ויאמצו לבב.(בפרשת ראה) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו שני לאוין אלו במנין הלאוין. אבל הרמב"ם ז"ל וסייעתו לא מנאום אלא בלאו אחד. וטעמא דמילתא ביאר הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' ע"ח) וז"ל כמו שבאו הרבה מצות במצות הצדקה. כן באו הרבה אזהרות על המנע ממנה. וכולן הן באות במנין אחד לבד. וכבר כתב ולבך לא תאמץ. ובכללו הוא לא תקפוץ את ידך הנכתב בסמוך לו עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה להשיג על הר"ש בן גבירול ז"ל שמנה שני הלאוין. אבל אין בזה שום השגה על הרשב"ג ז"ל שהוא נמשך בזה אחר הבה"ג. וכדרכו ז"ל בכל מקום. ועל הבה"ג הוא שהי' לו להקשות. אבל עיקר דבריו ז"ל אינם מספיקים לפי מאי דאמרינן בספרי (פרשת ראה פיסקא קט"ז) לא תאמץ את לבבך יש בן אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן. ולא תקפוץ את ידך. יש בן אדם שהוא פושט ידו וחוזר וקופצה עיי"ש. וא"כ שני הלאוין אינם בענין אחד. ויש לומר דשניהם באין במנין הלאוין כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ורבינו הגאון ז"ל אע"ג דבאזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות (בדבור כבד) מנה שני הלאוין כדעת הבה"ג. מ"מ כאן חזר בו ולא מנאן אלא באזהרה אחת. וכדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. וכבר ביארנו טעמו בזה לעיל (עשין כ"ה) עיי"ש. ונראה עוד בזה דלשיטתו אזיל. דהרי לכאורה קשה בדברי הספרי דמוקי לאו דלא תקפוץ את ידך לאדם שפושט את ידו וחוזר וקופצה. ולמה לי קרא להכי. ותיפוק לי' משום אמוץ הלב. שהרי גם בזה מצטער הוא בנתינתו עד שחוזר וקופץ ידו אחר שכבר פשטה. וזה חמור טפי ממי שאינו עושה מעשה בידים אלא שמצטער בלבו. ועכצ"ל דאין ה"נ ולא בא הכתוב אלא להוסיף בפושט ידו וחוזר וקופצה עוד לאו מיוחד בו ולעבור גם בלאו דלא תקפוץ את ידך. דעביד מעשה ונשתרש בחטא מלבד מאי דעבר בלאו דלא תאמץ את לבבך. והשתא לפ"ז רבינו הגאון ז"ל אזיל לשיטתו דבכל כיו"ב לדעתו אינו בא במנין. כיון דבלא"ה הו"ל בכלל לאו דלא תאמץ את לבבך. וליכא נפק"מ בלאו דלא תקפוץ את ידך אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. כמו שביארנו בכמה דוכתי: