו על כל שאר המדות שהתורה נדרשת בהן. אלא דלענין אזהרת עונש מיתת ב"ד אמרו דלא סגי בהכי. והשתא הרי לדעת החינוך גם בעונשי מיתות ב"ד אין אנו צריכין להאזהרה אלא כי היכי דלא נימא שהדבר מותר. אע"פ שיש בו עונש מיתת ב"ד. וא"כ גם כאן אין הדבר נוגע אלא לענין איסורא בעלמא וא"כ אמאי לא סגי לן באזהרה מדין ק"ו. ועוד תמוה לפי דבריו הא דאמרינן בסוגיא דר"פ בתרא דמכות שם חייבי כריתות לא צריכי אזהרה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר עיי"ש. ולדעת החינוך מאי ראי' היא כיון דעיקר האזהרה לא איצטריך אלא כדי שלא נאמר שמותר לעבור על המצוה ולקבל על עצמו העונש. וא"כ פסח ומילה נהי דליכא בהו אזהרת לאו. מ"מ הרי ידענו שמחוייב בדבר לעשותו. מהעשה המפורשת בהן בתורה. ודאי שוב אין צורך בהן לאזהרה אחרת. משא"כ בעלמא ודאי איכא למימר דגם חייבי כריתות צריכי אזהרה מהאי טעמא גופא. כמיתות ב"ד. ועוד תמוה מדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ו ע"א) וברפ"ק דתמורה (ד' ע"א) דאזהרת עשה לא שמה אזהרה ודוקא אזהרת לאו בעינן עיי"ש. ולסברת החינוך אמאי. והא ודאי לענין שנדע דהדבר אסור כך לי אזהרת עשה כאזהרת לאו. גם עיקר הדבר תמוה מאוד לומר דס"ד שיהא מותר לעבור על דבר שידוע לו שמתחייב בכך מיתת ב"ד. והרי בכך הו"ל כהורג את עצמו. ואפי' למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו מ"מ קטלא לכ"ע אסור מדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש דדרשינן מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. כדאמרינן בפרק החובל (בבא קמא צ"א ע"ב) עיי"ש. ולדעת הר"ן ז"ל (פ"ג דשבועות) אית בה נמי לאו מדכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד עיי"ש. וכבר ביארנו לעיל דאית בה נמי אזהרת לא תרצח. והיכי תיסק אדעתין שיהא מותר לכתחילה לעשות דבר שבודאי בר קטלא הוא בכך בב"ד. וגם דברי החינוך סותרים זא"ז למש"כ הוא עצמו (לעיל מצוה מ"ח). וז"ל ואע"פ שלא הזהיר הכתוב בפירוש על זה שיאמר אל תכו אבות. אלא שכתוב עונש המכה אותם. ודרך הגמרא לעולם לשאול בענין כזה ולומר עונש שמענו אזהרה מנין. גם בזה יש לנו אזהרה וכו'. ואע"פ שלאו זה דלא יוסיף נחשב ללאו בפ"ע וכו'. וע"כ יש לנו לומר עכ"פ שנלמוד האזהרה בו מקרא דלא יוסיף. אחר שלא מצאנו במקום אחר וכו' עכ"ל ע"ש בדבריו. ולפי דבריו כאן מה בכך שלא מצאנו לו אזהרה במקום אחר. וכי משום זה מוכרחין אנו לומר שאזהרתו בכלל קרא דלא יוסיף אע"ג דלא אייתר להכי ולא מיירי קרא בהכי אלא בהכאת אחרים. הרי לשיטתו אדרבה אית לן למימר דמאחר שלא כתיב בו קרא אזהרה. הרי הוא מותר בכך אלא שיקבל ענשו. ואם משום שאי אפשר לומר שיהא מותר בהכאת אביו משום דלא גרע משאר ישראל שמוזהר על הכאתו. א"כ לא צריך כאן אזהרה כלל. שהרי עיקר האזהרה לא צריכא אלא כדי שנדע שאסור הדבר לעשותו. וא"כ כאן שידענו האיסור. אפי' את"ל שאין בו שום אזהרה בתורה כלל. ולאו דלא יוסיף לא מיירי אלא בהכאת אחרים בלבד ניחא שפיר. ואין זה ענין למה שאמרו לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. וא"כ לא הי' להחינוך למנות הכאת אביו ואמו במנין הלאוין. מאחר שלא נאמר בה אזהרת לאו בתורה. ואין שום הכרח כלל שיהא בו אזהרה. וגם נראה דאין הכרח לומר דהכאת אביו ואמו אסורה. לפי שיטת החינוך. דשפיר אפשר לומר דכיון דבהכאת אביו ואמו אית בה מיתת ב"ד. משא"כ בהכאת אחר. הו"ל תחלתו להקל וסופו להחמיר. ואין בכך קושיא אם נימא דהכאת אחר אסרה תורה והכאת אביו ואמו שריא. שהרי היתר זה אינו אלא מתוך חומר שהחמיר בה הכתוב בסופו להתחייב בכך מיתת ב"ד. משא"כ באחר שאין בו אלא אזהרה בעלמא. והשתא א"כ מנ"ל דהכאת או"א אסורה כלל מדאורייתא. אדרבה כיון שאין בה אזהרה אית לן למימר דשריא אע"פ שמתחייב עלה מיתת ב"ד. ולכן דברי החינוך אלו נפלאים בעיני:
ומעתהשפיר היה מקום לכאורה לומר בדעת הגאונים ז"ל שמנו העונשין במנין הלאוין. כמש"כ הרש"ך שם. דכיון דקיי"ל בעלמא לא ענש אא"כ הזהיר א"כ אין העונש אלא כגמר וסוף האזהרה. ולכן יש למנותו במנין הלאוין. דכשאמרה תורה המבטל פסח בכרת המבטל מילה בכרת הרי הוא כאילו אמרה השמר לך פן תבטל פסח. השמר לך פן תבטל מילה. אלא דכפי הנראה מדבריו לא בא לתרץ בדבריו אלו אלא פסח ומילה. וכן מתיישב בזה ג"כ מיתה בידי שמים דרחיצת ידים ורגלים. משום דליכא בהו שום לאו אחר אלא עשה בלחוד הוא דאיכא בהו. וגם בזה לא יתכנו דבריו אלא לשיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה הם מונים הל"ת במנין הלאוין והעשה במנין העשין. והילכך כאן הו"ל כאילו יש בפסח ובמילה ובקידוש ידים ורגלים גם ל"ת מלבד העשה. ולזה אע"פ שמנו עשין שלהם במנין העשין מנו ג"כ כרת ומיתה שלהם במנין הלאוין מטעם מה שכתב הרש"ך. אבל אכתי בשאר כל העונשין לא יתכנו דבריו כלל. והשגת הרמב"ם ז"ל במקומה עומדת. דכיון דאית בהו לאו שנמנה כבר במנין הלאוין א"כ העונש שבהן אפי' היה כתוב בתורה בהדיא השמר לך פן תעשה זאת. מ"מ אין זה אלא כשאר לאוין כפולין דלכ"ע אינם באים במנין בפ"ע. וע"כ לא יתכן למנות בהן אלא המצוה המוטלת על הב"ד. והרי אין זו אלא עשה גמורה כשאר עשין שבתורה. ואין למנותה אלא במנין העשין וכמש"כ הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. ולשיטת רבינו הגאון ז"ל דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו בא במנין אלא אחד משניהם. גם כרת דפסח ודמילה ומיתה בידי שמים דקידוש ידים ורגלים לא מיתרצי בהכי. דנהי דהעונש הוא כלאו בפ"ע. מ"מ לא עדיף משאר ל"ת ועשה שבמצוה אחת שאין שניהם נמנין בחשבון המצות. ואחר שנמנית העשה דידהו במנין העשין שוב אין למנות עונש דידהו במנין הלאוין. וגם בהדיא ביאר רבינו הגאון ז"ל בדבריו כאן שלא חזר ומנה העונשין אלא משום המצוה שבהן על הב"ד. והרי מצוה זו לכאורה ודאי אינה אלא עשה גמורה כשאר כל העשין ואין מקומה במנין הלאוין. ובאמת דבלא"ה עכצ"ל דגם הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין העונשין שלהם אין כוונתם אלא למנות עשה זו שבכל אחד מהעונשין הללו על הב"ד. שהרי לא מנו עשה זו במקום אחר במנין המצות שלהם. ובודאי לא יתכן לומר שהשמיטו עשין אלו לגמרי ממנין המצות. וע"כ אין לנו אלא לומר דלעשין הללו הוא שהיתה כוונתם בהעונשין שמנו. וכמו שביאר רבינו הגאון ז"ל בהדיא כאן. ולהרמב"ן ז"ל שהבין בכוונתם למנות האזהרות של העונשין הללו. ודאי הדבר קשה דלפ"ז צ"ל ע"כ דהשמיטו עשין אלו לגמרי מחשבון המצות. והדבר תמוה לומר כן. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה שבאמת צדד לומר כן דכוונתם למנותן משום המצוה שעל הב"ד. אלא שהוקשה לו דא"כ הרי עשין גמורין הן על הב"ד. ואמאי מנאום בחשבון הלאוין. וזו היא ודאי תמיהא גדולה לכאורה. וגם הרמב"ן ז"ל גופי' הרגיש במאי שתמוה שלפי דבריו השמיטו הבה"ג וסייעתו ז"ל עשין אלו שעל הב"ד. וזו היא כוונתו במש"כ שם וז"ל ואמנם דעת הרב (הרמב"ם) שהעונשין המסורים לנו ימנו במצות עשין. הוא הטוב והישר לפי שהוא מצוה עלינו באמת לעשות הדין ההוא במחויבים בו. ובביאור אמרו בסנהדרין וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר בדבריו שהבין בדעת הבה"ג וסייעתו שאין מצוה זו נמנית במנין המצות. והוא ז"ל משיג על דעתם זו. ומכריע כדעת הרמב"ם ז"ל שיש למנותה בחשבון העשין מכח הראיות שהביא שם כמשכ"ל. אבל אחרי שראינו בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן שביאר בהדיא דכל כוונתו במנין העונשין אינה אלא למצוה זו שעל הב"ד. ואעפ"כ מנאן בחשבון הלאוין. א"כ אין ספק לענ"ד שזו היא ג"כ כוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ובהכי אזדא לה השגת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל עליהם:
אלאדודאי הדבר מפליא לכאורה וצ"ע טובא אמאי מנאוה במנין הלאוין. וגם הרמב"ם והרמב"ן ז"ל לא כתבוה כדבר מוחלט ופשוט. אלא שהכריחו כן ע"פ הראיות שהביאו לזה. וכבר נתבאר שבעניותנו אין הראיות מכריעות ודבריהם צע"ג אצלנו. ועיקר הדבר מתמיה למה הוצרכו לראי' על זה. אחר שהדבר נראה פשוט ומוכרח מצד עצמו. וראיתי להרמב"ם ז"ל בהלכות סנהדרין (פי"ד ה"ב וה"ג) שכתב גם שם וז"ל כל מיתה מהם (מארבע מיתות ב"ד) מצות עשה היא לב"ד להרוג בה מי שנתחייב בה וכו'. כל מחוייב מיתת ב"ד שלא המיתו אותו ב"ד בטלו מצות עשה ולא עברו על מצות ל"ת. חוץ מן המכשף שאם לא המיתוהו עברו על מצות ל"ת שנאמר מכשפה לא תחיה עכ"ל עיי"ש. ומרן בכ"מ שם לא הערה מקורו. וממה שציין בדבריו על ראשי הלכות הללו ולא כתב עליהן כלום. רמז לן כדרכו ז"ל בכל כיו"ב שאין מקורו נודע לו. והוא תמוה שהרי מקורו מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל גופי' בסה"מ (שורש י"ד שם) כדכתיבנא. ומ"מ גם הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם לא מנו במנין העשין המצוה לב"ד אלא בחייבי מיתות ב"ד בלבד. וגם בהם לא מנה הרמב"ם אלא ארבע עשין (רכ"ו רכ"ז רכ"ח רכ"ט). כל אחד ממיני המיתה עשה בפ"ע. והרמב"ן לא מנה כולן אלא בעשה אחת. מדכתיב ובערת הרע מקרבך. אבל בכל חייבי כריתות ומיתה בידי שמים. שמנו הגאונים ז"ל וסייעתם במנין העונשין. לא מנו הם ז"ל שום מצוה לב"ד כלל. משום דס"ל דכיון שעונשין אלו לא נמסרו לב"ד אין בהם שום מצוה לב"ד. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא בסה"מ (שם בשורש י"ד) עיי"ש. וגם בחייבי מיתה בידי אדם שלא בב"ד. שמנו רבינו הגאון והר"ש בן גבירול ז"ל במנין העונשין. לא מנו הם שום מצוה. וטעמן של הגאונים ז"ל בהנך יתבאר לפנינו בס"ד: