**ולא תגנב.**לאו דלא תגנב והוא האמור בעשרת הדברות מוקמינן לי' במכילתא (יתרו פ"ח. ומשפטים פ"ה) והובאה ג"כ בתלמודין (פרק הנחנקין פ"ו ע"א) ובירושלמי (פ"ח דסנהדרין ה"ג. ובפי"א ה"ב). בגנבת נפש. אבל לאו דלא תגנבו האמור בפרשת קדושים מוקי לי' התם אזהרה לגנבת ממון. וכן הוא במכילתא דרשב"י (פרשת יתרו) עיי"ש. והנה רבינו הגאון ז"ל כאן. וכן באזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות לא מנה אלא לאו דלא תגנב בלבד. אבל לאו דלא תגנבו לא מנה. וכן הוא גם באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל. אבל הבה"ג וכן הרמב"ם וסייעתו מנו שניהם. האחד לאזהרת גנבת נפש. והשני לאזהרת גנבת ממון. ודברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו צ"ע לכאורה. ומיהו בדעת הר"א הזקן והר"י אלברגלוני והרשב"ג ז"ל הי' אפשר לומר דאזהרת גנבה שמנו כוונתם ללאו דלא תגנבו שבפרשת קדושים. דהו"ל אזהרה לגנבת ממון. אבל אזהרה דגנבת נפש כבר מנו במנין העונשין שלהם בין חייבי חנק הגונב נפש. וכוונתם בזה ללאו דלא תגנב וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל (בשורש ארבעה עשר) בכוונת הבה"ג שמנה מנין העונשין. שאין כוונתו למנות העונשין מצד עצמן. אלא כוונתו בזה למנות האזהרות שעליהן נאמרו עונשין אלו עיי"ש. וא"כ ודאי יפה עשו הר"א הזקן והר"י א"ב והרשב"ג ז"ל שאחר שמנו גונב נפש במנין העונשין שוב לא מנו אזהרה זו במנין הלאוין. ואדרבה מטעם זה יש לתמוה על הבה"ג. שאע"פ שכבר מנה לאו דלא תגנב במנין הלאוין חזר ומנה ג"כ גונב נפש במנין העונשין ונמצא שמנה לאו אחד פעמים. אלא שיש מקום ליישב דברי הבה"ג בזה כדרך שביאר הרמב"ן ז"ל כוונת הבה"ג במה שמנה לאו דלא תעשה כל מלאכה עיי"ש ואכמ"ל בזה ויתבאר במק"א בס"ד. ומ"מ לדעת רבינו הגאון ז"ל לא יתכן דרך זה. שהרי כן דרכו ז"ל בכל חייבי העונשין שמנה למנות העונשין בלבד. משום המצוה שעל הב"ד. והאזהרות כולן שעליהן באו עונשין אלו מונה אותן במנין הלאוין בלבד. משום המצוה שעל כל ישראל למניעה שלא לעשות מעשים אלו כמו שביארנו בכמה דוכתי. ויתבאר עוד בזה במקומו בס"ד. וא"כ אע"פ שמנה לקמן במנין העונשין גונב נפש בין מחייבי חנק. מ"מ ע"כ לפי שיטתו לאו דלא תגנוב האמור בעשרת הדברות לאזהרת גנבת נפש בא במנין הלאוין בפ"ע. וא"כ לאו זה דלא תגנוב שמנה כאן כוונתו כמשמעות לשונו ללאו זה. וא"כ הדבר צ"ע אמאי לא מנה ג"כ לאו דלא תגנבו האמור בפרשת קדושים לאזהרה דגנבת ממון:

ולכאורהנראה עפמש"כ הרי"ף ז"ל בתשובה (סימן קל"ג) והובאה בתשו' הרשב"א (חלק ששי סי' רפ"ו) דבגנבה מלבד שעובר בלאו דלא תגנבו. עובר נמי בלאו דלא תגזל. דגם גנבה הו"ל גזלה שלא מדעת. אלא דגנבה חמירא טפי מגזלה. דאיסור גנבה איתא נמי אפי' בשלו. כמו שאמרו (בספרא פרשת קדושים) ובתוספתא (פ"י דב"ק) אל תגנוב את שלך מאחורי הגנב שלא תראה גונב. עיי"ש בדבריו ז"ל. והשתא א"כ כיון דלאו דגזלה כולל נמי איסור גנבה. א"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה לאו דלא תגזל אין לאו דלא תגנבו בא במנין בפ"ע. איברא דלפי דברי הרי"ף ז"ל שם דלאו דלא תגנבו איתא נמי בגונב את שלו. אכתי קשה דהו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנות לאו דלא תגנבו משום דנפק"מ לענין איסור גנבה בשלו. דלאו דלא תגזל ליכא אלא בשאינו שלו. ומשום לאו דלא תגנבו הוזהר אפי' בשלו. אלא דעיקר דברי הרי"ף ז"ל בזה אינם מוסכמים. דבתוספתא ובספרא שם בן בג בג הוא דקאמר הכי. אבל ת"ק משמע התם דלא ס"ל הכי עיי"ש. ובהדיא אמרינן בגמרא (פרק המניח כ"ח) דבן בג בג יחידאה הוא ופליגי רבנן עלי' עיי"ש. וכנראה דס"ל להרי"ף ז"ל דלא אמרו הכי אלא אליבא דמ"ד לא עביד אינש דינא לנפשי'. אבל למאי דקיי"ל כמ"ד עביד אינש דינא לנפשי' קיי"ל כבן בג בג ואפשר דס"ל דגם רבנן לא פליגי עלי'. וכנראה זו היא ג"כ דעת הסמ"ג (לאוין קנ"ה) שמביא שם להלכה ההיא דבן בג בג עיי"ש. וכן בהגהות סמ"ק להר"פ ז"ל בשם רבינו יונה ז"ל (בסי' רס"א) פסק כן עיי"ש. וכ"כ ביראים (סי' רנ"ה) ובשאילתות (פרשת נח שאילתא ד') ובה"ג בב"ק עיי"ש. ועוד בכמה ראשונים ז"ל מתבאר כן אבל מדברי הרמב"ם (פ"א מהלכות גנבה) ובטור (חו"מ סי' שמ"ח) מתבאר דס"ל דלא קיי"ל בהא כבן בג בג. וכנראה דס"ל דבהא ודאי פליגי רבנן עלי'. ואף דלענין מאי דס"ל דעביד אינש דינא לנפשי' אפשר דלא פליגי רבנן עלי'. דבהכי לא מיירו התם אלא אגב גררא. אבל במאי דמוקי קרא דלא תגנב לגונב את שלו מאחר הגנב. בהא ודאי פליגי עלי'. ולא מוקמי לקרא אלא לגונב ע"מ למקט וע"מ לשלם תשלומי כפל ודו"ה. כמבואר בדברי ת"ק שם בברייתא. וא"כ אפשר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. וכן מבואר להדיא בראב"ן (דף פ"ו ע"ד) דרבנן פליגי עלי' דבן ב"ב אפי' לדידן עיי"ש. ואף דדבריו ז"ל שם צריכין ביאור. ועי' מש"כ על דבריו הר"י די בוטין ז"ל (בתשו' עדות ביעקב סי' קט"ו) עייש"ה. ואין דבריו מספיקין ואכמ"ל בזה:

ועכ"פמבואר דס"ל דגם לדידן בן ב"ב יחידאה הוא. ורבנן פליגי עלי'. ולא קיי"ל כוותי'. ואפשר דגם שאר ראשונים ז"ל שהביאו מילתא דבן בג בג להלכה. ס"ל דבן ב"ב לא מדאורייתא קאמר הכי. שיהא עובר עלה בלאו דלא תגנב. אלא איסורא דרבנן בעלמא קאמר. והכי משמע מדברי התוס' ושאר ראשונים ז"ל (בפ"ג דבב"ק כ"ז ע"ב) שכתבו דלבן בג בג נמי בדאיכא פסידא שרי עיי"ש. ואם איתא דאיכא בהכי לאו דלא תגנבו. לא יתכן לומר דשרי לעבור משום פסידא על לאו דאורייתא דלא תגנבו. ומיהו קצת יש לדחות עפמש"כ הר"ב תו"ח שם עייש"ה. אלא דמ"מ גם הר"ב תו"ח שם כתב דעדיפא מינה. דלבן ב"ב נמי אפי' איסורא ליכא. אלא עצה טובה בעלמא הוא דאתי לאשמעינן עיי"ש בדבריו. אבל דעת כל הראשונים ז"ל אינה כן. ומ"מ שפיר י"ל כדכתיבנא דלית בה אלא איסורא דדבריהם בעלמא. אבל לדעת הרי"ף ז"ל בתשובה שם מבואר בהדיא דאית בה לאו גמור מדאורייתא. ומ"מ אפשר דדעת רבינו הגאון ז"ל אינה כן. ולכן משום זה אין למנות לדעתו לאו דלא תגנבו. ומ"מ מאי דס"ל להרי"ף ז"ל דגזלה בכלל גנבה. והגונב מחבירו עובר ג"כ בלא תגזל. שפיר אפשר לומר כן גם לדעת רבינו הגאון ז"ל. וכן מבואר בשאילתות (פרשת נח שאילתא ד') שכתב שם וז"ל. לא תגנבו קרא יתירא הוא דהא כתיב לא תגזל עכ"ל. והובא בערוך (ערך לא) ביותר ביאור עיי"ש שכתב בהדיא דגזלה היינו גנבה. ולזה אחר שכבר מנה לאו דלא תגזל. שבכללו גם גנבת ממון. שוב אין לאו דלא תגנבו בא במנין בפ"ע לפי שיטתו:

ואמנםעדיין יש לעיין בזה. דהרי אפי' לרבנן דבן בג בג. עכ"פ מוקמינן קרא דלא תגנבו לגונב ע"מ למקט או לגונב ע"מ לשלם כפל ותשלומי דו"ה. וכדמבואר בברייתא שם. וכדאמרינן נמי בסוגיא דריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"א ע"ב) לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי. לכדתניא לא תגנבו ע"מ למקט וכו' עיי"ש. וא"כ אכתי יש למנות לאו דלא תגנבו משום גונב ע"מ למקט וע"מ לשלם כפל ותשלומי דו"ה. דליכא למשמע מלאו דלא תגזל. דהא לפי מה שפירש בשאילתות הא דפרכינן לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי. והוצרך לאוקמי' לאזהרה לגונב ע"מ למקט וכו'. היינו משום דכבר כתיב לא תגזל. וגזלה היינו גנבה. ואייתר לי' לא תגנבו לגונב ע"מ למקט. וא"כ אין לנו ע"מ למקט אלא בגנבה דאייתר קרא ולא בגזלה. ואפי' לפמש"כ הריטב"א ז"ל שם דגם בגזלה ע"מ למקט עובר בלאו דלא תגזל. ולא איצטריך קרא להכי משום דאתי גזלה ע"מ למקט מגנבה עיי"ש. וכן מבואר בלבוש ופרישה וש"ך (תו"מ סי' שנ"ט) דגם בגזל ע"מ למקט עובר בלא תגזל עיי"ש. מ"מ ע"כ היינו משום דאחר דגלי קרא בגנבה מייתורא דקרא. נפק"ל נמי בגזלה מגנבה. ואע"ג דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. וגנבה חמורה מגזלה. מ"מ ס"ל דגילוי מילתא בעלמא הוא. דמסתמא גזלה דומיא דגנבה אסר הכתוב. וא"כ עיקר איסור ע"מ למקט אין לנו עכ"פ אלא בגנבה לחודה. וממילא מבואר דאע"פ שכבר נמנה לאו דלא תגזל יש למנות ג"כ לאו דלא תגנבו. משום אזהרה דע"מ למקט דלא משתמע גנבה מלאו דגזלה. אדרבה לענין זה לא שמעינן בגזלה אלא מאזהרת גנבה. מיהו לפמש"כ בלח"מ (פ"א מהלכות גנבה ה"א) לדעת הרמב"ם ז"ל דעיקר הך דרשא דע"מ למקט וכו' אינה אלא אסמכתא בעלמא. דעיקר קרא לאגמורי איסור גנבה גופא הוא דאתי עיי"ש. ולכאורה דבריו מוכרחים. דאל"כ קשה כיון דאמרינן בכל דוכתי לא יהא ממונו חמור מגופו. כמו בההיא דאמרינן בפרק בתרא דב"ק (קי"ז ע"ב) ובסנהדרין (פרק בן סורר ע"ד ע"א) נרדף ששבר כלים של רודף פטור משום שלא יהא ממונו חמור מגופו. ופי' בתוס' שם דכיון דניתן להצילו בנפשו כ"ש בממונו עיי"ש. ובסוף ב"ק (קי"ט ע"א) אמרינן ממון מסור מותר לאבדו שלא יהא ממונו חמור מגופו עיי"ש. והשתא אם איתא דע"מ למקט וע"מ לשלם כפל ותשלומי דו"ה עובר בלאו דאורייתא. א"כ היכי אמרינן (בפרק הנחנקין פ"ד ע"ב) איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו. רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך וכו'. עיי"ש בכולה סוגיא דמבואר דפשיטא דלאחר שרי לחבול בו לטובתו ולתועלתו. ואפי' לאביו אפי' למאן דאסר אינו אלא משום דילמא חביל בי' יותר מכדי צרכו. אבל כל דלצרכו לכ"ע שרי. אע"ג שיש בה לאו דאורייתא מדכתיב לא יוסיף וגו' ובאביו יש בה מיתת ב"ד עיי"ש. והשתא כיון דבממינו אסרה תורה גנבה וגזלה אפי' לטובת הנגזל. כ"ש בחבלת גופו דראוי לומר דאפי' לטובתו אסרה תורה. אלא ודאי גם בממונו לא מיתסר אלא מדבריהם בעלמא. והילכך בגופו משום צערא דגופי' לא גזרו רבנן. מיהו יש לדחות. ובפרט לפי דברי הרמב"ם (בפ"א מהלכות גנבה שם) דמפרש ע"מ למקט דוקא בענין שאין בו טובת הבעלים עיי"ש ובמש"כ הר"ב לח"מ (שם בהלכה ב') ואין להאריך בזה. ועיקר הך איסורא דע"מ למקט השמיטוהו הרי"ף והבה"ג והאור זרוע. ואף הר"ב ההשלמה המשלים הלכות הרי"ף לא השלים הלכה זו בב"מ (ריש פרק איזהו נשך) עיי"ש. וגם רבינו ירוחם והראב"ן והאגודה השמיטו דין זה. והוא דבר מתמיה לכאורה. וכפי הנראה דחאוה מהלכה ויש מקום לזה. אלא שלא ראיתי להאריך בזה כאן:

ועכ"פעפ"ז ניחא מה שלא מנה רבינו הגאון לאו דלא תגנבו. אלא דלפ"ז נצטרך לומר דבכלל אזהרת לא תגזל ליתא אלא גזלת ממון דוקא ולא גזלת נפש. דאם איתא דבכלל לאו זה גזלת נפש נמי איתא. א"כ כי היכי שלא מנה לאו דלא תגנבו דהו"ל אזהרה לגנבת ממון. משום שכבר מנה לאו דלא תגזל וכמו שנתבאר. הכי נמי לא הו"ל למנות מה"ט גופא לאו דלא תגנב לאזהרת גנבת נפש. אלא ודאי ע"כ צ"ל דס"ל דלא תגזל אינו אלא אזהרה לגזלת ממון דוקא. אבל בנפש אין לנו אלא אזהרת גנבה דוקא. ולפנינו יתבאר בזה בס"ד. ומיהו בלא"ה אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דלהכי לא מנה לאו דלא תגנבו לאזהרת גנבת ממון. משום דגנבת ממון ונפשות ענין אחד ממש הן. דשם גנבה אחד הוא. וכל מין גנבה אסר הכתוב בין דממון ובין דנפשות. וכל כיו"ב לדעת רבינו הגאון ז"ל אינו נמנה אלא מצוה אחת. וכמו שביארנו כבר בכמה דוכתי:

אבלתמוה טובא לכאורה מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא ימכרנו ממכרת עבד. שהוא אזהרה למכירת נפש שבא לידו בדרך גנבה. וכמבואר בפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ו ע"א) דאמרינן התם אזהרה לגונב נפש מניין. רבי יאשי' אמר מלא תגנב. ר"י אמר מלא ימכרו ממכרת עבד. ולא פליגי מר קחשיב לאו דגנבה. ומר קחשיב לאו דמכירה עיי"ש. והבה"ג והרמב"ם ז"ל וכל סייעתם מנו לאו זה. וגם רבינו הגאון ז"ל גופי' מנה לאו זה באזהרות אשר ע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תגנב) עיי"ש. ואמאי חזר והשמיטו כאן. ולכאורה נראה בזה דכיון דלא שייך לאו זה אלא לאחר שגנבו ועבר בלאו דלא תגנב. וא"כ בלא"ה מוזהר עלה משום לאו דלא תגנב. וליכא נפק"מ במכירה אלא לענין שיתחייב עלה מיתת ב"ד. משום גונב נפש ומכרו. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל כיו"ב לדעתו אינה באה במנין אלא אזהרת עיקר האיסור בלבד. והיינו לאו דלא תגנב. אבל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד שאינו בא אלא כדי להוסיף בו עוד אזהרת מכירה להתחייב עלה מיתת ב"ד. אינו בא בפ"ע במנין הלאוין. שאין נמנה במנין הלאוין אלא לאו שבא לאזהרת עיקר האיסור. דבלא"ה לא הי' איסור בדבר כלל. אבל כל לאו שאינו בא אלא לתוספת אזהרה ולהחמיר בעונש העובר אין לו ענין למנין המצות. כמו שביארנו בכמה דוכתי:

אלאשיש לעיין בזה ממש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ד ה"י מהלכות עבדים) וז"ל אין האדון יכול למכור אמה העברי' ולא ליתנה לאיש אחר וכו'. ואם מכר או נתן לא עשה כלום. שנאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה. וכן עבד עברי לא יכול למכרו לאחר ולא לתנו. ויראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה אלא מפני שיש לו ליעדה לבנו. לכך נאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה עכ"ל. וכתב עלה בכ"מ שם וז"ל ויראה לי וכו'. כלומר דדבר פשוט הוא שלא ימכרו ממכרת עבד. כלומר לימכר ולחזור אותו אדון למכרו לאחר. אלא שהוצרך לפרש כן באמה לפי שמצינו שנתנה לו תורה רשות ליעדה לבנו. סד"א כיון שיכול ליעדה לבנו שאינו האדון. מה לי בנו מה לי אחר. קמ"ל עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בעבד עברי שקנה בהיתר גמור איתי' ללאו דלא ימכרו ממכרת עבד לענין שהוא מוזהר עליו שלא לחזור ולמכרו לאחר דבזה ממכרת עבד קרינן בי'. וכ"כ בסמ"ג (לאוין קע"ט) עיי"ש. וזו היא ג"כ כוונת הרמב"ם (בפ"ט מהלכות גנבה ה"א) שכתב שם וז"ל כל הגונב נפש מישראל עובר בל"ת שנאמר לא תגנב. פסוק זה האמור בעשרת הדברות הוא אזהרה לגונב נפשות. וכן המוכרו עובר בל"ת שזה בכלל לא ימכרו ממכרת עבד. ואין לוקין על שני לאוין אלו. שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' עכ"ל עיי"ש. ומדלא כתב ואם מכרו וכו'. אלא כתב וכן המוכרו. משמע ודאי דלא קאי אגונב דרישא. אלא מילתא אחריתא הוא באנפי נפשי'. לומר דכמו שהגונבו עובר בלאו. כן נמי המוכרו אע"פ שלא גנבו עובר בלאו. ולטעמי' אזיל. ומ"מ אין לוקין אע"ג דכשבא לידו בהיתר אי אפשר לו לבוא לידי מיתת ב"ד לעולם. מ"מ חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. כיון שכשמכרו אחר שגנבו יש בה מיתת ב"ד. וכמסקנת התוס' (בפרק בתרא דשבת קנ"ד ע"א) בד"ה בלאו נמי וכו' עיי"ש. וכן כתב בביאור יותר בסמ"ג (לאוין קנ"ד) עיי"ש בדבריו:

ומ"ממבואר דגם עבדו העברי שבהיתר בא לידו הוא בכלל אזהרה זו. וא"כ ודאי לאו זה בא במנין הלאוין אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל. ומיהו לכאורה הי' נראה בזה לפי המבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות עבדים שם) שלא הוצרך הכתוב להזהיר שלא למכור אמה העבריה. אלא משום שמצינו שנתנה תורה רשות לאדון ליעדה לבנו. והשתא א"כ לפ"ז אחר דגלי קרא באמה העבריה לעם נכרי לא ימשול למכרה. לומר דאע"ג דרשאי ליעדה לבנו מ"מ הוא מוזהר על מכירתה לאחר מלאו זה דלא ימשול למכרה. א"כ נמצא דאיכא במכירת עבדו העברי תרי לאוי. דמלבד לאו דלא ימכרו ממכרת עבד עובר נמי בלאו דלא ימשול למכרה. דלא גרע עבד מאמה לענין לאו זה. וא"כ אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן (לאוין רע"ה) לאו זה דלא ימשול למכרה. שוב אין לאו דלא ימכרו ממכרת עבד בא במנין הלאוין. כשיטת רבינו הגאון ז"ל. כיון דלא נפק"מ בלאו זה אלא כדי לעבור עלה בשני לאוין. אבל נראה דהא ליתא. דודאי אין שום הכרע לומר דגם עבד עברי הוא בכלל לאו דלעם נכרי לא ימשול למכרה האמור באמה. שלא בא הכתוב אלא להזהיר על האמה משום שיצאה מכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד אחרי שגלה הכתוב שמייעדה לבנו. ולזה הוצרך הכתוב למיכתב בה לאו בפ"ע. אבל העבד שכתוב בו לאו בפ"ע אינו בכלל לאו זה. ואפי' אם תמצא לומר דמהיקישא דעברי לעבריה ילפינן דגם העברי בכלל לאו האמור בעבריה. וכמש"כ בכ"מ שם עיי"ש. מ"מ כיון דרק ע"פ ילפותא דהיקישא הוא דנפק"ל הכי. ודאי יש למנות לאו דלא ימכרו ממכרת עבד המפורש בו בהדיא בקרא. גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. ועוד דבלא"ה לשיטת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דאזהרה זו דלעם נכרי לא ימשול למכרה היא מניעה שלא ימכרנה לעכו"ם כדאיחא במכילתא ובפסיקתא זוטרתא (פרשת משפטים). כמו שיתבאר לפנינו במקומו. א"כ זו אזהרה אחריתא היא. ואינה ענין לאזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד האמור בעבד עברי להזהיר שלא למכרו אפי' לישראל. וא"כ ודאי הו"ל למנותה בפ"ע:

אמנםעיקר דברי הרמב"ם ז"ל בזה לא נתבאר מקורו. וגם צ"ע טובא לכאורה אם איתא כדבריו דגם העבד שבהיתר גמור בא לידו הוא מוזהר עליו בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד שלא למכרו לאחר. למה לי קרא להזהיר שלא למכור אמה העבריה לאחר. וכ"ש לדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו דס"ל דקרא דלא ימשל למכרה אתי להזהיר שלא למכרה לעכו"ם. תיפוק לי' מקרא דלא ימכרו ממכרת עבד. וכמו שהרגיש הרמב"ם ז"ל גופי'. ומה שתירץ הרמב"ם דאיצטריך משום דסד"א דכמו שהתיר הכתוב ליעדה לבנו הכי נמי רשאי למכרה לאחר. תמוה אצלי טובא. דלא מיבעיא לדעת הסוברים דקרא דלא ימשל למכרה הוא אזהרה שלא למכרה לעכו"ם. דודאי פשיטא דמשום שהתיר הכתוב ליעדה לבנו ליכא למיטעי למשמע מזה היתר למכרה לעכו"ם. אלא אפי' להרמב"ם וסייעתו ז"ל דהכתוב מזהיר שלא למכרה לישראל. הדבר תמוה היכי תיסק אדעתין למילף מבנו לאחרים. הא פשיטא דבכל התורה כולה עדיף בן מאחרים לכל דבר. וגם ביעוד גופי' לא נתנה תורה רשות לאדון ליעדה אלא לבנו דוקא ולא לשאר קרובים. וכ"ש לאחרים. כמפורש במכילתא שם ובפ"ק דקידושין (י"ח ע"ב) ובב"ב (פרק יש נוחלין ק"ח ע"ב) ובשאר דוכתי עיי"ש. והכי נמי קיי"ל דעבד עברי עובד את הבן ולא את הבת ולא את האח כדתניא בפ"ק דקידושין (י"ז ע"ב) עיי"ש וברמב"ם (פ"ב מהלכות עבדים הי"ב). ועוד יש לתמוה דכיון דמיעוד אתינן למילף. א"כ אין לנו אלא מתנה. דהרי אין היעוד אלא מתנת האב לבנו. והיכי ניקום ונילף מכר ממתנה. והא ודאי מתנה בכל דוכתי עדיפא ממכר. ואפי' לבנו מנ"ל להתיר מכירה. והרי ודאי אפשר לומר דלא התירה תורה אלא דרך מתנה אבל דרך מכירה אפי' לבנו הו"ל בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. ובלא"ה תמיהא לי טובא במש"כ הרמב"ם שם דאמה העבריה אין האדון יכול למכרה ולא ליתנה לאחר בין רחוק בין קרוב. ואם מכר או נתן לא עשה כלום. שנאמר לעם נכרי לא ימשל למכרה עיי"ש. מנ"ל לרבינו הרמב"ם ז"ל דגם מתנה היא בכלל אזהרה זו. כיון דבקרא מכירה הוא דכתיבא. וכן קשה במש"כ שם וכן עבד עברי לא יכול למכרו לאחר ולא ליתנו. ויראה לי שלא הוצרך לאסור דבר זה באמה וכו' עיי"ש. וביאר בכ"מ שם דהיינו משום דכבר נפק"ל מלא ימכרו ממכרת עבד. ומבואר מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דמתנה נמי בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. וזה תימא דהרי אנן קיי"ל דאין מתנה בכלל מכר בכל מקום. אם לא גלי קרא בהדיא לריבויי מתנה. כמבואר בהדיא סוף פ"ח דבכורות (נ"ב ע"ב) ובפ"ט דערכין (ל"א ע"ב) דלר"מ היכא דכתיב בקרא לשון מכירה הו"ל כמיעוט מפורש למעוטי מתנה. ואי אפשר תו לריבויי מתנה אפי' מדרשא דקרא. ורבנן ס"ל דכל היכא דאיכא למידרש מריבויא דקרא לרבות מתנה מרבינן אע"ג דמכר כתיב בקרא. אבל כל היכא דליכא בקרא ריבויא לכ"ע אין מתנה כמכר עיי"ש. וא"כ בלאוי דלא ימשל למכרה ולא ימכרו ממכרת עבד. מתנה אינה בכלל מכר. וכבר ראיתי להרשב"א ז"ל (בב"ק ע"ח סוף ע"ב) שכתב בפשיטות דלענין גונב נפש ומכרו אין מתנה כמכר עיי"ש. ועי' ג"כ במש"כ הה"מ (בפ"ב מהלכות גנבה ה"י) עיי"ש היטב. וקצת אפשר ליישב דברי הרמב"ם בזה עפמש"כ בתשו' בית אפרים (תחו"מ סי' ל"ט). ואע"פ שלא ראה לא דברי הרמב"ם וסמ"ג. ולא דברי הרשב"א והה"מ שהבאתי מ"מ ע"פ דבריו שם מתיישבים קצת דברי הרמב"ם בזה עייש"ה. ואין להאריך בזה:

אלאדבלא"ה אין דברי הרמב"ם ז"ל אלו מובנים אצלי כלל. היכי אפשר למילף מכירה לשפחות מיעוד שאינו אלא לאישות וכתיב בי' כמשפט הבנות יעשה לה. וגם מצות עשה יש בדבר ליעדה כמש"כ הרמב"ם (עשין רל"ג. ובפ"ד מהלכות עבדים) עיי"ש. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל אלו צ"ע טובא אצלי כעת. וא"כ מוכרח לכאורה מזה דכשבא העבד לידו בהיתר לא מיתסר לחזור ולמכרו לאחר. ואין זה בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. וכבר ראיתי במגלת ספר (לאוין קע"ט) שהוכיח מדברי החינוך (מצוה שמ"ה) דלא ס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל מדכתב שם דלאו דלא ימכרו ממכרת עבד נוהג בזכרים ובנקבות עיי"ש. והרי כיון דאין האשה דנה וגם אינה נמכרת בשפחה ע"פ ב"ד. וגם אינה מוכרת עצמה. היכי משכחת לה בדידה לאו זה לענין שלא להעמידה בסמטא ועל אבן הלקח. דמיירי מזה בחינוך שם. אלא ודאי ע"כ לא משכחת לה אלא כשעברה ולקחה עבד עברי לעצמה דקניא לי' בדיעבד. משום דאין אשה אסורה לקנות עבדים אלא משום חשדא בעלמא לכתחילה. וכמש"כ החינוך גופי' (לקמן מצוה שמ"ז) עיי"ש. ובזה כשחוזרת ומוכרתו לאחר שייכא בה אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. שלא תמכרנו בהכרזה בפרסום על אבן הלקח. וזהו שכתב דלאו זה נוהג גם בנקבות. וא"כ מבואר דס"ל דבצנעא שריא למכרו. ודלא כהרמב"ם וסמ"ג. וכן הוכיח שם עוד דגם התוס' לא ס"ל כדעת הרמב"ם וסמ"ג בזה. מדכתבו (בסנהדרין פ"ו ע"ב) בההיא דאמרינן עדי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי. וכתבו בתוס' שם וז"ל וא"ת אי לאו למיקטלי' קאתו אם יבואו עדים שאינו עבדו א"כ למאי אתו. ויש לומר דאתו לקיים המקח עכ"ל עיי"ש. ומזה הוכיח במג"ס שם דאם איתא דס"ל כדעת הרמב"ם הרי אין המקח קיים. דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ועוד אמאי לא כתבו דאתו להלקותו משום דעבר בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד. אלא ודאי ס"ל לתוס' דבמוכר עבדו העברי לאחר לית בה לאו עיי"ש בדבריו. ומיהו לדידי אין שום הכרע מדברי התוס' שם כלל. דמה שהוכיח מדאמרינן מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. לא מוכח מידי. דאפשר דרב מרא דהך שמעתא התם כאביי ס"ל דאמר (ברפ"ק דתמורה) דאי עביד מהני. דבלא"ה איפליגו בהך מילתא תנאי ואמוראי אחריני לבר מאביי ורבא. כמתבאר מסוגיא דתמורה שם. והדברים עתיקין ואין להאריך בזה. וגם מה שהכריח מדלא תירצו דלהלקותו אתו. אינו הכרח כלל. ואשתמיטתי' דברי התוס' (בפרק בתרא דשבת קנ"ד ע"א) ובב"ק (ע"ד ב"ב) בד"ה הו"ל וכו' ובפ"ק דמכות (ד' ע"ב) בד"ה ורבנן וכו' ושאר ראשונים בזה דס"ל דגם בכה"ג הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו עיי"ש. אע"ג דבענין זה א"א שיבוא לידי מיתת ב"ד. כיון דמ"מ בענין אחר ניתן לאו זה לאזהרת מיתת ב"ד. מיהו מ"מ יש להוכיח כן מדבריהם מצד אחר. משום דאל"כ קשה אמאי לא תירצו דאתו לפסלו לעדות. ואע"ג דלא מיפסל אלא בלאו שיש בו מלקות. מ"מ הרי כבר ביארו האחרונים ז"ל דבלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. דמה שאין לוקין אינו מפני שהוא מן הלאוין הקלין. אלא אדרבה היינו רק מפני חומרא שבו. שפיר מיפסל אם עבר עליו. ובלא"ה גם בשאר כל הלאוין שאין לוקין עליהן מפני קלותן. נהי דלא מיפסל בעבירתן מדאורייתא. מ"מ מיפסל מיהת מדרבנן. וא"כ אכתי איכא למימר דלפסלו מדרבנן אתו. ואע"ג דלעיל בההיא סוגיא בד"ה גנבה אתחלתא וכו'. כתבו התו' לחד תירוצא דלא חייש תלמודא לטעמא דלפסלו לעדות אתו עיי"ש בדבריהם. מ"מ משמע מדבריהם שם דלא ברירא להו הכי התם כלל אפי' להך תירוצא. והראי' שהביאו לזה חזרו ודחוה שם עיי"ש. וא"כ לא הו"ל כאן להקשות בפשיטות כ"כ אי לאו למיקטלי' קאתו למאי אתו כיון שיש מקום שפיר לומר דלפסלו לעדות אתו. אלא ודאי ס"ל דאין בזה שום עבירה דאין זה בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. ודלא כהרמב"ם וסמ"ג ואין להאריך בזה:

ונראהלהביא ראי' לדעת החולקים על הרמב"ם וסייעתו מדתנן (בפרק הנחנקין שם) גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ר"י מיחייב וחכמים פוטרין. ומפרשינן התם בגמרא פלוגתייהו. דר"י סבר כתיב מאחיו למעוטי עבדים. בני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו ב"ח. הו"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבנן סברי מאחיו למעוטי עבדים לא משמע להו. דהא אחיו הוא במצות בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד וחד למעוטי מי שחציו עבד וחציו ב"ח. ומבואר מזה דעכ"פ לכ"ע איצטריך קרא למעוטי עבד כנעני שלא להתחייב עליו מיתה משום גניבת נפש. והשתא אם איתא דמוכר עבדו לאחרים הו"ל בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. א"כ עכצ"ל דעבד כנעני אפי' מל וטבל לשם עבדות ליתא בכלל אזהרה זו כלל. דהא ודאי פשיטא דעבד כנעני אפי' מל וטבל לשם עבדות שנתחייב במצות כאשה. מותר לכתחילה למכרו דהו"ל ממונו כשורו וחמורו כדאמרינן (סופ"ב דברכות ט"ז ע"ב) עיי"ש. ומשנה ערוכה היא (בפ"ק דקידושין כ"ב ע"ב) דתנן עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. וסתם עבד היינו שטבל ומל לשם עבדות. ובלא"ה מוכרח כן מדקתני התם בסיפא וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים דברי ר"מ. ופרכינן בגמרא עלה בכסף ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא. מכדי שמעינן לי' לר"מ דאמר חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחרות. ותנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וכו' עיי"ש. והשתא הרי טעמא דר"מ דאמר חוב לעבד שיצא מת"י רבו לחרות אמרינן (בפ"ק דגיטין) דהיינו משום דמתסר עי"ז בשפחה. ועבד כהן פוסלו מתרומה עיי"ש. והתינח בעבד שמל וטבל לשם עבדות שנתחייב כבר במצות כאשה. וכשמשחררו דין ישראל גמור עליו ליאסר בשפחה ולהתתייב בכל המצות. וקודם שחרור אוכל בתרומה אצל רבו כהן. אבל עבד עכו"ם קודם מילה וטבילה לשם עבדות. דאפי' קודם שחרור פשיטא דאינו אוכל בתרומה אפי' מל ועדיין לא טבל. כמבואר בירושלמי יבמות (ריש פרק אלמנה לכה"ג. ובריש פרק הערל) עיי"ש. וא"כ לא הפסידו כלום. ואי משום שהי' בידו למול ולטבול לשם עבדות והי' ניתר באכילת תרומה. משא"כ עכשיו כששחררו. הא ליתא שהרי עכו"ם גמור הוא עדיין ול"ש בי' איסור אכילת תרומה. כמו שאר איסורין שבתורה שלא נצטוה עליהן. ולא מתחייב בהו גם השתא לבתר שנשתחרר. וגם טעמא דאוסרו בשפחה לא שייך הכא מהאי טעמא גופא. וא"כ אין כאן שום חוב אצלו בשחרורו. ואפי' ר"מ מודה דזכות הוא לו ביציאתו מעבדות לחרות. ועכצ"ל דלא פריך אלא משום דמשמע לתלמודא דמתני' בסתם עבדים כנענים מיירי. שמלו וטבלו לשם עבדות ומיחייבי במצות כאשה. וא"כ מבואר משם דעבדים כאלו מותר לכתחילה למכרן. וכן מבואר בפ"ק דגיטין (י"ג ע"א) דאמרינן ומה אילו עבד כהן שברח וכו' אוכלין בתרומה. וזה אינו אוכל. ופרכינן שפיר קא"ל ר"מ. ומשני אמר רבא היינו דקא מהדרי לי' במתניתין מפני שהוא קניינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל לי' כל היכא דאיתי' עיי"ש. הרי דאע"ג דבעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות קיימינן התם. שאוכל בעבדותו בתרומה ומותר בבת חורין בשחרורו. מ"מ אמרינן דבידו למכרו לישראל הרי דמותר לכתחילה למכרו לאחר. וכן מפורש במתניתין (דריש פ"ח דתרומות) דתנן העבד שהי' אוכל בתרומה יבאו ואמרו לו מת רבך או מכרך לישראל או נתנך במתנה וכו' עיי"ש. וכן מבואר ביבמות (פרק החולץ מ"ח ע"א). דאמרינן התם הלוקח עבד מן הנכרי צריך לקבל. אבל לוקח מישראל אין צריך לקבל עיי"ש. ולוקח מישראל דקאמר היינו בשמל וטבל לשם עבדות אצל רבו ראשון המוכרו. וכמבואר להדיא שם עיי"ש. והיינו משום דסתם עבד כנעני שאצל ישראל כבר מל וטבל לשם עבדות. וכמש"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. הרי מבואר דאפי' מל וטבל לשם עבדות אין שום איסור במכירתו כלל. וכן הוא בגיטין (פרק השולח ל"ח ע"א) לפירש"י שם. כמבואר ברמב"ן ורשב"א וריטב"א ז"ל שם. וכן בקידושין (י"ד ע"ב) עיי"ש. וכן מבואר בגיטין שם (לקמן מ' ע"א) גבי ההיא דאזל ואקניי' לבנו קטן ועוד שם (לקמן מ"ג ע"ב) בכולה סוגיא ובירושלמי (ריש פרק אלמנה לכה"ג) שהבאתי לעיל ובתוספתא (פ"ט דיבמות) וגם ממתניתין גופא שם מוכח כן עייש"ה. ואין כדאי להאריך בזה יותר. דהדבר פשוט ומבואר בכל דוכתי. והשתא א"כ ע"כ עבד כנעני אפי' מל וטבל לשם עבדות ליתא בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. וא"כ הדבר תמוה למה לן קרא למעוטי עבד כנעני מלהתחייב עליו מיתה משום גונב נפש ומכרו. תיפוק לי' דכיון דליתי' באזהרה. ממילא ע"כ ליתי' נמי בעונש. דהרי הך קרא דלא ימכרו ממכרת עבד היינו אזהרת מכירתו כמבואר התם. דלא תגנב הוא אזהרת גנבתו ולא ימכרו ממכרת עבד הוא אזהרת מכירתו. ומבואר דלמכירה כדי להתחייב מיתה בעי אזהרה בפ"ע. ואם כן עבדים כנענים דליתנייהו באזהרה ליתנייהו נמי בעונש. דאין עונש בלא אזהרה. ולמה לן קרא לממעטינהו אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דמכירת עבדו שבא לידו בהיתר אפי' בעבד עברי מישרא שרי. ואין זה בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. וא"כ לעולם אימא לך דגם עבדים כנענים הו"ל בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. ולהכי שפיר איצטריך מיעוטא דקרא לממעטי' שלא להתחייב עליו מיתה בב"ד כשגנבו ומכרו. והא דבכל דוכתא הלכה רווחת היא שמותר האדון למכרו לאחרים. היינו משום דכל שבהיתירא אתי לידי' אפי' עבד עברי מותר במכירה לכתחילה. ואין זה בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. ומתבאר מזה דלא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו:

וראיתילהרא"ם ז"ל (ביראים סי' רנ"ה) שכתב וז"ל חמור גונב דעת הבריות מגונב ממון ונפשות. שגונב ממון ונפשות הותרו לעכו"ם. נפשות דכתיב וגונב נפש מאחיו מבני ישראל למעוטי עכו"ם שאינו חייב וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו ז"ל דס"ל דמהך מיעוטא דכתיב גבי חיוב מיתת ב"ד למעט עכו"ם ממיתה. אימעיט נמי מאזהרה. ושמעינן מינה דאפי' איסור לאו ליכא. וגנבת נפש עכו"ם מותרת לגמרי. והשתא לפ"ז איכא למימר דאין מזה ראי' נגד דעת הרמב"ם וסייעתו. דלעולם אימא לך דגם מכירת עבד עברי דאתי לידו בהיתירא איתי' בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. והא דקיי"ל בכולה תלמודא דעבד כנעני אפי' מל וטבל לשם עבדות מותר למכרו לאחר היינו משום דאין עבדים כנענים בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. והא דאיצטריך מיעוטא למעט עבד כנעני ממיתת ב"ד. היינו משום דודאי אי לאו הך מיעוטא דקרא הי' ראוי לומר דעבד כנעני איתי' בכלל אזהרה וגם בכלל עונש. ואין הכי נמי דהוה אמינא דאפי' עבד כנעני אף היכא דבהיתירא אתי לידי' עובר על מכירתו בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד. אלא דהשתא דכתיב בקרא גבי מיתה מיעוטא למעט עבד כנעני. ממילא אימעיט נמי מאזהרה. דאפי' איסור לאו בעלמא ליכא במכירתו. והא דשרינן בעלמא למכרו. היינו לקושטא דמילתא בתר דמיעטי' קרא גבי מיתה. אבל אי לאו הך מיעוטא ודאי הוה סד"א דאיתי' בין בעונש ובין באזהרה. איברא דעיקר דברי הרא"ם ז"ל תמוהים אצלי טובא. דהיכי איכא למשמע ממיעוטא דכתיב גבי חיוב מיתה למעוטי גם מאזהרה שלא יהא בדבר אפי' איסורא בעלמא. נהי דממיתה מיעטי' קרא. מ"מ אכתי איכא למימר דאיתי' בכלל אזהרה. ואדרבה מדלא כתב קרא מיעוטא אלא גבי עונש ולא גבי אזהרה. אית לן למימר דלא מיעטי' אלא מעונש דוקא ולא מאזהרה. וכן ראיתי להסמ"ק (בסי' רס"ב) שכתב לענין חצי עבד וחצי בן חורין. דאע"ג דמיעטי' קרא מעונש מדכתיב מבני ישראל. מ"מ אזהרת לאו אית בי' עיי"ש. ועדיפא מינה ראיתי להראב"ן ז"ל (בספרו דף צ"א ע"ב) שכתב דלאו דלא תגנב איתי' בין בישראל בין בנכרי עיי"ש. ואף דדבריו ז"ל שם צ"ע אצלי מצד אחר. מ"מ מבואר דפשיטא לי' דאפי' נכרים גמורים לא אימעטו מאזהרת גנבת נפשות אע"ג דמעונש אימעיטו אפי' עבדים וכ"ש נכרים. וא"כ ודאי ראייתנו ראי' מוכרחת לדעת החולקים על הרמב"ם והסמ"ג וס"ל דכל דבהיתירא אתי לידי' אפי' מכירת עבד עברי אינו בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד:

אלאדעדיין אפשר קצת לדון בזה לכאורה ע"פ דעת התוס' ושאר ראשונים ז"ל (בגיטין פרק השולח (גיטין ל"ט ע"ב)) דס"ל דהמפקיר עבדו למ"ד דצריך גט שחרור הרי הוא מותר בשפחה כל כמה דלא מטא שטר שחרור לידי' עיי"ש. ולפ"ז אפשר לומר דודאי עבד שהוא תחת רשות רבו למעשה ידיו לא איצטריך קרא למעוטי שלא להתחייב מיתה על גנבתו. דפשיטא דלא הוי אלא כשורו וחמורו. וליתא בכלל אזהרה דגנבת נפשות. וממילא בכלל עונש נמי ליתא. ולא איצטריך קרא אלא למעוכב גט שחרור. כגון מפקיר עבדו. דקיי"ל דיצא לחרות למעשה ידיו. אלא דצריך גט שחרור להתירו בבת חורין. משום דלענין איסור דינו כעבד גמור דאסור בבת חורין ומותר בשפחה. ולהכי אי לאו דמיעטי' קרא הוה סד"א דחייבין עליו מיתה. משום דכיון דלא משתעבד לרבו לענין ממון. הרי הוא כגר שהוא בכלל אזהרת לא תגנב ולא ימכרו ממכרת עבד. אלא דמ"מ כיון דלענין איסורא דינו כעבד. עדיין ליתי' בכלל אחיו לר"י ולא בכלל בני ישראל לרבנן. והא דאיצטריך קרא לרבנן למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ולר"י גם לקושטא דמילתא תייב. היינו משום דמיהת חציו הוא בן חורין גמור. ומה"ט אסור בשפחה. וא"כ אין מזה קושיא לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אלא דמלבד דעכ"פ זה לא יתכן לדעת רש"י וסייעתו ז"ל דס"ל דמעוכב גט שחרור אסור בשפחה. בלא"ה אפי' לדעת התוס' וסייעתם אין מקום לומר כן. משום דמלבד דמעיקר הסוגיא במקומה לא משמע הכי. מדקאמרינן שם תנן התם ר"י אומר אין לעבדים בושת. מ"ט דר"י אמר קרא כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו מי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה. ורבנן אחיו הוא במצות. והכא היכי דריש. ר"י סבר מאחיו למעוטי עבדים וכו' עיי"ש בסוגיא. משמע בהדיא דבהנך עבדים גופייהו דפליגי ר"י ורבנן לענין בושת. פליגי נמי הכא לענין גונב נפש. והשתא כיון דלענין בושת פשיטא ודאי דאפי' בעבדים גמורים פליגי. וכמבואר בכולה סוגיא בדוכתה בפרק החובל. וכן מוכרח מדפרכינן התם אלא מעתה זוממי עבד לרבי יהודה לא יהרגו עיי"ש. ואם איתא לרבנן נמי הו"ל למיפרך מזוממי עבד גמור דמודו רבנן לר"י. וכן מבואר בהדיא בירושלמי שם. והביאוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל שם. ובדברי הראשונים ז"ל (בפ"ק דגיטין י"ב ע"ב) וברמב"ם (פ"ד מהלכות חובל) ובטוש"ע (חו"מ סי' תכ"ד) עיי"ש. וא"כ ממילא מבואר דהכי נמי הכא לענין גונב נפש פלוגתא דר"י ורבנן לענין עבדים גמורים מיירי דומיא דהתם. ולא במעוכב גט שחרור:

ועודדבהדיא מבואר בריש פ"ק דחגיגה (ד' ע"א) דכל מקום דקתני עבדים סתם היינו בשאינם משוחררין כלל. דאמרינן התם הכל חייבין בראי' חוץ מחרש שוטה וקטן ונשים ועבדים שאינם משוחררין. ואמרינן עלה עבדים מנ"ל אמר ר"ה אמר קרא אל פני האדון. מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר. ופרכינן מכדי כל מצות שהאשה חייבת עבד חייב וכו' ולמה לי קרא. ומשני אמר רבינא לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו ב"ח. דיקא נמי דקתני נשים ועבדים שאינם משוחררין. מאי שאינם משוחררין אילימא שאינם משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא. אלא לאו שאינם משוחררין לגמרי. ומאי נינהו מי שחציו עבד וחב"ח עיי"ש. הרי דאי הוה קתני עבדים סתם הוה משמע עבדים שאינם משוחררין כלל. מיהו אי משום הא אין הכרע כ"כ. ואדרבה איפכא מוכח לכאורה משם. דע"כ מפקיר עבדו וכיו"ב המעוכבין גט שחרור בכלל עבדים סתמא נינהו. דאל"כ יקשה מנ"ל דמאי דקתני במתניתין עבדים היינו חצי עבד וחב"ח. ודילמא לעולם אימא לך חצי עבד וחב"ח חייב בראי'. ומאי דקתני שאינם משוחררין. היינו מעוכב גט שחרור שהוא משוחרר לענין ממון. ומ"מ לענין איסורא עבד גמור הוא. לדעת התוס' ושאר ראשונים ז"ל העומדים בשיטתם דמותר בשפחה ואסור בבת חורין. וגם לענין אכילת תרומה. כמש"כ התוס' (בפרק השולח מ"ב ע"ב) בד"ה מעוכב עיי"ש. ולהכי קתני עבדים שאינם משוחררין. דהיינו שאינם משוחררין לגמרי. דלענין ממון הוא דהוי משוחרר. אבל לענין איסורא אכתי עבד הוא. ואילו הוה קתני עבדים סתמא הוה משמע שאינם משוחררין כלל. אבל מעוכב גט שחרור ה"א דחייב. להכי קתני שאינם משוחררין למעוטי המעוכב ג"ש. אבל חצי עבד וחב"ח לעולם אימא לך דקושטא דמילתא הוא דחייב אפי' למשנה ראשונה. כיון דחציו מיהת בן חורין גמור הוא ואסור בשפחה. אלא ודאי דמעוכב ג"ש עבד סתמא מיקרי. ואפי' אי הוה קתני עבדים סתמא נמי מעוכב שחרור בכלל. וא"כ מדאצטריך למיתני שאינם משוחררים מוכיח שפיר דהיינו חצי עבד וחב"ח. וביותר מוכח הכי מדאמרינן התם לעיל מיני' דהא דתנן הכל חייבין בראי' לאתויי חצי עבד וחב"ח. ומשום זה איצטריך לאוקמי רישא כמשנה אחרונה וסיפא כמשנה ראשונה עיי"ש. ואם איתא הו"ל לאוקמי כולה כמשנה ראשונה וסיפא דקתני שאינם משוחררין היינו במעוכב גט שחרור. אלא ודאי משום מעוכב גט שחרור לא הוה צריך למיתני שאינם משוחררין. דבכלל עבדים סתם נינהו. וא"כ גם בפלוגתא דר"י ורבנן בפרק הנחנקין שפיר אפשר לאוקמי במעוכב גט שחרור:

וראיתילהר"ב שעה"מ (סופ"ב מהלכות חגיגה) שהקשה לאידך גיסא לפמש"כ התוס' (ריש פ"ב דערכין ב' ע"ב) בד"ה במ"ר שהקשו למאי דמבואר שם דלמשנה אחרונה שכופין את רבו לעשותו בן חורין הוא חייב בראי' משום דאין רשות רבו עליו. ולא קרינן בי' אדון אחר. וקשה דבפרק השולח מיבעיא לן בחצי עבד וחצי בן חורין אם מחייבין עליו קנס מדכתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והאי אדון הוא. והתם קאי אליבא דמשנה אחרונה. ותירצו וז"ל יש לחלק דגבי עלי' לרגל אינו אדונו. שאינו יכול לעכבו מלעלות לרגל כדי לעשות מלאכתו. אבל מ"מ אדונו מיקרי עכ"ל עיי"ש. והוא מבואר ביותר ביאור בחי' הרשב"א ז"ל בגיטין שם בשם התוס'. וז"ל דהתם היינו טעמא משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו. והילכך גבי עלי' לרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא. דטעמא דמילתא דהקפידה תורה באדון מפני בטול מלאכתו. והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו. דאינם אלא לעצמו. אבל הכא גבי קנס אע"ג שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה. אדון קרינן בי' עכ"ל עיי"ש. ועל זה הקשה שם בשעה"מ דלפ"ז דעליי' לרגל במעשה ידיו תליא מילתא. א"כ אמאי לא מוקי רישא דהכל חייבין בראי' דאתי לאתויי מעוכב ג"ש דמעשה ידיו לעצמו. וסיפא דקתני ועבדים שאינן משוחררין. אתיא למי שחציו עבד וחציו ב"ח ואליבא דמשנה ראשונה. והילכך פטור. ואמאי דחיק לאוקמי רישא למשנה אחרונה ובחצי עבד וחב"ח והניחה בצ"ע עיי"ש. ואמנם לדידי הא לק"מ. לפי מאי דפרכינן בחגיגה שם עלי' דר"ה הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכו' דגמר לה לה מאשה. ומשני רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וחב"ח עיי"ש. ולפ"ז נראה דודאי היכא דשייכא גז"ש דלה לה מאשה. בכל ענין פטור כאשה. ולא תליא מילתא מידי באם יש לו אדון או לא. דומיא דאשה דמיעטה הכתוב אע"ג דמדאורייתא אין מעשה ידיה לבעלה. אבל היכא דעדיף מאשה ולא אימעיט מגז"ש דלה לה. כגון חצי עבד וחב"ח. בזה הוא שתלה הכתוב באם יש לו אדון אחר או לא. שאם אין לו אדון אחר חייב. ואם יש לו אדון אחר אימעיט מקרא דאל פני האדון. וא"כ מעוכב ג"ש אע"ג דאין מעשה ידיו לאדון. ולית לי' לאדון קפידא בבטול מלאכתו. מ"מ מיפטר מגז"ש דלה לה. דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דלענין איסורא עבד גמור הוא ומותר בשפחה. וליכא לאוקמי ריבויא דהכל חייבין בראי' דמתניתין אלא בחצי עבד וחב"ח למשנה אחרונה. דאית בה תרתי. דלא נפיק מגז"ש דלה לה וגם אין לו אדון אחר:

ובהכיניחא נמי מאי דבלא"ה יש להקשות לפמש"כ הריטב"א והר"ן ז"ל (בגיטין ל"ח ע"א) דמעוכב ג"ש כופין את רבו לשחררו בע"כ. וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל (במשרים נתיב י"ג) עיי"ש. וזהו אפי' לדעת התוס' דמותר בשפחה. כמו שהכריח בשעה"מ שם עיי"ש והיינו ע"כ אפי' למשנה ראשונה. דאל"כ גם למשנה אחרונה הו"ל לומר דכאן אין כופין. דהרי טעמא דמשנה אחרונה בחצי עבד וחב"ח דכופין. היינו משום דלישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול כדקתני במתניתין. וא"כ במעוכב ג"ש דמותר בשפחה אית לן למימר דלכ"ע אין כופין. וע"כ הכא טעמא אחרינא אית בה דכופין. וא"כ אפי' למשנה ראשונה אית לן למימר הכי. דבהכי לא פליגי. והשתא א"כ קשה דהו"ל לאוקמי רישא דהכל חייבין בראי' במעוכב ג"ש. דכיון דכופין לשחררו הו"ל כחצי עבד וחב"ח אליבא דמשנ' אחרונ' דחייב בראי' וסיפא דקתני עבדים שאינם משוחררין. היינו בחצי עבד וחב"ח למשנה ראשונה וכולה מתני' כמשנ' ראשונ'. אבל לפמש"כ אין בזה מקום קושיא דמאי דאמרי' דלמשנה אחרונה כיון דכופין את רבו הו"ל כמשוחרר וחייב בראי'. היינו דוקא בחצי עבד וחב"ח. דלא שייכא בי' גז"ש דלה לה. כמבואר בסוגיין דחגיגה שם. ולא אתינן לפטרו אלא משום שיש לו אדון אחר. וכיון דלמשנה אחרונה כופין ליתן לו גט שחרור. הרי זה כאין לו אדון אחר וחייב. אבל במעוכב גט שחרור דלענין איסורא אכתי עבד גמור הוא לדעת התוס' וסייעתם אע"פ שכופין את רבו. מ"מ אכתי מיפטר משום גז"ש דלה לה. וזה ברור ופשוט. ולחנם נתקשו בזה קצת אחרונים ז"ל. אבל איפכא ודאי קשה לכאורה. אימא דיוקא דסיפא דעבדים שאינם משוחררין אתי למעוכב ג"ש דפטור מגז"ש דלה לה. ורישא דהכל חייבין היינו בחצי עבד וחב"ח. ונימא דחייב אפי' למשנה ראשונה. ומנ"ל להוכיח מדיוקא דסיפא לומר דלמשנה ראשונה פטור. אם לא דנימא דמעוכב ג"ש עבד סתם מיקרי. וא"כ אכתי ליתני עבדים סתמא. ולהכי הוכרח לאוקמה בחצי עבד וחב"ח דפטור למשנה ראשונה:

ועודנראה לכאורה להכריח כן מעיקר סוגיין דפרק הנחנקין. דאם איתא דהסוגיא כפשטה דלעבדים גמורים ג"כ צריך קרא למעוטי. א"כ קשה טובא לכאורה בין לר"י ובין לרבנן. דלר"י דדריש מאחיו לאפוקי עבדים. בני ישראל למעוטי חציו עבד חב"ח. מבני ישראל למעוטי חציו עבד חב"ח והו"ל מיעוט אחר מיעוט דאינו אלא לרבות. ולהכי מחייב בחציו עבד וחב"ח. קשה אימא בני ישראל למעוטי מעוכב ג"ש אתי ומבני ישראל למעוטי חצי עבד וחב"ח. ותרוייהו למעוטי אתו. ואין כאן מיעוט אחר מיעוט דנימא דאתי לרבות. ולרבנן נמי דאמרינן דמאחיו למעוטי עבדים לא משמע להו דהא אחיו הוא במצות. בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד וחד למעוטי חציו עבד וחב"ח. קשה דטפי הו"ל לומר חד למעוטי עבד. ואידך למעוטי מעוכב ג"ש שדינו כעבד מיהת לענין איסורא ומותר בשפחה. אבל חציו עבד חב"ח לעולם אימא לך דלא ממעטינן לי'. אלא ודאי מוכח מזה דעבד גמור לא איצטריך קרא למעוטי. ועבדים סתמא דקאמר התם היינו מעוכב ג"ש. ובזה אתי שפיר דלא תקשה בין לר"י ובין לרבנן וכמבואר. וא"כ ליכא משם הכרע נגד דעת הרמב"ם והסמ"ג. מיהו נראה דאין זה מוכרח דאפשר לומר עפמש"כ התוס' שם בד"ה בני ישראל. וז"ל בני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וכו'. אבל כולו משוחרר וגר לא ממעט מבני ישראל. וכן בפרק בנות כותים וכו'. ושמא בכל הני יש שום ריבוי דמרבינן מיני' גרים ועבדים משוחררין עכ"ל עיי"ש. הרי דאי לא דרבי קרא גרים ועבדים משוחררין הוה ממעטינן להו ג"כ מהך מיעוטא גופי' דממעטינן חצי עבד וחב"ח ועכצ"ל דהיינו משום דמשמעותא דקרא דבני ישראל הכי משמע להו למעוטי אפי' גרים ומשוחררין. וכ"ש דאימעיט חצי עבד וחב"ח. אלא דהשתא דאיתרבו גרים ומשוחררין מקרא. ע"כ לא מיתוקים מיעוטא דבני ישראל אלא לחצי עבד וחב"ח בלבד. והשתא א"כ אף אנן נימא דלעולם עבדים סתמא דקאמרינן התם. היינו עבדים גמורים. והא דלא מוקמינן מיעוטא דקרא למעוכב גט שחרור בלבד היינו משום דהך מיעוטא דבני ישראל הכי משמע לאפוקי אפי' חצי עבד וחב"ח. דהרי אפי' גרים ועבדים משוחררין הוה ממעטינן מיני'. אי לאו דבהדיא רבינהו קרא. וא"כ השתא נמי דהנך רבינהו קרא. מ"מ חצי עבד וחב"ח דלא איתרבי מקרא שפיר אימעיט מיני'. וממילא דכ"ש דאימעיט מיני' מעוכב גט שחרור. וכן אליבא דר"י ע"כ ליכא למימר דחד מיעוטא אתי למעוטי מעוכב גט שחרור. ואידך אתי למעוטי חצי עבד וחב"ח. משום דגם מחד מיעוטא שפיר אימעטו תרוייהו כמו שנתבאר. וגם מסוגיא דפ"ק דחגיגה שם. אפי' למאי דכתיבנא אכתי אין משם ראי' אלא לומר דמעוכב גט שחרור נמי נכלל בכלל עבדים סתמא. אבל ודאי לא יתכן כלל לומר דעבדים סתמא דקתני לא מיירי אלא במעוכב גט שחרור בלבד ולא בעבדים גמורים. ואף דלכאורה הא עדיפא מינה אשכחן להטור (ביו"ד ריש ס"א) דמשמע דמפרש הא דתנן (ריש פ"ג דזבחים) שהשחיטה כשרה בנשים ובעבדים. היינו דוקא בעבדים משוחררין לגמרי עיי"ש. מ"מ דברי הטור גופי' חידוש הם ולא גמרינן מיני'. וכבר טרחו האחרונים ז"ל הרבה לצדד בכוונתו ז"ל. ובודאי המחוור מש"כ בזה הר"ב פר"ח ותבואות שור שם. דגם להטור ודאי פירושא דמתניתין בעבדים גמורים. ככל סתם עבדים שבכל דוכתי עיי"ש בדבריהם. וגם כל שאר ראשונים ז"ל זולת הטור לא כתבו כן ואכמ"ל בזה. ובלא"ה כבר ביארנו דמגוף הסוגיא דפרק הנחנקין מוכרח דבעבדים גמורים מיירי. וא"כ ע"כ מוכרח מההיא דהתם כדעת התוס' וסייעתם ז"ל החולקים על דעת הרמב"ם והסמ"ג בזה:

והנההרלב"ג ז"ל (בפי' עה"ת פרשת משפטים) אחר שהביא שם מאי דאמרינן (בפ"ק דקידושין י"ז ע"ב) דעבד עברי אינו עובר לא את הבת ולא את האח וכ"ש שאר הקרובים. חוץ מן הבן שיורש גם בזה זכות האב. כתב שם על זה דמתבאר מזה שאין האדון שליט על עבדו העברי למכרו או ליתנו לאחר עיי"ש בדבריו. והובאו בקצרה בכ"מ (פ"ב מהלכות עבדים הי"ב) עיי"ש. והדברים סתומים ולא ביארו לא הרלב"ג ולא הכ"מ שהביאו היכי מוכחא הך מילתא מההיא דהתם. ולכאורה נראה דכוונתו לומר דכיון שאין היורש יורשו אע"ג דירושה ממילא היא. ולכל דבר עדיפא טפי טובא ממכירה ומתנה. ומה"ט אמרינן (בב"ב קמ"א ע"ב וקמ"ב ע"א) ירושה הבאה מאיליה שאני דקני אפי' במקום דמכירה ומתנה לא מהני עיי"ש. והכי נמי אמרינן התם לקמן (קמ"ח ע"א) עיי"ש. ועוד בכמה דוכתי. ומאחר שאין לאדון זכות בעבדו העברי להורישו ליורשיו אלא לבנו בלבד. כ"ש דאית לן למימר שאינו שליט בו למכרו ולתנו לאחרים. ואע"ג דאב בבתו אע"פ שאין לו זכות בה להורישה לבניו אחריו. כדגמרינן בפ"ד דכתובות (מ"ג ע"א) ובפ"ק דקידושין (ט"ז ע"ב) מקרא דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עיי"ש. ואפי' הכי יש לו בה זכות למכרה לאחרים. איכא למימר שאני התם דזכות שיש להאב בבתו רחמנא הוא דזכי לי' לאב. ולא מחמת קנין כספו באה לו. והילכך שפיר איכא למימר דלדידי' דוקא הוא דזכי לי' רחמנא ולא ליורשיו. אבל עבד עברי דקנין כספו דאדון הוא. ככל שאר ממונו ונכסיו הוא. והילכך כיון דגלי לן קרא דלא מהני לו זכותו בו להורישו ליורשיו. ודאי דכ"ש דאית לן למימר שאינו שליט בו להקנותו לאחרים במכירה או במתנה. כן משמע לכאורה כוונת הרלב"ג בזה. אלא דלפ"ז קשה טובא לכאורה בעיקר סוגיא דפ"ק דקידושין שם. דאמרינן התם תנו רבנן ועבדך שש שנים לך ולא ליורש. או אינו אלא לך ולא לבן. כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור. הא מה אני מקיים ועבדך שש שנים. לך ולא ליורש עיי"ש. והשתא קשה מנ"ל לאוקמי מיעוטא דועבדך ולא ליורש. דמזה נשמע דכ"ש לוקח ומקבל מתנה. וריבויא דשש שנים יעבוד לא מיתוקים אלא לבן לבד. טפי הו"ל למימר דריבויא דשש שנים יעבוד אתי לרבות כל היורשים. ומיעוטא דועבדך לא אתי למעוטי אלא לוקח ומקבל מתנה בלבד דודאי מאחר דאפשר לאוקמי מיעוטא דועבדך ללוקח ומקבל מתנה מהיכא תיתי לן לאוקמי' למעוטי יורשין. ולחלק בין היורשין. גם קשה לכאורה דא"כ למה לי קרא דלעם נכרי לא ימשל למכרה דכתיב באמה העבריה. ולדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות עבדים) עיקר הך קרא הוא אזהרה להאדון שלא ימכרנה לאחר עיי"ש ולמה לי קרא להכי. ותיפוק לי' דכיון דאמה עבריה אינה עובדת לא את הבן ולא שאר היורשין כדתניא בקידושין שם. אע"ג דקנין כספו דאדון היא. כ"ש שאין לו זכות בה למכרה לאחרים. ואינו נראה כלל לומר דאין הכי נמי דגם בלא קרא הוה ידעינן דאין האדון שליט באמתו למכרה לאחרים. וקרא דלא ימשל למכרה לא אתי אלא כדי לאשמעינן שעובר על מכירתה בל"ת. ובהדיא מבואר בדברי הרמב"ם (שם בפ"ד מהלכות עבדים) דעיקר מאי דאין האדון יכול למכור אמה העבריה לא שמענו אלא מהך קרא דלעם נכרי לא ימשל למכרה עיי"ש. וגם קשה דהרי בקרא מפורש בהדיא דיכול האדון לייעדה לבנו. והרי לדעת הרמב"ם היעוד לבנו הו"ל כמכירה כמשכ"ל. אע"ג דאינו יכול להורישה אפי' לבנו ויוצאת לחפשי במיתת האדון. ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דכאן אין לדון מכירה ומתנה בק"ו מירושה. משום דיש מקום לומר דאע"ג דבעלמא עדיפא ירושה ממכירה ומתנה. מ"מ כאן נהי דגזה"כ הוא שלא ישתעבד ליורשו שאינו בא אלא מדין ירושה ולא טרח בו כלום. מ"מ הלוקח שקנהו בכספו וטרח לקנותו אפשר דקני לי'. דמה לי לוקח ראשון מה לי לוקח שני. והרי בלא"ה ע"כ צ"ל דמה שאין היורש יורשו לאו משום דלא אלים זכותו דאדון בו כ"כ כדי שיוכל להורישו ליורשיו. ומשום זה נדון מינה ק"ו למכירה ומתנה. דהרי חזינן דעכ"פ יש לו הזכות בו להורישו לבנו ומה לי בנו מה לי שאר יורשין. אטו להוריש לשאר יורשים צריך שיהא לו בדבר זכות יותר גדול מלהורישו לבנו. אלא ודאי עכצ"ל דאין זה אלא גזה"כ בשאר יורשים ולא משום דלא אלים כח זכותו בעבדו העברי. וא"כ שפיר אפשר לומר כדכתיבנא. וגם במתנה שייכא שפיר הך סברא דכתיבנא. משום דלענין זה הו"ל כמכירה. דאי לאו דטרח וארצי קמי' ועביד לי' ניחא נפשי' לא הוה יהיב לי' מתנה. מאי דלא שייך בירושה. ומעתה א"כ אין שום הכרח מכאן לדינו של הרלב"ג ז"ל. ואם אמנם אפשר דלא ס"ל להרלב"ג בזה כדעת הרמב"ם. וא"כ אין הכרח לדחות הק"ו דמכירה ומתנה מירושה. מ"מ ודאי הסברא מצד עצמה נכונה ומוכרחת. ומנ"ל להרלב"ג לדון כן בפשיטות כ"כ. ובפרט דלפי הנראה מקור דברי הרלב"ג בזה הוא מדברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות עבדים שם) וכדרכו ז"ל בהרבה מקומות בספרו. ובא בזה להראות יסוד דברי הרמב"ם אלו. וא"כ ודאי אין דבריו מובנים לכאורה:

ולכןנראה בביאור דברי הרלב"ג ז"ל ע"פ מאי דקשה מנ"ל לעשות חילוק בין היורשים בחק הירושה. ולומר דאף דהבן יורש עבד עברי ועובד את הבן. מ"מ אין הדין כן בשאר כל היורשין. ולומר דקרא דשש שנים יעבוד לא אתי לרבות אלא ירושת הבנים בלבד. ודילמא דין כל היורשים שוה. וכולהו איתרבו מריבויא דקרא דשש שנים יעבוד. וקרא דועבדך שש שנים נוקים דלא אתי למעוטי אלא לוקח ומקבל מתנה. כיון דגם בעלמא ירושה עדיפא ממכירה ומתנה כמשכ"ל. וע"כ מוכרח מזה דלוקח ומקבל מתנה לא איצטריך קרא למעטינהו. משום דבלא"ה הו"ל בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. וכדעת הרמב"ם והסמ"ג. והילכך אי אפשר לאוקמי מיעוטא דהך קרא אלא לשאר יורשים. וריבויא דשש שנים יעבוד לא מיתוקים אלא בבן לחוד. ובזה אתי שפיר הכל. וראייתו של הרלב"ג נכונה. וכיוצא בזה יש להכריח לכאורה מדאמרינן התם הנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. מדכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. ולא את הבן והבת עיי"ש. וקשה מנ"ל למעוטי יורשים. ודילמא לא מיעט קרא אלא לוקח. אלא ע"כ צ"ל דללוקח לא איצטריך קרא למעוטי. משום דתיפוק לי' מקרא דלא ימכרו ממכרת עבד. וכמש"כ הרמב"ם וסמ"ג. וע"כ לא מיתוקים קרא אלא למעוטי יורשים:

איבראדלכאורה נראה דנהי דיש ראי' משם לענין שאין האדון יכול למכור עבדו העברי. אבל אכתי אין הכרח מזה לענין שיהי' זה בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. משום דאפשר לומר עפמש"כ שם הר"ב פ"י להקשות דנהי דיש למעט שאר היורשים ממיעוטא דועבדך שש שנים. מ"מ מנ"ל למעט שאינו עובד את הבת. ודילמא בת איתרבאי בהדי בן מריבויא דשש שנים יעבוד. כיון דלענין יבום בן ובת כהדדי נינהו. ולא איתמעטו אלא שאר היורשין דוקא. והרי מהאי טעמא מיבעיא לן (בפ"ז דערכין כ"ה ע"ב) בת מהו שתעמיד שדה אחוזה לאביה. כיון דלענין יבום בן ובת כהדדי נינהו מוקמה. או דילמא וכו'. ופשטינן מדכתיב בשדה אחוזה לאיש אחר ותנא דבי ר"י כל שהוא אחר במקום בן. והא נמי במקום בן כאחר דמיא עיי"ש. והרי הכא לא שייך לומר כן. ותירץ דכיון דכתיב ועבדך למעוטי יורשין אימעיטו כולהו יורשין. דהא ועבדך כתיב. דמשמע לו לבדו והילכך לא מרבינן מקרא דשש שנים יעבוד אלא בן לחוד עיי"ש בדבריו. ובלא"ה נראה לכאורה מוכרח לומר כן מעיקר הסוגיא דהתם. דאל"כ קשה למה לי כלל ריבויא דשש שנים יעבוד לרבות את הבן תיפוק לי' דכיון דלית לן אלא חד מיעוטא דועבדך שש שנים אית לן לאוקמי' אדמסתבר טפי. דהיינו שאר יורשין. אבל בן ליכא למעוטי כל כמה דלא אימעיט בהדיא מקרא. וכן קשה לפי האמת בנרצע דאמרינן שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת מדכתיב ועבדו לעולם. ואמאי לא נימא דדי לנו למעוטי מהך מיעוטא שאר יורשין ולא בן ובת. ועכ"פ בן מיהת לא נמעט. אלא ודאי עכצ"ל דכיון דכתיב ועבדו משמע לו לבדו דוקא. ואימעיטו כולהו יורשים. והכא נמי דכתיב ועבדך שש שנים משמע לך דוקא. ואימעיטו כולהו יורשים מיני' ואפי' בן. אי לאו דרבי קרא בן מקרא דשש שנים יעבוד. ודי לנו לאוקמי ריבויא דקרא לבן בלחוד. ומעתה לפ"ז אף אנן נימא דהיינו טעמא דלא מוקמינן מיעוטא דקרא ללוקח לחוד. משום דקרא דועבדך שש שנים וכן קרא דועבדו לעולם דנרצע. משמע דאימעטו כולהו בין לוקח ובין יורשין. וריבויא דשש שנים יעבוד די לנו לאוקמי' בבן לחוד. דהרי חזינן דאפי' בת אע"ג דאית בה טעמא מדלגבי יבום בן ובת כהדדי נינהו. אפי' הכי לא מרבינן לה מיני' בהדי בן מהאי טעמא כדכתיבנא. והשתא א"כ אין הכרח מזה לומר שתהי' בזה אזהרת לאו דלא ימכרו ממכרת עבד:

אמנםאין דברי הפ"י מספיקים בזה כלל. דודאי אע"ג דכתיב ועבדך. דמשמע לך לבדך. מ"מ שפיר איכא למימר דלא מוקמינן מיעוטא דקרא אלא למאי דמסתברא טפי. דהיינו היורשים הרחוקים יותר. אבל בת לא אימעיטא. כיון דבמקום יבום בן ובת כהדדי נינהו. וכי איתרבי בן מקרא דשש שנים יעבוד. בת נמי איתרבאי בהדי בן. ועוד דעיקר ריבויא דשש שנים יעבוד לכאורה לא צריך. דכיון דלית לן אלא חד מיעוטא דועבדך. לית לן לאוקמי' אלא למעוטי שאר קרובים ולא בן ובת. מיהו לזה אפשר לומר דמסברא לית לן לפלוגי בין היורשין. כיון דגם שאר קרובים יש להם זכות הירושה במקום שאין בן ובת. ומה"ט נמי ניחא הא דבנרצע ממעטינן כולהו יורשים מחד מיעוטא. ואפי' בן ובת. ואע"ג דבנרצע איכא עוד חד מיעוטא. דבמשנה תורה כתיב בי' והי' לך עבד עולם. דמשמע לך ולא ליורש. מ"מ בגמרא שם לא מייתי לה אלא מחד מיעוטא דועבדו לעולם בלחוד. ומשמע ודאי דמהך מיעוטא לבד שמעינן למעט כולהו יורשין. ואמאי לא נימא דלא מיעט אלא שאר קרובים בלבד. אלא ודאי ע"כ היינו משום דס"ל לתלמודא דמסברא אין לחלק בין היורשין. דלכולם יש להם משפט הירושה. אלא דהקרוב קרוב קודם. וכיון דאית לן מיעוטא למעט יורשים. כולהו אית לן למעוטי. אבל הא ודאי קשה. דמאחר דגלי קרא הכא בעבד עברי לחלק בין היורשים מריבויא דשש שנים יעבוד. דעכ"פ איתרבי בן מיני'. וכיון דסוף סוף לענין זה אין משפט כל היורשים שוה. שוב אית לן למימר דגם בת איתרבאי בהדי בן. ודי לן לאוקמי מיעוטא דועבדך לשאר יורשין בלחוד. דלית לן לאוקמי מיעוטא אלא למאי דמסתבר טפי. כדאשכחן כיו"ב בדוכתי טובא. כמו ברפ"ק דתמורה דמצרכינן תלתא קראי דקרבנו. חד למעוטי קרבנו ולא קרבן נכרי. וחד קרבנו ולא קרבן חבירו. ואידך קרבנו ולא קרבן אביו עיי"ש. ולא אמרינן דמחד קרבנו אימעטו כולהו כמש"כ הפ"י. ואפי' ללישנא בתרא התם דקאמרינן דקרבן נכרי וקרבן חבירו מחד מיעוטא נפקי. מ"מ איצטריך קרא מיוחד למעט קרבן אביו. ופירש"י שם דהיינו טעמא משום דהו"ל לומר דשל אביו לאו כשל אחר דמי אלא כשלו עיי"ש. וא"כ הכא נמי יש לומר דבת לגבי אב ועבדך קרינן בה. ולא אימעיטא בכלל שאר יורשין. וכיו"ב בפ"ק דפסחים (ה' ע"ב) עיי"ש ובתוס' ושאר ראשונים שם. ובמנחות (ס"ז ע"א) ובתוס' שם בד"ה חד עריסותיכם. ובחולין (קל"ה ע"א) בכולה סוגיא דהתם עייש"ה:

אבלבעיקר קושייתו אשתמיטתי' להרפ"י דשאלת הראשונים היא. שכבר עמדו בזה התוס' בב"ב (פרק יש נוחלין ק"ט ע"א) בסוף ד"ה כיון. ובתוס' הרא"ש וחי' הרשב"א ובתוס' רי"ד בסוגיין דקידושין בדוכתה. וכולם תירצו דכמו דבשדה אחוזה דכתיב לאיש אחר ממעטינן בת משום דבת לגבי בן כאחר דמיא לנחלה. הכא נמי כיון דכתיב ועבדך. ודרשינן לך ולא לאחר. אלא דאיתרבי בן משש שנים יעבוד. אמרינן דבת לגבי בן כאחר דמיא. ואין לנו לרבות בת עם הבן. כיון שהבן קודם לבת לנחלה עיי"ש בדבריהם. ובחי' קידושין לאחד מהראשונים ז"ל לא נודע שמו. ומיוחס להרא"ה ז"ל. מבואר שהיתה לפניו גירסא אחרת בסוגיא דקידושין שם. ולפי גירסתו באמת לא ממעטינן אלא אח ושאר קרובים. אבל בת איתרבאי בהדי בן מריבויא דשש שנים יעבוד. וכתב שם דדוקא בשדה אחוזה דכתיב לאיש אחר הוא דממעטינן בת. מטעם דבת לגבי בן כאחר דמיא. אבל בעבד עברי דלא כתיב אחר אמרינן דבת כבן. משום דלגבי יבום בן ובת כהדדי נינהו עיי"ש בדבריו. וזה כסברת הפ"י בקושייתו. אבל כל שאר הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי וכדכתיבנא. ומעתה א"כ הדק"ל אמאי לא נימא דלא איתמעיט שום יורש כלל משום דמסברא אין לנו לחלק במשפט היורשין אלא דהקרוב קרוב קודם. כמו שהוכחנו לעיל. ומיעוטא דועבדך שש שנים למעוטי לוקח לחוד הוא דאתי. דמסתמא אית לן לאוקמי מיעוטא למאי דמסתבר טפי. ולכאורה בעבד עברי הי' אפשר לומר קצת בזה דלא ניחא לן לאוקמי מיעוטא דקרא רק ללוקח לחוד. דא"כ ריבויא דשש שנים יעבוד למה לי. דלריבויא ליורשין לא צריך. משום דבלא"ה לא הוה ממעטינן יורשין דמיעוטא דועבדך לא הוה מוקמינן אלא ללוקח לחוד. אלא ודאי לחלק במשפט היורשין הוא דאתי. דמועבדך ממעטינן שאר יורשין. ומשש שנים יעבוד מרבינן בן. משום דמסתמא מסברא לית לן לפלוגי בינייהו. וכולהו הוה ממעטינן כמשכ"ל. אלא דיש לפקפק בזה כמבואר. בלא"ה אכתי קשה בנרצע דממעטינן כולהו יורשים ממיעוטא דועבדו לעולם. אמאי לא נימא דכי אתי קרא למעוטי לוקח הוא דאתי. אבל את היורשים כולם עובד. כדין הירושה בשאר הנכסים. אלא ודאי מוכרח לכאורה דהאדון במכירת עבדו העברי הו"ל בכלל אזהרת לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. וא"כ למעוטי לוקח לא צריך קרא. וכי איצטריך קרא למעוטי יורשין הוא דאתי. ואין נראה לומר דכיון דאשכחן בנרצע עוד חד מיעוטא בקרא דוהי' לך עבד עולם. אימעיט מחד מיעוטא לוקח. ואידך מיעוטא אייתר למעוטי יורשין. דלא אשכחן הך דרשא בשום דוכתא כלל. ואם איתא ודאי לא הוה מישתמיט מלמידרשה בשום דוכתא. וא"כ מזה ראי' לכאורה לדעת הרמב"ם וסמ"ג:

אלאדגם לפ"ז אכתי קשה במאי דאמרינן בסוגיא דקידושין שם הנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. מנ"ל אמר חזקיה אמר קרא וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו עיי"ש. והשתא הכא עכ"פ קשה מנ"ל למעט יורשין. טפי אית לן לאוקמי מיעוטא דקרא למעוטי לוקח. אבל לעולם את היורשין עובד. והכא ליכא למימר דלא צריך מיעוטא למעוטי לוקח משום דהו"ל כבר בכלל קרא דלא ימכרו ממכרת עבד. דהרי נכרי לא בר חיובא הוא באזהרות שבתורה. ולא אשכחן דהוזהרו בני נח באזהרה זו. ואפי' לפמש"כ הפ"י שהבאתי לעיל דמלשון ועבדך שש שנים אימעיטו הכל. וא"כ הכא נמי נימא דממיעוטא דוחשב עם קונהו אימעטו כולהו בין לוקח ובין יורשים. דמשמע קונהו דוקא משתעבד בו. ולא שום אדם אחר. מ"מ אכתי קשה במאי דאמרינן התם לקמן אמר רבא דבר תורה נכרי יורש את אביו שנאמר וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו. מכלל דאית לי' יורשים עיי"ש. והשתא התינח אם לא אתי מיעוטא דקונהו אלא למעוטי יורשין בלחוד שפיר שמעינן מיני' דיוקא מכלל דאית לי' יורשין. מדאיצטריך קרא לאשמעינן בעבד עברי שאינו עובד את יורשיו. אבל אם איתא דגם לוקח אימעיט מהך מיעוטא. קשה מנ"ל למידק מהכא דאית לי' יורשין. ודילמא לעולם אימא לך דלית לי' כלל יורשין. וקרא דוחשב עם קונהו. לא למעוטי יורשין אתי. אלא למעוטי לוקח הוא דאתי. ומיהו קצת אפשר לומר בזה דכיון דאשכחן דנכרי הורע כחו בעבד יותר מישראל. וכדאמרינן בפרק השולח (גיטין ל"ז ע"ב) מנין לנכרי שקונה את הנכרי למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו. אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה. יכול לא יקנו זה מזה למעשה ידיו וכו' עיי"ש. וא"כ כיון דישראל אין לו זכות בעבדו העברי אלא לעצמו דוקא. ולא לענין למכרו לאחר. אי משום דמיעטי' קרא מועבדך או משום דהו"ל בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. ממילא שוב נפק"ל מזה דכ"ש לנכרי שאין לו זכות בעבד עברי אלא לדידי' גופי' שלקחו. אבל למכרו לאחר לאו כל כמיני'. והילכך ללוקח לא איצטריך קרא למעוטי גבי נמכר לנכרי. ולא אתי קרא דוחשב עם קונהו אלא למעוטי יורשיו. דסד"א דכי היכי דנמכר לישראל עובד מיהת את הבן. הכי נמי נמכר לנכרי עובד את בנו. קמ"ל קרא למעוטי מדכתיב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו. וממילא שוב שפיר שמעינן מיני' דאית לי' יורשים:

אמנםלכאורה אי אפשר לומר כן. מדאמרינן בפרק החולץ (יבמות מ"ו ע"א) א"ל ר"פ לרבא חזי מר הני דבי פפא ב"א דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו. כי נפקי צריכי גוטא דחירותא או לא. א"ל הכי א"ר ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח. ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא. ומבואר ברשב"א וריטב"א ונמוק"י וכן במאירי בשם יש מפרשים דהנך אינשי בישראלים מיירי עיי"ש. הרי מבואר דנכרי יכול למכור עבדו העברי. וכן מבואר בטור (יו"ד סי' רס"ז) בשם הרמ"ה ז"ל עיי"ש. וכן מתבאר מסוגיא דפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג ע"ב) לפי שיטת רוב הראשונים ז"ל עייש"ה. ואפי' לפירש"י ותוס' בסוגיא דיבמות שם דמפרשי סוגיא דהתם בעבדים כנענים. וכ"כ הרא"ש שם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות עבדים). וכן מסוגיא דפרק איזהו נשך אין ראי' לפי דברי הרמב"ם (בפ"א מהלכות עבדים. ובפ"ה מהלכות גזלה) עייש"ה. מ"מ נראה ראי' מוכרחת מדתניא (בפ"ק דקידושין ט"ו ע"ב) אם לא יגאל באלה. ריה"ג אומר באלה לשחרור בשאר כל אדם לשיעבוד. ורע"א באלה לשיעבוד בשאר כל אדם לשחרור עיי"ש. ובישראל הנמכר לעכו"ם מיירי התם. והשתא הרי גאולה לשיעבוד היינו מכירה ממש. שלוקחו מהנכרי להשתעבד בו כעבד. וא"כ מבואר בהדיא דיכול הנכרי למכור עבדו העברי. ואפי' לחכמים דפליגי התם על ריה"ג ור"ע ואמרי דהכל לשחרור. וקיי"ל כוותייהו. מ"מ הרי בהכי לא פליגי. ומדריה"ג ור"ע נשמע נמי לחכמים דעבד עברי הנמכר לנכרי איתי' במכירה. הן אמת דזו היא בלא"ה קושיא לעיקר דעת הרמב"ם וסמ"ג. דס"ל דעבד עברי ליתא במכירה מהאדון לאחר. והרי חזינן התם דאפי' נכרי שהורע כחו בעבדו. מצי למכרו. וכ"ש ישראל שיפה כחו דאית לן למימר דאיתי' במכירת עבדו העברי. אלא דלזה י"ל דמאי דישראל ליתא במכירת עבדו העברי. היינו רק משום לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. אבל אי לאו אזהרה זו ודאי הוה מצי למכרו כמו עבד כנעני. וא"כ היינו דוקא ישראל. אבל נכרי שאינו בכלל אזהרה זו שפיר מצי למכור עבדו העברי. אבל לפ"ז א"כ הדק"ל אמאי לא מוקי לקרא דוחשב עם קונהו למעוטי לוקח. ומיהו לריה"ג ור"ע דדרשי לקרא דאם לא יגאל באלה לשחרור ולשיעבוד. למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ומוכרח מזה דנכרי איתי' במכירת עבדו העברי. א"כ לא מצינו לאוקמי קרא דוחשב עם קונהו למעוטי לוקח. אבל לחכמים דאמרי הכל לשחרור קשה. אימא דקרא למעוטי לוקח הוא דאתי ולא יורשין. ואע"ג דאברייתא גופא לא תקשה דאפשר דאתיא כריה"ג ור"ע. ולדידהו ע"כ לא אתי קרא דקונהו אלא למעוטי יורשין כדכתיבנא. ושפיר קתני דנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת ויליף לה מקרא דוחשב עם קונהו. מ"מ תקשה לרבא דיליף דנכרי יורש את אביו דבר תורה מדכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשים. והשתא הרי לרבנן דמיתוקים מיעוטא דקרא למעוטי לוקח ליכא למשמע מהכא דאית לי' יורשין. ואנן כרבנן קיי"ל. ועוד קשה מדפריך התם (לקמן י"ח ע"א) ורחב"א מ"ט לא אמר כרבא עיי"ש. והשתא מאי קושיא. והא ילפותא דרבא ליתא אלא לריה"ג ור"ע אבל לרבנן ליתא. ולהכי ע"כ הוכרח רחב"א למילף הך מילתא מקרא אחרינא. ועוד נראה דאפי' לריה"ג ור"ע קשה דהרי לכאורה נראה דלאו זה דלא ימכרו ממכרת עבד לדעת הרמב"ם והסמ"ג שכולל נמי אזהרה שלא למכור עבדו העברי לאחר. בין המוכר ובין הלוקח בכלל אזהרה זו. כמו בלאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות שכתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות שמיטה) דהלוקח והמוכר שניהם בכלל האזהרה. וכ"כ בחינוך (מצוה של"ט) דשניהם לוקין עיי"ש. וא"כ אפי' תימא דהנכרי יכול למכור עבדו העברי מטעם דליתא בכלל אזהרה זו כדכתיבנא. מ"מ אכתי קשה הלוקח היכי שרי לקנותו ממנו. דהא בלוקח ישראל קיימינן התם כמבואר שם עיי"ש:

ולזההי' נראה לומר דאע"ג דנימא דהמוכר והלוקח עבד עברי עוברים בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד. מ"מ היינו דוקא מישראל לישראל. אבל מנכרי לישראל לית בה לאו זה. דבכגון זה לא קרינן בי' ממכרת עבד. כיון שיוצא במכירה זו מיד נכרי ליד ישראל. ואדרבה מעלה הוא להעבד. דלהכי קריי' רחמנא למכירה זו גאולה לריה"ג ור"ע. ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל (סוף פרשת בהר). ומש"כ שם עוד בקרא דאשר יגאל מן הלוים עייש"ה. ואפי' לרבנן דאמרי הכל לשחרור. ולא מיירי קרא במכירה כלל. מ"מ אפשר דמסברא ס"ל דבכה"ג לא אסרה תורה. וגם אפשר דנפק"ל ממכרוהו ב"ד ומוכר עצמו. שכיון דליכא איסור במכירה לא נאסר גם הלוקח לקנותו. והכי נמי בנמכר לנכרי. כיון שהנכרי מותר למכרו ממילא נמי הלוקח אית לן למימר שמותר לקנותו. אפי' את"ל דישראל לישראל אחד המוכר ואחד הלוקח עוברים בלאו. ומעתה לפ"ז שוב הדרא קושיא לדוכתה אפי' לריה"ג ולר"ע. דנוקים מיעוטא דקרא דוחשב עם קונהו למעט לוקח. דאע"ג דלדידהו גלי קרא דנכרי לישראל שרי למכור. והישראל לקנות ממנו עבד עברי. מ"מ אכתי נוקמי קרא למעוטי לוקח נכרי. דנהי דנכרי לישראל מצי למכור עבדו העברי. אבל לנכרי איכא למימר דלא מצי למכרו ואינו עובד את הלוקח הנכרי. ומנ"ל למעוטי יורשין:

איבראדמש"כ דלהרמב"ם וסמ"ג אזהרה זו דלא ימכרו קאי גם אלוקח. אינו מוכרח כ"כ. וא"כ אפשר לומר דלריה"ג ולר"ע דגלי קרא דאם לא יגאל באלה דנכרי יכול למכור עבדו העברי. א"כ ע"כ גזה"כ הוא דלענין זה עדיף נכרי מישראל. אבל לרבנן דס"ל דהכל לשחרור. הדרינן למאי דקמן דאית לן לדון ק"ו נכרי מישראל. דאם ישראל שיפה כחו אינו יכול למכור עבדו העברי לאחר. כ"ש הנכרי שהורע כחו אפי' בקנין עבד כנעני שלא יהא לו זכות בעבד עברי למכרו לאחר. והשתא א"כ אליבא דכ"ע אתי שפיר מאי דילפינן מקרא דוחשב עם קונהו למעט יורשין. ולא מוקמינן לי' למעוטי לוקח. משום דלריה"ג ור"ע הרי גלי קרא דבאלה דנכרי מצי למכור עבדו העברי. וא"כ ע"כ לא מיתוקים מיעוטא דקונהו אלא למעוטי יורשין. ולרבנן דס"ל הכל לשחרור. וא"כ ודאי אמרינן דלא עדיף נכרי משראל. וממילא שוב לא צריך קרא למעוטי לוקח. וע"כ לא אתי קרא אלא למעוטי יורשין. ולפ"ז עכ"פ מתבאר לנו מהך סוגיא ראי' לדעת הרמב"ם והסמ"ג דאין האדון יכול למכור עבדו העברי לכ"ע. ודוקא בנמכר לנכרי הוא דאיכא למימר דתלי בפלוגתא דריה"ג ור"ע ורבנן כדכתיבנא. אבל בנמכר לישראל ליכא מאן דפליג ולכ"ע לא מצי למכרו:

אמנםנראה דכל זה אינו מוכרח כלל. והנה לכאורה יש להביא עוד ראי' לדעת הרמב"ם והסמ"ג מדאמרינן (בפ"ק דקידושין י"ד ע"ב) עבד עברי מנ"ל דנקנה בכסף. אמר קרא כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. מקיש עברי לעבריה. אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בע"כ מוכר עצמו מנ"ל וכו'. ופירש"י וז"ל מכרוהו ב"ד בגנבתו דכי ימכר לך ע"י אחרים משמע. והדין נותן שיהא נקנה בכסף הואיל ונמכר ע"י אחרים. ויש בו צד קל שנמכר בע"כ עכ"ל עיי"ש. והדבר קשה לכאורה דנהי דכי ימכר משמע ע"י אחרים שמכרוהו בע"כ. מ"מ מנ"ל דהיינו ע"י ב"ד שמכרוהו בגנבתו. ודילמא מיירי קרא בנמכר ע"י האדון. וכן קשה מדאמרינן תו התם לקמן דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש ופירש"י ז"ל מכרוהו ב"ד דכתיב ועבדך שש שנים. אבל במוכר עצמו לא כתיב שש. דכי תקנה עבד עברי מיד אחרים משמע וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם כאן קשה דנהי דכי תקנה מיד אחרים משמע. מ"מ מנ"ל דמיירי קרא דוקא במכרוהו ב"ד. כיון דגם במוכר עצמו משכחת בי' מכירה ע"י אחרים. דהיינו ע"י האדון שנמכר לו כשחוזר ומוכרו לאחרים. ויותר קשה דהרי בקרא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו'. כיון דעבריה לא משכחת בה מכירה ע"י ב"ד. דהרי אין אשה נמכרת בגנבתה. כדתנן בסוטה (סו"פ הי' נוטל) עיי"ש. ולא משכחת בה מכירה אלא ע"י האב. וא"כ הו"ל לומר דדומיא דהכי מכירה דעברי נמי לא במכרוהו ב"ד מיירי. אלא ע"י האדון שיש לו רשות על עבדו כמו האב על בתו. וכבר ראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' רפ"ו) שכתב וז"ל צוה הקב"ה (בפרשת ראה) כי ימכר לך אחיך העברי וכו' וכתיב הענק תעניק לו. ותניא בפ"ק דקידושין מכרוהו ב"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו וכו'. ומנין דבמכרוהו ב"ד מישתעי קרא. דכתיב כי ימכר לך ע"י אחרים משמע. מכרוהו ב"ד היינו שמכרוהו ב"ד עבור שגנב שנאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו. ויש לשאול דהכא כתיב נמי עבריה. ותנן בסוטה האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגנבתה עכ"ל עיי"ש שנשאר בקושיא. וכן עמד בזה בתוס' רי"ד בקידושין שם וז"ל אשכחן מכרוהו ב"ד. פי' דהאי כי ימכר ע"י אחרים משמע. ואי קשיא והא או עבריה כתיב שאין לפרש כשמכרוהו ב"ד בגנבתה דתנן בסוטה וכו'. תשובה האי כי ימכר קאי אעברי. ועבריה דכתיב בקרא לאקושה להענקה. כדכתיב ואף לאמתך תעשה כן עכ"ל עיי"ש. ותירוצו תמוה בעיני ואין להאריך. אבל עיקר קושייתם אינה מובנת אצלי. דודאי בעבריה אע"פ שאינה נמכרת בגנבתה ע"י ב"ד. מ"מ שייכא בה מיהת מכירה ע"י אחר. דהיינו האב שנתנה לו תורה רשות למכרה. אבל האיש לא משכחת בי' מכירה ע"י אחרים אם לא ע"י ב"ד. שנתנה להם התורה רשות למכרו בגנבתו. וא"כ ודאי שפיר מוקמינן קרא דכי ימכר לך דגבי עברי במכרוהו ב"ד. דכי ימכר ע"י אחרים משמע. ואין זה אלא ע"י ב"ד. ובעבריה היינו ע"י האב. ועכ"פ שייך בשניהם לשון כי ימכר לך דמשמע ע"י אחרים. וכן פירש"י בהדיא (בפרשת ראה) בהך קרא. וכן פי' שם הראב"ע וכ"כ במדרש אגדה שם עיי"ש. וכ"כ בחי' קידושין לא נודע שמו בפ"ק דקידושין שם עיי"ש:

ומיהואפשר לומר דס"ל להרא"ם ז"ל ותוס' רי"ד דעבד עברי איתי' במכירה ע"י אדוניו. וא"כ הא דקתני בברייתא שם לחלק כל הני חילוקי דינים רק בין מכרוהו ב"ד למכר עצמו. דקתני המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש. מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש. המוכר עצמו אינו נרצע מכרוהו ב"ד נרצע. מוכר עצמו אין מעניקים לו מכרוהו ב"ד מעניקים לו. מכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכו'. וכל הני חילוקים לא נפק"ל אלא מלישנא דקראי דכי ימכר לך וכי תקנה דמשמע ע"י אחרים. וכפירש"י ז"ל שם. וכיון דגם בלא ב"ד משכחת לה שפיר מכירה ע"י אחרים. דהיינו ע"י אדוניו. לא הו"ל לחלק כל הני חילוקי דינים אלא בין מוכר עצמו לנמכר ע"י אחרים. וע"כ דמכרוהו ב"ד דוקא בעינן. ואין לחלק אלא בין מכרוהו ב"ד לנמכר שלא ע"י ב"ד. וכל שנמכר שלא ע"י ב"ד אע"פ שנמכר ע"י אחרים. בכלל מוכר עצמו הוא. וכן מאי דקאמרינן בההיא סוגיא אשכחן מכרוהו ב"ד מוכר עצמו מנ"ל וכו' עיי"ש. היינו ג"כ מהך טעמא. דכל שנמכר ע"י אחרים שלא ע"י ב"ד נמי מוכר עצמו קרי לי'. והיינו דהוקשה להם להרא"ם ותוס' רי"ד. דכיון דבההוא קרא גופי' כתיב נמי או עבריה. ובדידה לא משכחת לה מכירה ע"י ב"ד. מאחר שאין האשה נמכרת בגנבתה. ע"כ כי ימכר לך לאו דוקא במכרוהו ב"ד מיירי. ואף דמשכחת לה באשה נמי מכירה ע"י האב. הרי גם באיש שייכא בי' מכירה ע"י אחרים גם בלא ב"ד. דהיינו ע"י האדון. אלא דאנן מכרוהו ב"ד דוקא בעינן. וכל שאר מכירות אפי' ע"י אחרים בכלל מוכר עצמו נינהו. וא"כ מכירה שע"י האב נמי בכלל מוכר עצמו היא. וא"כ היכי מתפרש קרא דכי ימכר לך במכרוהו ב"ד דוקא. כיון דבההוא קרא כתיבא נמי עבריה דלא משכחת לה גבה מכירה ע"י ב"ד כלל. איברא דאכתי קשה לכאורה לפ"ז בההיא דאמרינן התם אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בע"כ. ופירש"י שהדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בע"כ עיי"ש. והרי כיון דליכא טעמא לחלק בזה אלא משום דמכרוהו ב"ד נמכר אפי' בע"כ. וא"כ גם במכירה שע"י האדון דג"כ נמכר בע"כ ודאי אית לן למימר דדינו לענין זה כמכרוהו ב"ד. אם איתא דאיכא מכירה בעבד עברי ע"י האדון. וא"כ בזה הדק"ל. מאי שנא מכרוהו ב"ד דנקט. הכי הו"ל לומר אשכחן מכרוהו אחרים הואיל ונמכר בע"כ. מוכר עצמו מנ"ל. מיהו לזה אפשר לומר דלענין מכירת האדון אין זה צד קל במה שיכול למכרו בע"כ. דכיון דדינא הוא דיש לאדון זכות בעבדו העברי גם למכרו לאחרים. א"כ מתחילה אדעתא דהכי נשתעבד לו כשנמכר אליו שיוכל למכרו כשירצה. והילכך אפי' מכירה בע"כ חשיבא כמדעתו. שכבר נתרצה מעיקרא על מכירה כזו. ולאו כל כמיני' השתא למיהדר בי'. ועוד דכיון דקיי"ל דעבד עברי גופי' קנוי. כדאמרינן בפ"ק דקידושין (ט"ז ע"א) איכא למימר דדינא הוא דהו"ל לענין זה נמי כשאר ממונו שבדעתו תלוי למכור זכותו בו לאחרים. ואין זה חשוב צד קל. ולא עדיף בזה ממוכר עצמו:

וגםאפשר לומר עפמש"כ המהרי"ט ז"ל בחי' שם להקשות מאי קאמר אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בע"כ. הרי אדרבה כיון דמכירתו בע"כ בעי קנין אלים טפי. וכיון שהוא נקנה בכסף כ"ש מוכר עצמו הנמכר מדעתו. וגם הקשה עוד שם מוכר עצמו מנ"ל שנקנה בשטר. אי ממכרוהו ב"ד איכא למיפרך שכן נמכר בע"כ. ולזה תירץ דה"ק כיון שנמכר בע"כ אין כח ביד ב"ד למכרו. אלא שכסף גנבתו הוא שמפקיעתו ומשעבדתו. שגופו משועבד לו מה"ת. כדכתיב ונמכר בגנבתו. אבל קנין אחר אינו מועיל לשעבדו. כיון דמנפשי' לא בעי לאישתעבודי עיי"ש בדבריו. ובמש"כ שם עוד במהדורא בתרא על דברי רש"י שם. ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דזה לא שייך אלא דוקא במכרוהו ב"ד ולא במכרוהו בעליו. ושפיר נקט מכרוהו ב"ד דוקא. ולפי דברי המהרי"ט מקום אתי לפרש ג"כ כוונת תוס' רי"ד בקושייתו. דכוונתו דכיון דבההוא קרא גופי' כתיב נמי עבריה שאינה נמכרת אלא ע"י אביה בלבד. א"כ איכא למימר אמה העבריה תוכיח דלא שייכא בה הך פירכא. ובאמת דכבר הרגיש בזה המהרי"ט ז"ל שם לפירושו. אלא דמה שרצה לתרץ שם אין דבריו מספיקים כלל לענ"ד. דמה שזכתה תורה לאב במעשה ידי בתו אין זה מספיק להפקיעה מרשותו ולשעבדה לאחרים. כמו שאין לו הזכות להורישה לבניו. משום דלדידי' הוא דזכי לי' רחמנא ולא לאחריני. ומה שיכול למכרה לאחר. זכות בפ"ע הוא דזכי לי' רחמנא ואין זה תלוי בזה כמבואר. וא"כ אפשר דלזה נתכוון בתוס' רי"ד להקשות. אלא דמלשונו לא משמע הכי. דא"כ לא הי' צריך להקשות מדכתיב או העבריה ומשום דאין האשה נמכרת בגנבתה. דתיפוק לי' דבלא"ה כבר נפק"ל דאמה העבריה נקנית בכסף מקרא דוהפדה. וההוא קרא בהדיא מיירי במכירה שע"י אביה. ומשם הו"ל להקשות בפשיטות דאמה העבריה תוכיח. ולכן נראה מוכרח דאין כוונתו בקושייתו אלא כדכתיבנא לעיל. וכן היא ע"כ כוונת הרא"ם ז"ל שם. אלא דעכ"פ מלבד מה שנשאר הרא"ם ז"ל בקושיא. וגם תירוצו של תוס' רי"ד אינו מובן כלל כמשכ"ל. בלא"ה עיקר הדבר תמוה. ואינו מובן לכאורה כלל מנ"ל דקרא במכרוהו ב"ד מיירי. אטו בקרא ב"ד כתיב. כי ימכר כתיב. דמשמע מכירה ע"י אחרים. וא"כ גם מכירה ע"י האדון במשמע ולכן הי' נראה מזה ראי' לדעת הרמב"ם והסמ"ג דעבד עברי ליתא כלל במכירה ע"י אחרים. אלא ע"י ב"ד דוקא כשמוכרים אותו בגנבתו. וכיון דקרא דכי ימכר לך וקרא דכי תקנה ע"י אחרים משמע. ע"כ לא מיתוקים קרא אלא דוקא במכרוהו ב"ד:

אבלנראה דאע"ג דע"פ פירש"י והרא"ם ותוס' רי"ד לכאורה יש להוכיח כן. מ"מ עיקר פירש"י בזה צ"ע טובא. דמה שפירש"י דמאי דמשמע לן דפרשת כי תקנה במכרוהו ב"ד מיירי. היינו משום דלישנא דקרא כי תקנה ע"י אחרים משמע. הוא תמוה טובא אצלי. דהרי בהדיא תניא במכילתא (משפטים פ"א) כי תקנה עבד עברי בנמכר בב"ד הכתוב מדבר וכו'. או אינו מדבר אלא במוכר עצמו. כשהוא אומר וכי ימוך אחיך ונמכר לך הרי מוכר עצמו אמור. הא מה ת"ל כי תקנה עבד עברי. בנמכר בב"ד הכתוב מדבר עיי"ש. הרי להדיא דרק משום קרא יתירא הוא דמוקים הך קרא במכרוהו ב"ד. אבל מלישנא דקרא לא מוכח מידי. דשפיר מתפרש קרא גם במוכר עצמו. ורש"י גופי' (בפרשת משפטים) כתב וז"ל כי תקנה מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר ונמכר בגנבתו או אינו אלא במוכר עצמו מפני דחקו אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש. כשהוא אומר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. הרי מוכר עצמו מפני דחקו אמור ומה אני מקיים כי תקנה בנמכר בב"ד עכ"ל. הרי להדיא דממשמעות לשון הכתוב אין הכרע לומר דלא מיירי קרא במוכר עצמו אי לאו שיש לנו הכרח לזה ממקום אחר. ונמצאו דברי רש"י סותרים זה את זה. והנה ראיתי להר"א מזרחי ז"ל שם שתמה על פירש"י דהיכי ס"ד לומר דמכרוהו ב"ד לא יצא בשש. הרי בהדיא כתיב בפרשת כי ימכר לך אחיך וגו' דיוצא בשש. ובמכרוהו ב"ד מיירי. כמבואר בגמרא ובספרי. וליכא למימר דזהו ע"פ מסקנא. אבל לפי ס"ד הוה מוקמינן לקרא דכי ימכר במוכר עצמו. מכמה טעמי. חדא דלישנא דכי ימכר ע"י אחרים משמע. כדפירש"י עצמו בפ"ק דקידושין. ועוד דא"כ השתא נמי נימא הכי. עיי"ש שהניח דברי רש"י בתימא. וכן שאר מפרשי רש"י האריכו בזה עיי"ש. ואני תמה על הרא"ם ז"ל ושאר מפרשים שנמשכו אחריו בזה. וערבבו דברי רש"י בפי' עה"ת עם מה שפירש"י בפ"ק דקידושין שם. ואיך לא ראו דגם אקרא דכי תקנה כתב רש"י התם בפ"ק דקידושין בהדיא דלהכי משמע לן התם דבמכרוהו ב"ד מיירי. משום דכי תקנה ע"י אחרים משמע עיי"ש. והשתא הרי בפרשת משפטים שם מבואר בהדיא בפירש"י איפכא. וא"כ כמו דלענין פירושא דקרא דכי תקנה דברי רש"י ז"ל סותרים זא"ז. וע"כ שחזר בו וחדא מינייהו דבתרייתא היא. הכי נמי לענין קרא דכי ימכר לך מבואר שחזר בו. ובפי' עה"ת ס"ל דשפיר מתפרש קרא דכי ימכר לך במוכר עצמו. וכבר תמה הרא"ם ז"ל גופי' (בפרשת ראה) על פירש"י בקידושין שם מנ"ל דכי ימכר במכרוהו ב"ד. דילמא כי ימכר דומיא דונמכר לך שפירושו ע"י עצמו עיי"ש שנדחק הרבה בזה. וכן שאר מפרשים נדחקו הרבה בזה. וא"כ נראה דרש"י בפי' עה"ת ס"ל באמת דכי ימכר לך מתפרש שפיר נמי במוכר עצמו. כיון דבלא"ה ע"כ דבריו בפי' עה"ת שם סותרים לפירושו בסוגיא דקידושין גם לענין קרא דכי תקנה. ואע"ג דבגמרא ובספרי מבואר דכי ימכר לך במכרוהו ב"ד מיירי. אפשר לומר דהיינו דוקא לפי האמת בתר דנפקא לן מקרא דכי תקנה דמיירי במכרוהו ב"ד. אבל לפום ס"ד דקרא דכי תקנה במוכר עצמו מיירי. אין ה"נ דהוה סד"א דגם קרא דכי ימכר לך במוכר עצמו מיירי. כמש"כ הרא"ם ז"ל. ומה שדחה זה משום דא"כ גם השתא נמי למסקנא נימא הכי. נראה דדיחוי זה חוזר ונראה:

וכברראיתי לרבותינו בעלי התוס' עה"ת (בדעת זקנים) שעמדו ג"כ בקושית הרא"ם ז"ל. וכתבו וז"ל ולפי הנראה הך קושיא ליתא. שהרי מצינו כמה מלות מבנין נפעל שאינו ע"י אחרים וכו'. אף כאן אילו לא נאמר וכי ימוך וגו' הייתי מעמיד כי ימכר לך אחיך במוכר עצמו מחמת דחקו. כי לשון כי ימכר משמע נמי ע"י עצמו. ועוד כי אף בלשון מכירה אשכחן מלה מבנין נפעל שאינה ע"י אחרים וכו' עיי"ש שהאריכו בזה. ולבסוף כתבו וז"ל ומה שפי' רש"י בפרשת ראה כי ימכר לך במכרוהו ב"ד ע"פ מסקנא דהכא פירש כן עכ"ל עיי"ש. ולכאורה תמוה דנהי דודאי יש מקום לפרש כי ימכר במוכר עצמו. מ"מ הרי אליבא דרש"י קיימינן. ורש"י גופי' פירש בהדיא בפ"ק דקידושין דכי ימכר ע"י אחרים משמע. ועוד דא"כ גם לפי מסקנא מנ"ל דכי ימכר במכרוהו ב"ד מיירי. כיון דלישנא דקרא משתמע שפיר גם במוכר עצמו. וכמו שהקשה הרא"ם ז"ל. אבל נראה ברור דס"ל כמש"כ דבלא"ה עכצ"ל דרש"י חזר בו ממש"כ בפ"ק דקידושין לפרש דכי ימכר וכי תקנה ע"י אחרים משמע. וס"ל דלא נפק"ל דכי תקנה במכרוהו ב"ד מיירי אלא מטעמא דדריש במכילתא שהביא כאן רש"י. וגם קרא דכי ימכר לך לא נפק"ל דמיירי במכרוהו ב"ד אלא בגז"ש דעברי עברי מקרא דכי תקנה. כי היכי דדריש במכילתא מהך גז"ש ללמד דכי תקנה עבד עברי בעבד שהוא עברי ולא עבדו של עברי. וכדפרש"י שם. וכמו שביאר שם הרא"ם ז"ל גופי' עיי"ש. וכבר מצאתי לקצת מפרשים (בפרשת ראה) שכתבו כן. ולפ"ז ודאי לא נפק"ל הכי אלא לבתר מאי דמסקינן דכי תקנה במכרוהו ב"ד מיירי. אבל לס"ד דכי תקנה במוכר עצמו מיירי. ממילא גם פרשת כי ימכר לך נמי בהכי הוא דמיירי. ואתו שפיר דברי רש"י וגם דברי התוס' שם. ולק"מ קושית הרא"ם ז"ל:

ומעתהלפ"ז ממילא מבואר דאין לנו מזה שום ראי' כלל לענין מכירת עבד עברי ע"י האדון. ובהיות כן ממילא נדחה נמי ראייתו של הרלב"ג לפי מה שביארנוה לעיל. וגם הראי' שהבאתי מנרצע ונמכר לנכרי ליתא. משום דאפי' תימא דאין מכירת עבד עברי ע"י האדון בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. מ"מ ע"כ אי אפשר לאוקמי מיעוטא דועבדך שש שנים אלא ליורש. דלא שייך מיעוטא דהך קרא על לוקח. כיון דלית לן שום משמעותא בקרא במאן קא מיירי. אם בלוקח ראשון או שני או שלישי. דהרי גם בלוקח שני ושלישי קרינן בהו שפיר כי ימכר לך. והיכי שייך לומר דקרא דועבדך אתי למעוטי לוקח. כיון דכבר אפשר דקרא בלוקח הוא דמיירי. וכיון שסתם הכתוב. משמע ודאי דכל מי שיקנהו יש לו הזכות להשתעבד בו עד סוף שש שנים. ובשלמא אם לשון הכתוב כי ימכר לך הוה משמע דוקא ע"י ב"ד. שפיר הוה אפשר לאוקמי מיעוטא דועבדך למעוטי לוקח. דכיון דכי ימכר לך ע"י ב"ד משמע. א"כ משמעות הכתוב הוא בלוקח ראשון שלקחו מב"ד. ועל זה שפיר שייך למיכתב מיעוטא ועבדך דוקא לך שלקחת מב"ד. ולא להלוקחו ממך שאין לו רשות להשתעבד בו. אבל השתא דאסיקנא דמלשון הכתוב ליכא שום משמעות אם במוכר עצמו או בנמכר ע"י האדון או ע"י ב"ד הכתוב מדבר. אלא דגמרינן בגז"ש דבעבד שמכרוהו ב"ד הכתוב מדבר. וא"כ אין לנו אלא דמיירי בעבד שתחילת שיעבודו מכח מכירת ב"ד הוא שבא לו. אבל אכתי אפשר דהשתא הוא ביד אחרים שלקחוהו מלוקח ראשון. ובזה סתם הכתוב ולא פירש לנו כלום. ולא ידענו למאן קא מזהיר קרא ועבדך שש שנים. והילכך לא יתכן למעוטי מקרא דועבדך אלא יורש שלא לקחו ואינו בכלל כי ימכר לך. ושפיר מתמעט ממיעוטא דקרא ועבדך לך ולא ליורש:

ולכאורהיש מקום עיון עפ"ז במאי דתנן (בפ"ד דערכין ל"א ע"א) המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חודש וכו'. אין מונין שנה אלא משעה שמכר לו שנאמר עד מלאת לו שנה. ופירש"י ז"ל אלא משעה שנמכר שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר. כיון שהגיע ניסן הבא נחלט ואין מונין למכר שני אלא לראשון שנאמר עד מלאת לו שנה. משמע לזה שהיתה אחוזה שלו מונין עכ"ל עיי"ש. ובגמרא אמרינן עלה תנו רבנן שנה איני יודע אם שנה לראשון אם שנה לשני. כשהוא אומר עד מלאת לו שנה הוי שנה לראשון. ופירש"י ז"ל שנה אי הוה כתיב עד מלאת שנה ולא כתב לו. איני יודע אם שנה למכר ראשון או שנה למכר שני. כגון מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי בתשרי. והוה אמינא ראובן שמכרה ראשון מחשב עם לוי ויהא לו רשות לגאלה עד תשרי הבא. השתא דכתיב לו משמע דאמוכר ראשון קא מהדר עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דכיון דמדייק קרא וכתב עד מלאת לו. למעוטי אחר. מוקמינן לי' אמוכר ראשון. ולמעוטי מוכר שני. אע"ג שאינו מבורר בלשון הכתוב בהדיא באיזה מוכר מיירי אם בראשון אם בשני. ואמרינן דמסתמא אמוכר ראשון קא מהדר. ולמעוטי שני קאתי. והשתא א"כ הכא נמי דכתיב ועבדך למעוטי אחר. אע"פ שאינו מבורר במשמעות הכתוב באיזה לוקח מיירי. שפיר איכא לאוקמי מיעוטא למעט לוקח שני. דמסתמא קרא אלוקח ראשון קא מהדר. וממעט לוקח שני. וא"כ הדק"ל מנ"ל לאוקמי מיעוטא דקרא למעוטי יורש. נימא דלמעוטי לוקח קאתי. אבל נראה דלק"מ. ואדרבה משם ראי'. מדקאמר שנה אינו יודע אם שנה לראשון או שנה לשני. הרי דאע"ג דקרא לא כתב אלא מכירה אחת. מ"מ כל המכירות שאח"כ מלוקח ללוקח נמי במשמע. וכן מבואר בספרא (פרשת בהר פ"ה) גבי שדה אחוזה. דאיצטריך למידרש מקרא דושב לאחוזתו בבעל אחוזה דברתי ולא ממוכר למוכר עיי"ש במפרשים. הרי דבלאו הך קרא הוה לן למימר דקרא מיירי גם במוכר למוכר דהיינו לוקח שמוכר ללוקח שני והוא לשלשי. ואפי' כמה. אלא דאנן הכא הכי קאמרינן. דאם לא הוה כתיב אלא עד מלאת שנה לא הוה ידעינן אם שנה לראשון. אע"פ שלא היתה שנה אחת שלמה אצל אחד מהלקוחות אם שנה לשני. משום דבעינן דוקא שתהא שנה שלמה אצל אחד מהלוקחים. ואז הוא שתחלט. השתא דכתיב עד מלאת לו שנה. דמשמע שנתמלאה השנה לו לבדו. אע"פ שלמוכרים האחרים עדיין לא נתמלאה שנה. דהרי על המוכר קאי קרא. כדכתיב ואיש כי ימכור וגו' עד תם שנת ממכרו וגו'. וקאמר קרא שאם לא יגאל עד מלאת לו לבדו שנה תמימה. אע"פ שלמוכרים האחרים עדיין לא נתמלאה שנה. הרי הוא חלוט ללוקח. וממילא מבואר מזה דשנה לראשון. משום דע"כ לא משכחת לה שתתמלא השנה למוכר האחד בלבד ולא להאחרים אלא במוכר ראשון. משום דכשנתמלאה שנה משעת מכירת המוכר השני כ"ש שכבר נתמלאה השנה למוכר הראשון שקדמו. וא"כ לא לו לבדו נשלמה השנה למכירתו. אלא גם למוכר שלפניו. ועוד נראה דכיון דכתיב עד מלאת לו שנה תמימה. משמע דדקדק הכתוב למיכתב עד מלאת לו. לאשמעינן דגבי כל אחד מן המוכרים בתר שנת ממכרו שלו לבדו אזלינן. ואע"פ שעדיין הוא בתוך שנת ממכרו של הלוקח ממנו. וא"כ ראובן שמכר לשמעון בניסן ושמעון מכר ללוי בתשרי. אין ראובן מחשב אלא עם שמעון. ומשהגיע ניסן חלוט ללוקח. כיון שכבר עברה שנה משעת מכירתו. אע"פ שמשעת מכירתו של שמעון ללוי עדיין לא עברה שנה. וכן אחר שהוחלט לשמעון מכיון שעברה שנה למכירת שמעון הרי הוא חלוט ללוי. אע"פ שבתוך השנה מכר לוי ליהודה ועדיין לא עברה שנה למכירתו. וכן לעולם אליבא דר"א דאמר לראשון חלוט. אלא דלר"י דאמר התם דלשני חלוט משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. א"כ לעולם אינו חלוט אלא לאחרון. וא"כ לדידי' אין הדבר תלוי אלא במוכר ראשון בלבד. דכל שהוחלט ממנו הוחלט מכל המוכרים אצל הלוקח האחרון. אלא דמ"מ גם לר"י מתפרש הכתוב שפיר על דרך זה. דכיון דעיקר טעמא דר"י משום דס"ל דכל זכות שתבא לידו מכר ראשון לשני. א"כ היינו דוקא במכירה סתם. אבל אם פירש בהדיא בשעת מכירה דאותו זכות של חליטה אינו מוכר לו. ודאי מודה ר"י דלראשון הוא שחלוט. וא"כ גם לר"י אמרינן דלגבי כל אחד מן המוכרים בתר שנת ממכרו אזלינן לענין חליטה. ונפק"מ לענין אם פירש כל אחד שמשייר זכות החליטה לעצמו. וא"כ לאחר שהוחלט ללוקח ראשון כשעברה שנת ממכרו אח"כ הוחלט ללוקח שני. וכן לעולם:

וראיתילהר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לספרא פרשת בהר פ"ה) שכתב דלר"א דאמר לראשון חלוט. לאחר שנת ממכרו תחזור לראשון עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים בעיני ולא ידענא מנ"ל הא. דודאי נראה דכשנתמלאה שנת ממכרו של לוקח הוחלט ללוקח שני אם לא יגאל בתוך שנתו שלו. דמאי דקתני בברייתא שנה לראשון ולא שנה לאחרון היינו רק לגבי מוכר ראשון. לומר דלענין שיהא חלוט ממנו אזלינן בתר שנתו שלו ולא בתר שנת ממכרו של האחרון. אבל ודאי דהכי נמי לגבי מוכר שני משנתמלאה שנת ממכרו הוחלט אצל הלוקח ממנו. דלגבי כל אחד אזלינן בתר שנת ממכרו. לר"א אפי' בסתם ולר"י במפרש. וזה ברור ודברי הר"ש ז"ל צ"ע אצלי. וקצת יש לצדד בכוונתו ע"פ דרך ראשון שכתבתי. אבל לענ"ד העיקר כדכתיבנא ואכמ"ל בזה. ועוד נראה דבלא פירש נמי מתפרש הכתוב שפיר על כל הלוקחים אפי' לר"י. ונפק"מ לכשמכר הלוקח לאחר. אחר שכבר הוחלט בידו ולא גאל עד מלאת שנה תמימה. דבזה פשיטא דהוחלט ללוקח שני אפי' להר"ש משאנץ ז"ל:

וא"כעכ"פ מבואר דגם התם לא מיתוקים מיעוטא דקרא דעד מלאת לו למעוטי לוקח. אלא גם על כל הלוקחים שחוזרים ומוכרים נמי קאי כמו שביארנו. וא"כ אף אנן נימא הכא דלא שייך לאוקמי מיעוטא דקרא דועבדך שש שנים למעוטי לוקח. כיון דגם הלוקח הוא בכלל משמעותא דקרא. דגם בדידי' קרינן שפיר כי ימכר לך. ועל כולם כתיב ועבדך שש שנים. וא"כ ע"כ לא מיתוקים מיעוטא דקרא דועבדך אלא למעוטי יורש. מיהו אכתי יש לכאורה קצת מקום להקשות דכיון דכתיב בההוא קרא ועבדך שש שנים. שוב ממילא מתבאר דקרא ע"כ אלוקח ראשון קא מהדר שהוא עובד אותו כל שש שנים. אם לדידי' גופו או לבנו היורשו וממלא מקומו תחתיו. או להלוקחו ממנו שעומד במקומו. משום שהוא מכר לו זכותו שיש לו בו. אם איתא דעבד עברי איתי' במכירה ע"י האדון. ומשלים עבודת ששת השנים תחתיו. אבל בלוקח שני לא קרינן בי' ועבדך שש שנים. משום דמאי פסקת. דהרי זימנין שאינו עובד אותו אלא זמן מועט. כגון שלקחו קרוב לסוף שנה הששית שאין לעבד אלא להשלים אצלו עבודתו עד תם שנה הששית בלבד. ויש לדחות ואין להאריך:

והנהלכאורה הי' נראה להביא ראי' דעבד עברי ליתי' במכירה ע"י האדון. מדתניא במכילתא ומייתי לה בפ"ק דקידושין (ט"ז ע"ב) מנין לבורח שחייב להשלים ת"ל שש שנים יעבוד. יכול אפי' חלה. ת"ל ובשביעית יצא. ופירש"י תלמוד לומר ובשביעית יצא ואפי' לא עבד שש שנים שלמים עיי"ש. ואם איתא דעבד עברי איתי' במכירה ע"י האדון. קשה מנ"ל למעוטי חלה שאינו צריך להשלים. ודילמא לעולם אימא לך דגם חלה לא עדיף מבורח שחייב להשלים. וכי אתי קרא דובשביעי' יצא. ללוקח איצטריך. לומר שאינו חייב לעבוד אותו שש שנים משעת לקיחתו. אלא בשביעית לתחילת מכירתו יצא. דלא תימא דאדון אחרון כראשון לענין שיכול להשתעבד בו שש שנים שלמים. קמ"ל ובשביעית יצא. אלא ודאי עבד עברי ליתי' במכירה ע"י האדון. ולא משכחת גבי' לוקח שני לעולם. והילכך ע"כ לא מיתוקים קרא דובשביעית יצא אלא לענין דחלה אינו צריך להשלים. ומיהו נראה דאין מזה ראי'. דאפי' תימא דעבד עברי איתי' במכירה ע"י האדון. מ"מ ודאי לא צריך קרא לאשמעינן שאינו צריך לעבוד אותו שש שנים מתחילה כמו ללוקח ראשון. דפשיטא דלא מצי לוקח ראשון למכור ללוקח שני יותר מזכותו שיש לו בו הוא גופי' ואם אין לו זכות בעבדו יותר מעבודת שנה אחת לא יעלה על הדעת שיהא יכול למכרו לעבודת שש שנים. והרי אין אדם מוכר דבר שאינו שלו. וכההיא דתנן (סופ"ז דערכין כ"ו ע"ב) שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עיי"ש. והיינו ג"כ משום שאין זה יכול להקדיש בשדה זו יותר מזכותו שיש לו בה הוא גופי' וכיון שאין לו בה זכות אלא עד היובל וביובל חוזרת לבעלים. אף הוא לאו כל כמיני' להקדישה יותר ממה שיש לו בה. ולהכי ביובל בכל ענין חוזרת שדה לבעלים. דמכאן ואילך הו"ל דבר שאינו שלו. וא"כ הכא נמי יותר ממה שיש לו בעבדו לאו כל כמיני' למכור לאחר. דהו"ל כמוכר דבר שאינו שלו. וע"כ לא מיתוקים קרא דובשביעית יצא אלא לחלה שאינו משלים:

מיהונראה דאי מההיא דהתם יש לדחות. ואדרבה ע"פ ההיא דהתם יש מקום לדון דצריך לעבוד שש שנים שלמות אצל הלוקח השני. דהרי גבי שדה מקנה כתבו התוס' שם שאינה חוזרת לבעלים ביובל אם הקדישה הלוקח אלא אם כן גאלה אחר מידי ההקדש תחילה. אבל בלא"ה אינה יוצאת מידי הקדש אפי' ביובל בלא פדיון עיין שם ובמש"כ בתוס' יו"ט שם שכן הוא גם בפירש"י לפי הנוסחאות המדוייקות עיי"ש. הרי דאע"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וזה אין לו זכות בשדה זו אלא עד היובל. מ"מ אחר שכבר הקדישה וחייל עלה ההקדש קודם היובל. תו לא פקע גם אחר שהגיע היובל בלא פדיון. כדין הקדש שאינו יוצא בלא פדיון. ולא מהני טעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא לענין שלא תהא יוצאת לכהנים ביובל. משום דשיעבודו של בעל האחוזה קודם לזכות הכהנים דלא חייל אלא ביובל. אבל מידי ההקדש שכבר חייל קודם יובל אינה יוצאת בלא פדיון. וא"כ הכא נמי אפשר לדון ולומר דכיון דעבד עברי הנמכר בב"ד אפי' לת"ק אינו נמכר בפחות משש. הכא נמי נימא דהאדון במקום ב"ד קאי. וכעין מש"כ התוס' (סו"פ הי' נוטל) לענין אב במכירת בתו עיי"ש. והילכך אחר שמכרו האדון ללוקח וחל עליו שיעבודו לא ישתעבד לו בפחות משש. ולהכי צריך קרא למעוטי דבשביעית יצא ואינו משתעבד לשש שנים. ואין עליו אלא להשלים שש משנמכר בתחילה. הן אמת כי סברא זו שכתבו התוס' (בערכין שם) היא נגד המפורש בירושלמי (ריש פ"ג דקידושין) והובא גם ברשב"א ובר"ן (נדרים כ"ט ע"א) דשדה מקנה חוזרת לבעלים ביובל בלא שום פדיון עיי"ש. וכ"כ התוס' גופייהו (בגיטין מ' ע"ב) בד"ה הקדש עיי"ש. וכן הי' לפני התוס' בערכין שם בפירש"י עה"ת עיי"ש. ואכמ"ל בזה. אלא דבלא"ה נראה לפי המבואר בפ"ב דערכין (י"ד ע"א) דלר"א אחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה נותן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדיסאות סבסטי. ואפי' לרבנן דפליגי עלי' דר"א וסברי דבפדיון שדה מקנה אינו נותן אלא כפי שויו. היינו רק משום דקרא אשכחו ודרשי הכי מדכתיב בי' במכסת עיי"ש. הא לא"ה הי' לנו לומר דגם דין שדה מקנה כשדה אחוזה. שלא לפדות כל בית זרע חומר שעורים בפחות מחמשים כסף אפי' כשאינו שוה אלא מעט. וכמבואר בברייתא בגמרא שם. ובספרא (פרשת בחוקותי פי"א) עיי"ש. הרי דאע"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. והו"ל למימר דאין בידו להקדיש אלא זכות שיש לו בו. דהיינו מה שהשדה שוה לפי ערך תבואתה וגידוליה עד היובל בלבד. מ"מ אמרינן דאחר שכבר הקדיש השדה. ממילא חיילא עלי' ערך הפדיון שקצבה תורה. א"כ הכא נמי מאחר שנתנה התורה קצבה לעבודת עבד עברי הנמכר אצל הלוקח לא פחות ולא יותר משש שנים. אית לן למימר דאע"ג שאין להאדון על העבד אלא עבודת זמן מועט עד תשלום זמן שש שנים משנמכר לו. מ"מ אם מכרו לאחר. והתורה נתנה לו רשות למכרו. לפום סברא דקיימינן בה השתא ממילא חיילא עלי' חובת שיעבוד של קצבת שש שנים אצל הלוקח השני כמו אצל הלוקח הראשון. ולזה איצטריך קרא למעוטי שאין לו להשתעבד בו אלא עד תשלום ששת השנים הראשונות ולא יותר. ולהכי הוא דאיצטריך קרא דבשביעית יצא. ומדלא מוקמינן קרא להכי אלא לענין שאם חלה אינו צריך להשלים. יש להכריח מזה לכאורה דעבד עברי ליתי' במכירה ע"י האדון כלל. וכדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. והילכך ע"כ לא מיתוקים קרא אלא למעוטי חלה שלא ישלים:

אלאדלפ"ז אפי' תימא דעבד עברי ליתא במכירה ע"י האדון. אכתי יש להקשות במאי דדרשינן דאין עבד עברי עובד את היורש מדכתיב ועבדך שש שנים ולא ליורש. ומרבינן בן מדכתיב שש שנים יעבוד. ומנ"ל הא. ודילמא לעולם שאר יורשים נמי איתרבו בהדי בן כדי שלא לחלק במשפט הירושה. וקרא דועבדך שש שנים לא אתי אלא לאשמעינן דלא תימא דאצל היורש צריך להתחיל עבודת שש שנים כבתחילה. והימים הראשונים יפלו. דאותו הזמן שעבד את המוריש אינו עולה לו בחשבון. ולזה אשמעינן קרא דועבדך שש שנים ולא ליורש שש שנים. אלא משלים שש משעת מכירתו ויוצא לחפשי. וע"כ צ"ל דמיפשט פשיטא לי' לתנא דברייתא דלהכי לא צריך קרא. דבלא"ה לא תיסק אדעתין לומר דמשום שמת האדון יפסיד העבד להשתעבד אצל היורשין יותר ממה שנשתעבד במכירתו. והשתא א"כ לעולם אימא לך דעבד עברי איתי' במכירה ע"י האדון ומ"מ לא בעינן לאוקמי קרא דובשביעית יצא לענין לוקח שני שלא יעבוד עמו שש שנים כבתחילה. משום דמילתא דפשיטא היא ולא צריך קרא. וע"כ לא מיתוקים קרא אלא לחלה שלא ישלים. ולפ"ז א"כ קרא דועבדך שש שנים ע"כ לא מיירי אלא בלוקח ראשון. דלדידי' יש לו לעולם על העבד שיעבוד עבודת שש שנים שלמות. אבל לוקח שני אפי' לכשתמצא לומר דאיתי' במכירה ללוקח שני. מ"מ הרי לא פסיקא מילתא כמה יהיו ימי שיעבודו. וכיון דמשמעות הכתוב אינו אלא בלוקח ראשון. שוב שפיר איכא לאוקמי מיעוטא דקרא דועבדך למעוטי לוקח שני שלא ישתעבד בו כלל. ואשמעינן קרא דעבד עברי ליתא במכירה ע"י האדון. אבל יורש לעולם אימא לך דיורשו ומשתעבד בו. וא"כ עדיין ראייתו של הרלב"ג ז"ל במקומה עומדת:

מיהונראה דזה לא יתכן אלא לדעת הסוברין דבכל הני דבעינן בהו שנים מעת לעת. בעינן מעת לעת לשעות. כמו שנה דבתי ערי חומה. ושנה דקדשים. אבל לדעת הסוברין דלא בעינן מעת לעת לשעות אלא בהנך שמפורש בהן בהדיא. כמש"כ התוס' (בפרק בתרא דערכין ל"א ע"א) בד"ה מיום ליום וכו' בשם רבינו אלחנן ז"ל. ובנדה (סו"פ יוצא דופן מ"ז ע"ב) בד"ה כולן מעל"ע עיי"ש ובשאר דוכתי. עדיין לא מסיים קרא באיזה לוקח מיירי כי היכי דנוכל לומר דאתי קרא למעוטי דוקא לוקח זה דמיירי בי' קרא ולא לוקח אחר. דהרי אפשר להיות נמכר וחוזר ונמכר כמה פעמים ביום ראשון למכירתו. ובכולן קרינן בהו שפיר ועבדך שש שנים. דאע"ג דשש שנים של עבד עברי תניא (סוף פ"ד דערכין) דמעת לעת נינהו עיי"ש. מ"מ לא בעינן מעל"ע לשעות. וזמן עבודת כל הלוקחים אותו זה אחר זה ביום ראשון למכירתו כלה ונגמר בשוה ברגע אחד. ואע"ג דמלוקח שני ואילך לא פסיקא מילתא כמה יהי' זמן עבדותו. שהרי אפי' יקנהו קרוב לסוף שש שנים אין לעבד אלא להשלים עד גמר זמן שש שנים משנמכר לראשון. מ"מ הרי גם בלוקח ראשון לאו מילתא פסיקתא היא שיעבוד אצלו שש שנים שלמים. שהרי אם פגע בו יובל בתוך שש יוצא ביובל. וכן יוצא בגרעון כסף בע"כ של אדון בתוך שש. וגם יוצא במיתת האדון בתוך שש. אם אין לו בן. וע"כ לא בא הכתוב אלא לקבוע זמן היותר ארוך. לומר דעכ"פ אין לו לעבוד עמו יותר משש שנים. והשתא א"כ גם בלוקחים אחרונים מצי מיירי קרא שפיר. כיון דגם בהן שפיר משכחת עבודת שש שנים שלמות כדכתיבנא. ולהכי ע"כ לא מיתוקים מיעוטא דקרא דועבדך שש שנים אלא למעוטי יורש. דביורש ודאי לא מיירי קרא כמשכ"ל. ועפ"ז ממילא ניחא נמי גבי נרצע ובנמכר לנכרי דלא מוקמינן מיעוטי דקראי דכתיבי בהו למעוטי לוקח אלא למעוטי יורש. משום דלא מיסיימי קראי באיזה לוקח מיירי. ומשמעותא דהנך קראי מתפרש שפיר בכל שאר הלוקחין כמו בלוקח ראשון. ולא שייך למעוטי מינייהו לוקח אחר. והילכך לא מיתוקמי הנך מיעוטי אלא למעוטי יורשין. וא"כ לדעת הנך רבוותא אין מזה ראי' כלל לומר דעבד עברי ליתא במכירה ע"י האדון. וכבר הכריחו האחרונים ז"ל דמסקנת כל הפוסקים להלכה דלא בעינן מעל"ע לשעות אלא בהנך שמפורש בהן כך בהדיא כמש"כ הש"ך (בחו"מ ריש סי' ל"ה) ובמל"מ (פ"ב מהלכות אשות הלכה כ"א) ובאלי' רבה (סי' נ"ג) עיי"ש. וא"כ לדינא אין משם הכרע לדעת הרמב"ם וסמ"ג כמו שנתבאר:

ואמנםלכאורה הדבר מבואר כדעת הרמב"ם והסמ"ג מדאמרינן בספרא (פרשת אמור). יכול אפי' קנה עבד עברי יאכל בתרומה ת"ל כסף יצא עבד עברי שאין כסף עיי"ש. ופי' הר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לת"כ שם) שאינו כסף לפי שאינו יכול למכרו עיי"ש. וכן פי' הרב ברית אברהם על הילקוט ביותר ביאור שכתב וז"ל ת"ל כסף כלומר קנין דהוי כסף דמצי לזבוני וליתן במתנה לאינש אחרינא ככסף. דכל מאי דבעי עביד בי'. יצא עבד עברי שאינו כסף. דלא מצי לזבוני וליתנו במתנה. דהא לבת אם מת האדון אינו עובד כ"ש לאחר כדגרסינן בפ"ק דקידושין עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת עכ"ל עיי"ש. וכן פי' בזית רענן שם עיי"ש. הרי מבואר כדברי הרמב"ם והסמ"ג דעבד עברי ליתא במכירה ע"י האדון. מיהו הוכחת הר"ב בר"א מההיא דפ"ק דקידושין כבר ביארנו דלכאורה כן כוונת הרלב"ג ז"ל בראייתו. אבל לפי האמת אין משם שום ראי' כלל. וגם הרלב"ג נראה שאין כוונתו כך אלא כמו שביארנו לעיל. ומ"מ מעיקר ברייתא דספרא שם לכאורה ודאי נראה כדעת הרמב"ם וסמ"ג. אבל אחר העיון דברי הר"ש משאנץ ז"ל וב"א וז"ר תמוהים טובא מדתניא במכילתא (משפטים פ"ז) וכי יכה איש את עבדו וגו' ר"א אומר בכנעני הכתוב מדבר. אתה אומר בכנעני הכ"מ או אינו אלא בעברי ת"ל מהם תקנו עבד ואמה הקיש הכתוב עבד לאמה ואמה לעבד. מה עבד שגדלו וקטנו עבד אף אמה שגדלה וקטנה אמה. יצא עבד עברי שאע"פ שגדלו עבד אין קטנו עבד. יצאת אמה העברי' שאע"פ שקטנה אמה אין גדולה אמה. רבי ישמעאל אומר בכנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעבד עברי. ת"ל לא יוקם כי כספו הוא. מה כספו שקניינו קנין עולם ורשותו גמורה לו. יצא עבד עברי אע"פ שרשותו קנויה לו אבל אין קניינו קנין עולם וכו' עיי"ש. וכן בפירש"י (משפטים שם) נקט כדרשת ר"י עיי"ש. והשתא א"כ דברי הספרא מתפרשים בפשיטות ע"פ ברייתא זו דמכילתא וכדרשת ר"י. דמדכתיב קנין כספו משמע שיהא עבד הקנוי לו ככספו שקניינו קנין עולם. והיינו עבד כנעני. יצא עבד עברי שאין קניינו קנין עולם. שהרי יצא בשש. והיינו דקתני בספרא שאינו כסף. כלומר שאינו דומיא דכסף שקניינו קנין עולם. והדבר תמוה מאוד על הר"ש משאנץ ז"ל וב"א וז"ר שהעלימו עיניהם מברייתא זו דמכילתא. הן אמת דלפי גירסת הילקוט בהך ברייתא דספרא. יצא עבד עברי שאין לו בו כסף. ודאי משמע כפירושם. אבל מדברי הר"ש גופי' שם מבואר שהיתה גירסתו כגירסא שלפנינו עיי"ש. וכן בהגהת הספרא שבתומת ישרים גריס כגירסתנו עיי"ש. וגם ברייתא דמכילתא מכרעת כגירסא שלפנינו:

ועפ"זניחא מאי דדריש לה בספרא מקרא דקנין כספו. דלכאורה קשה ותיפוק לי' מקרא דתושב ושכיר. כדדריש התם לעיל תושב זה קנוי קנין עולם. שכיר זה קנוי קנין שנים עיי"ש. וכבר עמד בזה בכ"מ (פ"ו מהלכות תרומות הלכה ה') עיי"ש בדבריו. אבל לפ"ז ניחא. די"ל דדרשא דלעיל מתושב ושכיר איצטריך אליבא דר"א במכילתא שם דלא משמע לי' למידרש הך דרשא מקרא דכספו הוא. והכי נמי לא דריש התם דרשא דקנין כספו. דהיא היא. ואליבא דידי' איצטריך למידרשי' מקרא דתושב ושכיר. ודרשא דקנין כספו אזלא אליבא דרבי ישמעאל דדריש נמי התם במכילתא מקרא דכספו הוא למעוטי עבד עברי. ובהכי ניחא נמי סוגיא דיבמות (פרק הערל) דפרכינן עלי' דר"א דדריש התם דערל אסור בתרומה מגז"ש דתושב ושכיר מפסח. ופרכינן הי מופנה אי דתרומה מצרך צריכי דתניא תושב זה קנוי קנין עולם וכו' עיי"ש. ולכאורה מאי קושיא. נימא דר"א דריש הך דרשא מאידך דרשא דספרא. מקרא דקנין כספו. דממעטינן מיני' עבד עברי. ואייתר לי' תושב ושכיר מופנה לגז"ש. אבל עם מה שנתבאר ניחא שפיר. דהתם אליבא דר"א קיימינן. והרי לפי המבואר במכילתא שם לא משמע לי' לר"א למידרש מיעוטא לעבד עברי מקרא דכספו הוא. וע"כ לא דריש לה אלא מקרא דתושב ושכיר. וכדרשא קמייתא דספרא שם. והילכך שפיר פרכינן אליבי' אי דתרומה מיצרך צריכי:

ועכ"פמבואר מזה דמעיקר ברייתא דספרא שם ליכא שום ראי'. ואדרבה מברייתא דמכילתא משמע לכאורה איפכא. מדהוצרך למידרש מה כסף שקנוי לו קנין עולם. ולא קאמר מה כסף דאיתי' במכירה יצא עבד עברי דליתי' במכירה לאחרים. ועכ"פ הו"ל למינקט נמי הא. אלא ודאי משמע דס"ל דעבד עברי איתי' נמי במכירה לאחרים ע"י האדון. אמנם ראיתי במכילתא דרשב"י (פרשת משפטים) דאיתא התם ג"כ ברייתא זו. אבל שם היא בנוסחא אחרת. והכי גרסינן התם. וכי יכה איש את עבדו או את אמתו יכול בעבד ואמה העברים הכתוב מדבר. ת"ל עבד ואמה. עבד ואמה שתורתן שוה זו לזו. יצאו עבד ואמה העברים שאין תורתן שוה זו לזו דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר הרי הוא אומר כי כספו הוא יצאו עבד ואמה העברים שאין לו בהן כסף עיי"ש. והיא היא הברייתא דמכילתא שם בקיצור. אלא דדברי רבי אלעזר דהתם נאמרו כאן בשם רבי יהודה. ודברי רבי ישמעאל דהתם נאמרו כאן בשם רבי שמעון. אלא דכאן לא דריש כהתם מה כספו שקניינו קנין עולם וכו'. אלא דריש יצאו עבד ואמה העברים שאין לו בהן כסף. והיינו ממש כגירסת הילקוט בברייתא דספרא (פרשת אמור) שהבאתי לעיל. ומזה מתבאר דגירסת הילקוט גירסא עתיקתא היא. וגם בפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) מבואר שהיתה לפניו גירסא זו. דכתב שם יצא עבד עברי שאינו שוה כסף עיי"ש. והוא תמוה ובלתי ספק צ"ל כמו בילקוט שאין לו בו כסף. וא"כ מתבאר שיש בזה חלופי גירסאות בין בספרא ובין במכילתא. ובודאי דגירסא זו שבמכילתא דרשב"י אין לה פירוש אחר אלא כפי' הר"ש משאנץ ז"ל והב"א וז"ר שהבאתי. אבל ראיתי בפסיקתא זוטרתא. דאע"ג דבפרשת ויקרא גירסתו בספרא כגירסת הילקוט. אבל בפרשת משפטים מבואר דגירסתו במכילתא כגירסא שלפנינו. ולא כדאיתא במכילתא דרשב"י. ועכ"פ מתבאר מזה דהדבר תלוי בחלופי גרסאות אלו שבספרא ובמכילתא. וליכא הכרעה משם:

ולכאורהיש להעיר מדתניא (ברפ"ק דמכות) תני רבנן ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין ב"ג וב"ח וכו' ואין נמכרין בעבד עברי. ופירש"י ז"ל ואין נמכרין אם העידוהו שגנב ואין לו מה לשלם ונגמר דינו לימכר כדכתיב ונמכר בגנבתו עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל דמיירי שעדיין לא נמכר אפי' לדבריהם אלא שבאו להעיד עליו שעומד לימכר ע"פ ב"ד. והכי נמי משמע מסוגיא דגמרא שם דאמרינן התם עלה סבר רב המנונא למימר ה"מ היכא דאית לי' לדידי'. דמגו דאיהו לא מיזדבין אינהו נמי לא מזדבני וכו' עיי"ש. דמשמע דגם לפי דבריהם אכתי לא נמכר אלא שבאו לחייבו במכירה אם לא ישלם. אבל מדברי הרמב"ם (בפ"כ מהלכות עדות ה"ח) כשהביא דין זה שכתב שם וז"ל העידו עליו שנמכר בעבד עברי לוקין עכ"ל עיי"ש. מבואר שמפרש לה בשהעידו שכבר נמכר בעבד עברי. ולפ"ז אפשר שלא העידו כלל שגנב אלא שמכר את עצמו מרצונו. וכן פירש שם הנמוק"י בשם יש מפרשים עיי"ש. ולפ"ז קשה לכאורה מאי קמ"ל שאין נמכרין בעבד עברי. וגם למה לי קרא להכי. כדדרשינן לה התם מדכתיב ונמכר בגנבתו ולא בזממו עיי"ש. ותיפוק לי' דכיון דהם לא באו כלל להביאו לידי מכירה אלא שישתעבדו בו כבעבד. א"כ איך אפשר לומר שיהיו הם נמכרים. והא אין זה כאשר זמם. דהרי לפי דעת הרמב"ם והסמ"ג המכירה מצד עצמה מילתא אחריתא היא. ויש בה חומרא יותר מהשיעבוד. דהא ס"ל דאפי' כשכבר נמכר בעבד עברי. ומשתעבד תחת ידי האדון. מ"מ מוזהר עליו האדון שלא למכרו לאחר. והוא בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. והיכי אפשר לחייבם יותר ממה שבאו לחייב את הנדון. אבל אם נימא דעבד עברי איתא במכירה ע"י האדון כמו שמותר להשתעבד בו. ניחא שפיר. שכיון שהעידו עליו שנמכר בעבד עברי א"כ מלבד מאי דמשועבד להאדון ע"פ עדותן להשתעבד בו כבעבד. מותר ג"כ למכרו לאחרים כשירצה. וזהו מכלל השיעבוד שמשתעבד העבד לרבו. א"כ ודאי אי לאו דגלי קרא הוה סד"א שיהיו הם נמכרים בעבד עברי כאשר זממו על הנדון. ועפ"ז הוה אתי שפיר לישנא דגמרא דקאמר התם. ה"מ היכא דאית לי' לדידי' דמגו דאיהו לא מזדבן וכו'. ולימרו לי' אי אנת הוה לך מי הוה מזדבנת וכו' עיי"ש. והרי לפי דעת הרמב"ם ונמוק"י מיירי דלפי עדותן כבר נמכר. אבל לפ"ז יש לפרש דה"ק דמגו דאיהו לא מזדבן ע"י האדון על כרחו כדאית לי' לדידי'. שהרי מצי למיפרק נפשי' בע"כ דאדון. דהא יוצא בגרעון כסף. אינהו נמי לא מזדבני. דהא לא באנו לדון אותם משום כאשר זמם למכרן אלא משום שהם זממו על הנדון להתיר מכירתו ע"י האדון. וכיון דאית לי' מעות כדי פדיונו שוב אין האדון שליט למכרו בע"כ וא"כ אין המכירה בכלל כאשר זמם. וגם להשתעבד בו בע"כ לא באו לחייבו. כיון דאית לי' כדי פדיונו ומצי למיפרק נפשי' בגרעון כסף. ואין מקום לחייבם משום כאשר זמם אלא בתשלומי דמי פדיונו בלבד. ולא פריך התם על המכירה אלא משום דבברייתא לא נזכרה אלא מכירה. וגם משום דמכירה תחילת השיעבוד היא. ואי אפשר להשתעבד בהם אלא אחר שיהיו נמכרים. אבל ודאי דגם בשיעבוד לא מיחייבי משום כאשר זמם. וא"כ לפי שיטת הרמב"ם גופי' מוכח מהתם דלא כדעתו. וכנראה להכי נטו הרמב"ם ז"ל והנך מפרשים שהביא הנמוק"י מפירש"י ז"ל אע"פ שמפשטות הסוגיא משמע יותר כפירושו. והיינו משום שהוקשה להם היכי תיסק אדעתין לומר שיהיו נמכרים בעבד עברי. והא מצו אמרי לאו למכרו באנו אלא לחייבו להשיב הגנבה ולשלם תשלומי כפל. וכההיא דאמרינן בפרק היו בודקין (סנהדרין מ"א ע"א) ובפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ו ע"ב) עיי"ש. דהא עיקר חיובא דגנב אינו אלא לשלם תשלומי כפל ודו"ה אלא שאם אין לו נמכר בגנבתו. וא"כ ודאי אינם נדונין כאשר זממו אלא כעיקר חיובו של הגנב. דאפי' היכא דלית לי' השתא אפשר שיהי' לו למחר וליומא אוחרא. ובנתים ימתין לו התובע. ובודאי לא כדי למכרו באו. ולזה פירשו דמיירי שמעידים שכבר נמכר. וא"כ הרי באו כדי לשעבדו כעבד. ולזה שפיר הוה סד"א דנמכרין משום כאשר זמם. וא"כ יש מכאן ראי' כדעת החולקים על הרמב"ם וסמ"ג:

ואמנםיש ראיה לכאורה לדעת הרמב"ם והסמ"ג ממשנה ערוכה בערכין (פרק המקדיש שדהו כ"ח ע"א) דתנן התם מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו וכו'. המחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים ושדה מקנתו אין מוחרמים. שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו עיי"ש. הרי מבואר לכאורה להדיא דעבד עברי ליתא במכירה ובמתנה ע"י האדון. דהו"ל כדבר שאינו שלו לכל דבר. כבנו ובתו שאין לו רשות למכרם וליתנם במתנה לאחרים. חוץ ממה שיש לו רשות להשתעבד בו בלבד. דהרי בהדיא קרי לי' תנא דבר שאינו שלו. ומה"ט לא מצי להחרימו לבה"ב ולכהנים. אלא דלפ"ז קשה טובא לפי המתבאר מדברי הרמב"ם וסמ"ג שם דאזהרת לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. וכן לאו דלעם נכרי לא ימשל למכרה איתא גם במתנה כמשכ"ל. א"כ אמאי לא קתני תנא דמתני' אלא דאם החרים עבדו ושפחתו העברים דאינם מוחרמים. ואמאי לא קתני נמי דעובר בזה בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד ולאו דלא ימשל למכרה. דפשיטא דלענין זה לא עדיף חרם ממתנה בעלמא. וגם קשה בלא"ה בשדה מקנה דקתני מתני' ג"כ דלא מצי להחרים משום דהו"ל דבר שאינו שלו. דהא ודאי שלו היא עכ"פ עד היובל לכל דבר ויכול להקדישה ולמכרה. וכן בבתו קשה דקתני שאינו מחרים משום שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. והרי עכ"פ בעודה קטנה נמכרת ע"י אביה עד שתגדל. וא"כ דבר שלו היא. אבל הדבר מבואר ע"פ מאי דתניא התם בגמרא יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העברים ושדה מקנתו ת"ל בהמה מה בהמה יש לו רשות למכרה אף כל שיש לו רשות למכרה. והלא בתו קטנה יש לו רשות למכרה יכול יחרימנה. ת"ל בהמה מה בהמה יש לו רשות למכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למכרה לעולם עיי"ש. הרי מבואר דבחרמים קפיד קרא דלא חיילו אלא על דבר שיכול למכרו מכירה עולמית. כצאנו ובקרו ועבדו ושפחתו הכנענים. אבל מה שאינו יכול למכרו אלא לזמן קצוב אינו יכול להחרימו. וא"כ גם עבד עברי אפי' לכשתמצא לומר שיכול למכרו עד שש שנים משנמכר לו. מ"מ שפיר קתני שאינו יכול להחרימו. ומאי דקיהיב תנא דמתני' טעמא משום שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו היינו לומר דבר שאינו שלו לגמרי. שיהא לו בו קנין הגוף עולמי. וכן הוא בהדיא בפסיקתא זוטרתא (פרשת בחוקותי) וז"ל מאדם ולא כל אדם. מלמד שאדם מקדיש עבדו ושפחתו הכנענים ולא עבדו ושפחתו העברים לפי שאין גופן קנוי עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ערכין הלכה כ"א) וז"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כיצד כגון שהחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו. הרי אלו אינם מוחרמים. שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו עכ"ל עיי"ש. וזהו ג"כ טעמא דשדה מקנה דקתני במתני' ובברייתא. וא"כ אין שום הכרח מהתם:

איבראדלכאורה יש להוכיח מדקתני בברייתא שם והלא בתו קטנה יש לו רשות למכרה. ואמאי לא קאמר נמי והלא עבד עברי יש לו רשות למכרו. ובשלמא משדה מקנתו י"ל דלא הוקשה לו לתנא דברייתא משום דבלא"ה אימעיט שדה מקנה מדכתיב בההוא קרא בהדיא משדה אחוזתו. ולא נקטי' תנא בהדי אינך אלא אגב גררא דאחריני. אבל עבד עברי אם איתא דיש לאדון רשות למכרו עד סוף שש שנים מיהת. הו"ל לתנא למינקטי' נמי בהדי בתו קטנה. והכי הו"ל למימר והלא בתו קטנה ועבדו העברי יש לו רשות למכרם יכול יחרימם. ומדלא נקט אלא בתו קטנה. משמע לכאורה דעבדו העברי ליתא במכירה כלל. אבל ראיתי להרב המבי"ט ז"ל (בקרית ספר פ"ו מהלכות ערכין) שכתב וז"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כבנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו. ואם הקדיש או החרים אינם מוחרמין. דכתיב ובהמה יתירה וכו'. לומר לך מה בהמה יש לו רשות למכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למכרה לעולם. יצאת אפי' בתו קטנה ושדה מקנתו שאין רשות למכרם לעולם עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דגם שדה מקנתו לא אימעוט אלא מדרשא דבהמה יתירה. דנפק"ל מיני' דבעינן דבר שיכול למכרו לעולם. ונראה דהיינו משום דס"ל דמקרא דמשדה אחוזתו לא משמע מיעוטא לשדה מקנה. דאפשר דנקט קרא שדה אחוזה שיכול להחרימה לעולם משא"כ שדה מקנה דלא מצי להחרימה אלא עד היובל. אבל עד היובל מיהת אפשר שיכול להחרימה. אבל מייתורא דקרא דבהמה יליף דלא מצי להחרימה כלל. משום שאין גופה קנוי לו. ומעתה לפ"ז ע"כ צ"ל דמאי דקתני בברייתא והלא בתו קטנה יש לו רשות למכרה ולא נקט שדה מקנה. לאו דוקא הוא. וה"ה דקאי נמי אשדה מקנה. ולא נקט בתו קטנה אלא משום דבדידה מפורש להדיא בקרא דיש רשות לאביה למכרה. ואין הכי נמי דגם שדה מקנה לא נפק"ל למעוטי שאינו יכול להחרימה כלל אפי' לזמן עד היובל אלא מהך מיעוטא דקרא יתירה דבהמה. ומעתה א"כ אפשר לומר דגם עבד עברי נמי בכלל קושית תנא דברייתא. ולא נפק"ל שאינו יכול להחרימו אלא מייתורא דקרא דבהמה. אבל אי לאו מיעוטא דהך קרא ודאי הי' ראוי לומר שיכול להחרימו לזמן. משום דגם למכרו וליתנו במתנה לאחרים יש בידו עד סוף שש שנים מזמן מכירתו לו:

ומלבדזה נראה עפ"מ דבלא"ה קשה לכאורה במאי דקתני בברייתא והלא בתו קטנה יש לו רשות למכרה יכול יחרימנה ת"ל בהמה מה בהמה שיש לו רשות למכרה לעולם וכו'. והרי גם בתו מוכרה מכירה עולמית. שהרי ע"י מכירה זו יכול האדון ליעדה ולא תצא עוד ממנו עולמית. ואפי' בע"כ דאב ודידה. דאפי' למ"ד (בפ"ק דקידושין) אין יעוד אלא מדעתה. כבר כתבו הראשונים ז"ל (שם ה' ע"א) דאין זה אלא לענין שצריך להודיעה. אבל רצונה לא צריך. אלא אפי' בע"כ דידה ואבי' יכול ליעדה והיינו מצד המכירה. דהרי קיי"ל מעות הראשונות לקידושין ניתנו. ומ"מ אין זה בכלל אישות אלא כמכירה בעלמא. דהא בסוגיא דקידושין שם דפריך כסף נמי ישנו בע"כ באמה העברי'. והיינו יעוד שמיעדה האדון בע"כ בכסף מקנתה. כמש"כ התוס' ושאר ראשונים שם בשם ר"ת ז"ל. ומשני באישות מיהא לא אשכחן עיי"ש. הרי דאין היעוד מתורת אישות אלא מתורת מכירה בעלמא. וא"כ מכירה דאב מכירה עולמית היא. ובפרט לדעת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דס"ל דגם מה שמייעדה האדון לבנו בכלל מכירה היא. אלא שהתורה התירתה. אף דאצל הבן תחילתו וסופו אישות הוא. ועוד דהרי להרמב"ם (בפ"ד מהלכות עבדים הי"ג) אע"ג דאין האב יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות. מ"מ יכול למכרה לשפחות אחר יעוד. והיינו משום דס"ל דיעוד לאו בכלל אישות הוא. אלא הו"ל בכלל שפחות אחר שפחות. דיכול למכרה עיי"ש ובמש"כ בכ"מ ובלח"מ שם. וא"כ מכירה עולמית היא ולא אימעיטא ממיעוטא דבהמה. ובפרט לפמש"כ התוס' בערכין שם. וז"ל ת"ל בהמה מה בהמה יש לו רשות למכור לעולם. וא"ת א"כ שדה אחוזה נמי. שהרי אם מכרה חוזרת לבעלים ביובל. וי"ל דמ"מ יש לו רשות להוציאה מידו לעולם. כגון אם הקדישה וגאלה אחר שמתחלקת לכהנים ביובל וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דלאו דוקא מכירה אלא כל שיכול להפקיעו מידו עולמית באיזה דרך שיהי' הו"ל דומיא דבהמה. אע"ג דליתא במכירה עולמית. וא"כ בתו קטנה נמי הרי יכול להפקיעה מרשותו לעולם ע"י קידושין שיכול לקבל קידושי' בע"כ אפי' למסרה למנוול ומוכה שחין. והיא הפקעה עולמית. שלא תחזור לרשותו אחר נישואיה לעולם. וגם לרשות עצמה אינה יוצאת אלא מרצונו של בעל. ובפרט דגם קידושין יש להם דין הקדש. כמש"כ התוס' (בפ"ק דקידושין ז' ע"א) בד"ה ונפשטו וכו' עייש"ה. ולכן נראה עפמש"כ התוס' בערכין שם בתירוצם השני וז"ל אי נמי י"ל דה"פ מה בהמה יש לו רשות למכרה. ושדה אחוזה נמי כל זמן שהיא בידו יכול הוא למכרה. משא"כ בבתו דמשתגדיל אין לו רשות בה למכרה עכ"ל עיי"ש. ומעתה לפ"ז מדוקדק היטב לישנא דברייתא. דודאי בשדה מקנה לא הוקשה לו לתנא דברייתא מעיקרא. משום דודאי שדה מקנה לא הוי דומיא דבהמה. שהרי אינו יכול למוכרה אלא עד היובל. וכן מעבד עברי אפי' את"ל דאיתי' במכירה ע"י האדון. מ"מ היינו דוקא עד גמר שש שנים משעת מכירתו בראשונה או עד היובל. ולא הוי דומיא דבהמה שמכירתה לעולם. ולהכי לא הוקשה לו לתנא אלא מבתו קטנה שיכול למכרה עולמית כדכתיבנא. והו"ל דומיא דבהמה. ועל זה מסיק דאכתי לא הויא דומיא דבהמה שיכול למכרה תמיד כל זמן שהיא בידו. משא"כ בבתו דאין בידו למכרה אלא בעודה קטנה. אבל משתגדיל פקע רשותו ממנה מאיליו ואין לו רשות למכרה. והילכך שפיר אימעיטא ג"כ מקרא דבהמה:

הןאמת דלכאורה תי' זה של התוס' אינו מספיק אלא אליבא דרב דאמר התם לקמן (ריש פרק המוכר שדהו (ערכין כ"ט ע"ב)) דהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה מכורה ויוצאה. אבל לשמואל דס"ל התם דאינה מכורה כל עיקר א"כ הדק"ל משדה אחוזה. דאע"ג דאינו יכול למכרה אלא קודם שנת היובל. אבל משיגיע שנת היובל אינו יכול למכרה עוד. עכ"פ כל שנת היובל. ולא הוי דומיא דבהמה דתמיד יכול למוכרה כל זמן שהיא בידו. ואפי' הכי יכול להחרימה. מיהו לזה אפשר לומר דס"ל להתוס' דכיון דאחר היובל חוזר לזכותו כדמעיקרא שיכול למכרה. הו"ל שפיר דומיא דבהמה. דלעולם יכול למכרה כל זמן שהיא בידו. ומה שאינו יכול למכרה בשנת היובל עצמה דבר אחר גורם לו. ולא משום דקלישא זכותו בה. וגם לפי תירוצם הראשון של התוס' אפשר לומר דהכי קאמר. ודאי משדה מקנתו ומעבדו העברי לא תקשה. דודאי לא הוו דומיא דבהמה. שהרי אינו יכול למכרם אלא לזמן קצוב. דהיינו עד שש או עד היובל. אבל מבתו קטנה דיכול למכרה לעולם דומיא דבהמה היא. ואמאי לא יהא יכול להחרימה. ולזה קאמר ת"ל בהמה. מה בהמה שיכול למכרה לעולם. דאפי' כשימות הלוקח מורישה לבניו אחריו או לשאר יורשין. משא"כ בתו קטנה אפי' כשיעדה האדון מ"מ כשמת הרי היא יוצאת לרשות עצמה. דאפי' כשמת קודם יעוד יוצאת במיתת האדון. ואינה עובדת אפי' את הבן. וכ"ש אחר שיעדה. ואע"ג דאפשר שתמות היא קודם ולא תצא ממנו לעולם. מ"מ כיון דכשימות הוא קודם תצא לרשותה. לא הויא דומיא דבהמה שיכול למכרה לעולם. ואפי' לאחר מיתת הלוקח. וכיו"ב אמרינן בפרק בתרא דגיטין (פ"ג ע"ב) ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות. כל ימי חיי הרי זו כריתות עיי"ש. הרי דאע"ג דגם בכל ימי חיי אפשר שתמות היא קודם ונמצא שהיא אגודה בו כל ימי חייה. מ"מ כיון דאם ימות הוא קודם תהי' כרותה מאתו איזה זמן חשבינן לה כריתות. ועכ"פ מתבאר דליכא הכרח מההיא דהתם לומר דעבד עברי ליתא במכירה ע"י האדון. ואדרבה מהתם עכ"פ מוכח דבמתנה ליכא לא לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. ולא לאו דלעם נכרי לא ימשל למכרה. מדלא קתני במתניתין דהתם אלא דאם החרים עבדו ושפחתו העברים אינם מוחרמים. ולא קתני נמי דעובר על זה בלאו. ולא כמש"כ הרמב"ם ז"ל דגם מתנה בכלל אזהרה זו. וזה צ"ע כעת:

והנהגרסינן בגיטין (פרק השולח ל"ח ע"ב) אמר רבה א"ר המקדיש עבדו יצא לחירות. מ"ט גופי' לא קדיש לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר וכו'. ת"ש אך כל חרם וגו'. מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים. ומשני הכא במאי עסקינן דאמר לדמי. ופירש"י וז"ל אך כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו מאדם וגו' אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים שאם הקדישן מקודשים לבה"ב וכו'. דאמר לדמי דמיו עלי להקדיש ולא הזכיר עליו לשון קדושה עכ"ל עיי"ש. וכל הראשונים ז"ל שם הקשו עליו. וכן כתבו התוס' שם בד"ה גופי' לא קדיש וכו'. וז"ל ועוד כי משני דאמר לדמי. והיינו לפי' הקונטרס דאמר דמי עבדי עלי. דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות. וא"כ מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפי' חבירו נמי. ועוד מאי שנא כנענים אפי' עבדיו ושפחותיו העברים נמי. ונראה לפרש גופי' לא קדיש פי' ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה. וכן בקרקע אם עקר ממנה חוליא ואפי' במחובר איסורא מיהא איכא. לדמי לא קאמר שיהא גופי' קדוש לימכר. והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהן קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים. ומשני דאמר לדמי שיהיו קדושים לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם. והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריהם. וברמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל שם. שכולם הסכימו לדברי התוס' אלו עיי"ש היטב. ומתבאר בדבריהם דהשתא לפי שיטתם ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים דשייך בהו מכירה ע"י האדון הילכך מצי להקדישם לדמיהם שימכרום לצרך הקדש בה"ב. אבל עבדיו ושפחותיו העברים שאין האדון יכול למכרם לא חייל עלייהו הקדש לדמיהם. משום דכמו שאין האדון יכול למכרם. הכי נמי אינו יכול להקדישן. דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה. ועוד דאפי' אם הי' אפשר שיחול הקדש עליהם. הרי ההקדש שהוא עכשיו האדון שלהם אינו יכול למכרם כדי ליטול דמיהם. דהא ליתנייהו במכירה. זהו ביאור דבריהם ז"ל. וכ"כ הרשב"א ז"ל בהדיא שם וז"ל ומשני הכא במאי עסקינן דאמר לדמי. כלומר שפירש שיהי' קדוש לדמיו. והשתא ניחא דנקט עבדיו ושפחותיו הכנענים דוקא שיש לו רשות בהן. אבל חבירו אי נמי עבדיו ושפחותיו העברים דלא קיימי לימכר לא עכ"ל עיי"ש:

ומעתהמבואר לכאורה מן הסוגיא ע"פ דברי רוב ככל הראשונים ז"ל אלו. דעבד עברי ליתא במכירה ע"י האדון. ואמנם מדברי הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל אין הכרח כ"כ. משום דאפשר לומר דהיינו טעמא דלפי מה שפירשו דהא דמוקמינן לה בדאמר לדמי היינו שיהיו קדושים לימכר. ניחא להו מאי דמחלקינן בברייתא בין עבדו ושפחותיו הכנענים לעבדיו ושפחותיו העברים. לא משום דעבד עברי ליתא במכירה ע"י האדון כלל. אלא משום דליתי' במכירה עולמית. משום שאין לאדון זכות בו אלא עד גמר שש או עד היובל. ואנן בעינן בחרמים שיהא יכול למוכרן לעולם. כדתניא בברייתא דערכין שם. ומש"כ הרשב"א ז"ל שם דלא קיימי למכירה. לא כתב כן אלא משום חבירו ושפחותיו העבריות. דהנך ודאי ליתנייהו כלל במכירה. דהרי חבירו הוא בן חורין שאין לו דמים כלל. וגם שפחה עברית כתיב בה לעם נכרי לא ימשל למכרה. אבל עבד עברי אפשר לומר דאין הכי נמי נהי דמכירה עולמית לית בי'. אבל עד תשלום שש או עד היובל שפיר יכול למכרו. אבל מדברי הרמב"ן ז"ל שם בשם תוס' חכמי הצרפתים שכתב וז"ל. וכן הא דתניא מאדם ואוקימנא לדמי כגון דאמר לכשיבואו דמי לעולם יקדשו. ואין כן בבן חורין שאין לו דמים לימכר עכ"ל עייש"ה. מבואר דס"ל דליכא דין מכירה בעבד עברי כלל ע"י האדון. דאל"כ כיון שלא החרים אלא דמיו לכשיבואו לעולם. דהיינו אחר שיהא נמכר מאי שנא בין עבדים כנענים לעברים. הרי הדמים איתנייהו במכירה ומתנה עולמית בעבד עברי כמו בעבד כנעני. אלא ודאי מוכרח לפי פי' זה דעבד עברי לענין זה הרי הוא כבן חורין דליתי' במכירה כל עיקר אפי' לזמן כל דהוא. ולהכי עבד עברי לאו בר דמים הוא כלל. ולא שייך דין חרמים בדמים כלל אלא בעבדים כנענים. אבל בתוס' שלפנינו מבואר דלא כמש"כ הרמב"ן ז"ל בשם התוס' חכמי צרפת. שהרי בהדיא פירשו דלדמי היינו שיהא גופו קדוש לימכר כמבואר שם עיי"ש. וכן הבינו מדבריהם הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל. ולפ"ז שפיר י"ל דאע"ג דעבד עברי איתי' במכירה לזמן. מ"מ אינו יכול להחרימו לדמיו. דאנן בעינן שיהא יכול למכרו לעולם כמבואר להדיא בערכין שם:

אלאדלפ"ז דברי התוס' תמוהים אצלי במה שכתבו דלא מיירי במקדיש בלשון חרם. ועי' רש"א ז"ל במש"כ בכוונתם שהוצרכו לזה עיי"ש. והרי לפ"ז ודאי קשה מ"ש עבד עברי מכנעני. דהא פשיטא דמאי דמצרכינן שם בברייתא (בסוגיא דערכין) שיהא יכול למכרו לעולם. היינו דוקא בחרמים דגלי קרא בין בחרמי כהנים ובין בחרמי בה"ב. כמש"כ הרמב"ן והריטב"א והר"ן שם. דהך קרא קאי נמי אחרמי בה"ב דמיירי מינייהו בההיא פרשה. וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ערכין שם) ומדברי הסמ"ג (עשין קל"ב) עיי"ש דהך דינא איתא נמי בחרמי בה"ב. אע"ג דעיקר קרא בחרמי כהנים הוא דמיירי. אלא דמדברי התוס' בסוגיא דערכין שם בד"ה דת"ר. משמע דס"ל דדוקא בחרמי כהנים הוא דאמרו כן עייש"ה. ועכ"פ בחרמי בה"ב ודאי אפשר לומר כן. אבל במקדיש לבה"ב בלשון הקדש ודאי אין מקום לומר כן. דהרי מקרא כתיב בהדיא (בפרשת בחוקותי) דיכול להקדיש שדה מקנתו. וחיילא קדושה עלי' עד היובל. ומבואר במשנה (פ"ג ופ"ז דערכין) ובכמה דוכתי. וא"כ כיון דלא מיירי בההיא ברייתא במקדיש בלשון חרם גם עבד עברי ודאי יכול להקדישו לדמים לימכר עד תשלום שש או עד היובל. ואמאי מחלקינן בין עבדים כנענים לעבדים עברים. אם איתא דעבד עברי איתי' במכירה ע"י האדון מיהת לזמן. ובאמת דכל הראשונים ז"ל שהביאו דברי התוס' אלו לא כתבו כן. ואדרבה להדיא מבואר בדבריהם דמיירי דוקא במקדיש בלשון חרם עיי"ש בדבריהם. והדבר מוכרח כן. דהא ודאי קרא בחרמים הוא דכתיב. הן אמת דראיתי להרפ"י שם שכתב לפירש"י דלא מיירי קרא דמאדם בחרמים משום דאמרינן שבקי' לקרא דדחיק ומוקים אנפשי' עיי"ש. אבל הוא תמוה ולא יתכן כלל. דלא אמרינן הכי אלא היכא דקרא סתמא כתיב. ואנן הוא דאתינן לאוקמי' לקרא באוקימתא דלא רמיזא בקרא. וכההיא דפסחים (נ"ט ע"ב) ובקידושין (ס"ח ע"א) עיי"ש. אבל כאן דמפורש בקרא בהדיא דקאי אחרמים. היכי ניקום ונעקרי' לקרא ונימא דלא מיירי בחרמים. וגם לא ידענא למאי הוצרכו התוס' כלל לומר כן. דהרי ודאי גם הקדש אסור בהנאה. ואפי' בהמה טמאה וקרקעות וכמש"כ התוס' גופייהו לעיל. ומ"מ אמרינן דגופי' דעבד לא קדיש ליאסר בהנאה ולמעילה אפי' אמר בפירוש שיהא גופו קדוש להקדש לפי שיטתם ז"ל ולא חייל ההקדש כלל. וכתב הרשב"א ז"ל שם דשמא נפק"ל לרב הכי מקרא דאע"ג דעבד כנעני גופו קנוי לרבו. מ"מ לא חייל הקדש על גופו כדין הקדש ליאסר בהנאה. אם לא שפירש בפירוש שאינו מקדישו אלא לענין שיהא גופו קנוי להקדש לימכר עיי"ש. וא"כ בחרמים אע"ג דלשון חרם סתם לא חייל עלי' משום דגלי קרא דלא מיתפיס איסור בגופו. מ"מ היכא שפירש בפירוש שהוא מחרימו לענין שיהא גופו קנוי להקדש לימכר. ודאי אית לן למימר דחייל כמו בלשון הקדש. דמאי שנא. ודברי הרשב"א ז"ל שם אינם מספיקים. וכמעט שאינם מובנים לפי דבריו כלל עיי"ש ואין להאריך. ולכן נראה לענ"ד מוכרח לומר דמש"כ התוס' דלא מיירי במקדיש בלשון חרם. אין כוונתם ז"ל לומר דלא מיירי בלשון חרם אלא בלשון הקדש. דודאי אין שום חילוק בזה כלל וכדכתיבנא. אלא כוונתם לומר דלא מיירי במקדיש בלשון חרם סתם. דא"כ כיון דלשון זה משמע נמי איסור הנאה מגופו כדין מחרים שאר נכסים. וכיון דאיסור הנאה לא חייל על העבדים. ממילא לא חייל החרם כלל. כמו לענין לשון הקדש. אלא מיירי בדאמר בפירוש שיהי' חרם לדמיו. דהיינו שיהא גופו קנוי להקדש רק לימכר בלבד. וכה"ג שפיר חייל עלי' חרם לבה"ב. כן נראה אצלי ברור בכוונתם ז"ל. וכן הבינו דבריהם הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל עיי"ש היטב. ומעתה א"כ אין מדברי התוס' ג"כ שום הכרח לומר שלא יהא לעבד עברי דין מכירה כלל. דודאי י"ל דאיתי' במכירה עד תשלום שש או עד היובל. אלא דהכא בחרמים גלי קרא שאינו יכול להחרים אלא מה שיש לו בו רשות למכרו מכירה עולמית. כמבואר בסוגיא דערכין שם. והילכך עבדים כנענים יכול להחרימו מיהא לדמיהן אליבא דרב. אבל עבדים עברים דליתנייהו במכירה אלא לזמן קצוב. לא מצי להקדישם בלשון חרם כלל אפי' לדמיהן. וכמשכ"ל על דברי הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל:

ויותרמזה הנני אומר דאדרבה מדברי התוס' והרשב"א והריטב"א ז"ל מוכרח ע"כ דס"ל דעבד עברי ישנו במכירה ע"י האדון. ממש"כ התוס' שם בסוגיא דגיטין (לעיל ל"ח ע"א) בד"ה המפקיר עבדו וכו'. בפשיטות דשייך הפקר בעבד עברי ע"י האדון עיי"ש. וכ"כ התוס' ביבמות (פרק החולץ מ"ח ע"א) בד"ה המפקיר. ובפ"ק דקידושין (ט"ז ע"א) ד"ה לימא לי' וכו' עיי"ש. וכן כתבו הרשב"א והריטב"א ז"ל בסוגיא דגיטין וקידושין שם עיי"ש. ואם איתא דלית לי' לאדון זכיי' בעבד עברי למכרו לאחרים. א"כ היכי יתכן כלל לומר שיהא יכול להפקירו. והא ודאי לא עדיף הפקר ממכירה. וכבר תמה בזה הרפ"י בקידושיו שם על דברי התוס' וכתב שיש לתמוה על תמיהתם. דהא קיי"ל דאין הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים כשמיטה. וא"כ מאי הפקר שייך בעבד עברי שאין שום אדם יכול לזכות בו. ולא דמי לעבד כנעני דאיתקיש לשדה אחוזה ויש לו בו קנין גמור אף למכרו וליתנו במתנה. ומשה"כ שייכא בי' תורת הפקר. שהרי כל אדם יכול לזכות בו. ואפי' לשמואל דאמר המפקיר עבדו הכנעני יצא לחירות ואין צריך גט שחרור. היינו אם העבד רוצה לזכות בעצמו. משא"כ היכא שקדם אחר וזכה בו. שפיר הוי הפקר וזכה בו מן ההפקר. אבל העבד עברי לא שייך לומר כן. דאפי' אם לא יזכה העבד בעצמו אין שום אדם יכול לזכות בו עיי"ש בדבריו שהניחה בתימא. וכ"כ בגיטין שם עיי"ש. ולדידי אין צורך כלל לכל אריכות דבריו. דודאי הדבר פשוט דכל מאי דלא מצי למכרו ולהקדישו וליתנו לאחרים לא מצי נמי להפקירו. וכמבואר להדיא בסוגיא דפרק מרובה (בבא קמא ס"ט ע"א) עיי"ש. וראיתי במקנה שם שכתב דאין דברי הרפ"י מוכרחים. משום דהא דאמרינן דהפקר לעניים לא הוי הפקר היינו כשהמפקיר גופי' הוציא העשירים מן הכלל. משא"כ הכא דהוא הפקיר לכל אלא שאין אחרים יכולים לזכות בו עיי"ש. ואין זה נכון כלל דהא הך מילתא ילפינן לה בירושלמי (רפ"ו דפאה) מדכתיב תשמטנה ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ואיזו זו הפקר. וא"כ הכא נמי ודאי כיון שאי אפשר לשום אדם לזכות בו מדין תורה. אין זו נטישה כשמיטה. דהתם יד כל אדם שוה. ואין לנו בזה תורת הפקר. ואפי' לב"ש דס"ל דהפקר לעניים הפקר. מ"מ מודו דהפקר לכל העניים בעינן. משא"כ הכא שאין לשום אדם זכות בו מדינא אע"ג דהמניעה היא מצד עצמו. דהא טעמא דב"ש מפרשינן התם דנפק"ל מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך. דמזה נפק"ל דפאה פטורה ממעשר. וכתיב בה תעזוב אותם מה ת"ל תעזוב. לומר לך יש לך עזיבה אחרת כזו. והיינו הפקר. וא"כ ע"כ בעינן מיהת דומיא דפאה דיד כל העניים שוה בה. משא"כ כאן דאין לשום אדם זכות בו כלל. ובהדיא מבואר בתוס' בסוגיא דבב"ק שם (סוף ד"ה כל שלקטו). דבכה"ג לא הוי הפקר. וכ"כ בש"מ שם בשם רבינו ישעי' ז"ל עיי"ש. גם מש"כ עוד שם דאע"ג דאינו יכול למכרו מ"מ יכול להפקירו. הוא דבר תמוה ואין לו מקום כלל. דהדבר פשוט דכל מאי דלית לי' זכיי' בגווי' למכרו הכי נמי לא מצי להפקירו וכמשכ"ל. וכבר תמהו האחרונים ז"ל על הב"ח (בתשו' ח"א סי' קכ"ד) שנראה מדבריו דמחלק בזה בין מכירה להפקר לענין דבר שאינו ברשותו עיי"ש. וקצת אחרונים צדדו לומר דגם הב"ח לא נתכוון לזה ואכמ"ל בזה. ומש"כ שם ראי' לזה וכתב תדע דהא לרבנן דרבי עבד עברי נגאל ע"י אחרים לשיעבוד אע"ג דאין האדון יכול למכרו. מ"מ כיון שגואלין אותו ומסלקין רשות הנכרי ממילא הם זוכין בו לשיעבוד ודמי לירושה. דעבד עברי עובד את הבן. והיינו משום דירושה ממילא אתי וזוכה בו הבן עיי"ש בדבריו. והם דברים מתמיהים וסותרין את עצמן. דאם הם מסלקין רשות הנכרי מעליו האיך זוכין הם בו ממילא לשיעבוד. והא הוא זוכה בעצמו. וכמש"כ לענין הפקר. ועוד דלפי סברתו לעולם שייכא מכירה בעבד עברי ע"י האדון אפי' מישראל לישראל ואפי' באמה העברי' בדרך גאולה. שמסלק רשות האדון וממילא זוכה בהן הלוקח לשיעבוד. והרי מדברי הרמב"ם וסמ"ג מבואר דלעולם ליתנייהו במכירה. והראי' שהביא מירושה. ראי' לסתור היא. דהא בירושה גופא אינו עובד אלא את הבן דוקא ולא שאר היורשין. וכ"ש התם דאחרים לגמרי נינהו. ואין כדאי להאריך בזה. ובההיא דאחרים לשיעבוד כבר ביארנו לעיל בזה. וא"כ דברי הרפ"י ודאי ברורים בזה. אלא דמ"מ אין בזה תמיהא על התוס' וסייעתם. דאפשר דס"ל דאין הכי נמי דעבד עברי איתי' נמי במכירה ע"י האדון. ודלא כהרמב"ם והסמ"ג. וכבר הבאתי דברי הר"ב מג"ס דהוכיח מדברי התוס' בפרק הנחנקין שחולקין על דברי הרמב"ם והסמ"ג. וא"כ התוס' לטעמייהו אזלי. ואע"ג דכבר הוכחנו מדברי הרמב"ן ז"ל דס"ל כדעת הרמב"ם וסמ"ג בזה. ומ"מ ראינו להרמב"ן ז"ל שכתב (בפ"ק דקידושין ט"ז ע"א) סוף ד"ה זאת אומרת וכו' וז"ל הילכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא הו"ל כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור וכו' עיי"ש. דמשמע לכאורה דס"ל דמהני הפקר לעבד עברי. והם דברים נראין כסותרין זא"ז לפמש"כ. אבל לק"מ דהדבר פשוט דכוונתו ז"ל לומר דהו"ל כמפקיר עבדו הכנעני דקיי"ל דצריך גט שחרור. אבל עבד עברי שפיר י"ל דלא מהני בי' הפקר כי היכי דלא מהניא בי' מכירה. ועכ"פ מבואר דמסוגיא דערכין ומסוגיא דגיטין אין הכרע לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל כלל:

ונראהעוד דאדרבה מעיקר ההיא ברייתא דמייתי בסוגיא דגיטין שם יש להכריח איפכא. דהרי מקור הך ברייתא הוא בספרא (פרשת בחוקותי פי"ב) דתניא התם אך כל חרם אשר יחרם איש לשם מכל אשר לו ולא כל אשר לו. מאדם לרבות עבדו ושפחתו הכנענים. או אדם לרבות עבדו ושפחתו העברים. ת"ל מאדם ולא כל אדם וכו' עיי"ש. וזו היא הברייתא דמותיב מינה לרב בסוגיא דגיטין שם. וכן מתבאר מדברי כל הראשונים ז"ל שם עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה למה לי קרא דמאדם למעט עבדו ושפחתו העברים. ותיפוק לי' דכיון שאין לו זכות בהם למכרם וליתנם. ממילא פשיטא דאין לו נמי זכות להקדישן ולהחרימן. ולא מיבעיא שפחתו העברית דבהדיא כתיב בה לעם נכרי לא ימשל למכרה. דלדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל הך קרא הוא אזהרה להאדון שלא ימשל בה למכרה לאחר. אלא אפי' עבדו העברי נמי לדעת הרמב"ם וסייעתו דדינו בזה כאמה העברי'. היכי תיסק אדעתין שיהא האדון יכול להחרים אותן אי לאו דמעטינהו קרא. ובשלמא בברייתא דמייתי בסוגיא דערכין שם דדריש מקרא דבהמה למעוטי עבדו ושפחתו העברים שאינו יכול להחרימן לא תקשה כ"כ. דאפשר לדחות ולומר דאין הכי נמי דלעבדו ושפחתו העברים לא איצטריך קרא. ולא נקטינהו אלא אגב גררא דבתו ושדה מקנתו דנקט בהדייהו בהך ברייתא דהתם. דבהו מהני מכירה בבת ע"י אביה ושדה מקנה ע"י הלוקח. ושפיר איצטריך קרא למעוטי. אבל בההיא ברייתא דספרא דלא קתני בה אלא עבדו ושפחתו העברים. ודאי קשה למה לי קרא למעטינהו מחרמים. ותיפוק לי' דאפי' להקדישן בלשון הקדש נמי לאו כל כמיני'. כיון דאין להאדון זכות בהן אפי' למכרן וליתנן במתנה לאחר. אלא ודאי מוכרח מזה דעבד עברי איתי' במכירה ומתנה ע"י האדון. וממילא נמי יכול להקדישן. אלא דבחרמים הוא דגלי קרא למעטינהו. ושפחתו העברית דנקט. אפי' להסוברין דקרא דלעם נכרי לא ימשל למכרה קאי על האדון שלא ימכרנה לאחר. אפשר לומר דנקטה אגב גררא דעבדו העברי. אבל שפחתו העברי' ודאי לא בעי קרא למעוטי כיון דליתא במכירה:

והנהראיתי מובא בשם תוס' הרא"ש לערכין כ"י שכתב על ברייתא דהתם וז"ל והאי דנקט בנו י"ל דאגב בתו נקטי'. דבתו ואינך סד"א זכות יש לו בהן ויכול להחרימן. אבל בבנו אין לו זכות מה"ת עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו דס"ל דכולהו הנך דחשיב תנא דברייתא התם איצטריך שפיר למעטינהו מקרא. חוץ מבנו דלא נקטי' אלא אלא אגב בתו. וא"כ עכצ"ל דס"ל להרא"ש ז"ל דקרא דלעם נכרי לא ימשול למכרה לא קאי אלא על האב ולא על האדון. וכדעת הרא"ם ז"ל (ביראים סי' רפ"ה) וכן דעת הראב"ע והרמב"ן ז"ל (בפרשת משפטים) עיי"ש. וא"כ גם באמה העברי' אין לנו בה ראי' שלא תהא ברשות האדון למכרה לאחר. ולהכי איצטריך קרא למעטה מחרמים. או דס"ל כדעת הסוברין דקרא דלעם נכרי לא ימשל למכרה אינו אלא אזהרה שלא ימכרנה האב לנכרי. כמש"כ הראב"ע והרמב"ן והחזקוני שם. ויתבאר לפנינו במקומו. עכ"פ מבואר דס"ל להרא"ש ז"ל דעבדו ושפחתו העברים איתנייהו במכירה ע"י האדון. דאל"כ גם עבדו ואמתו העברים לא צריך קרא. ולא תנינהו אלא אגב גררא. וראיתי בש"מ בערכין שכתב בשם הר"י ז"ל שפי' דגם בנו דנקט בברייתא שם איצטריך. משום דסד"א כיון דזוכה במציאתו מדרבנן יכול להחרימו עיי"ש. ודבריו ז"ל אלו צריכין ביאור. דהרי ודאי דמקרא ליכא למעוטי בנו. משום דכיון דלא איצטריך מיעוטא אלא משום מה שהאב זוכה במציאתו מדבריהם. ע"כ לא יתכן לומר דקרא דאורייתא מיירי בהכי אלא עכצ"ל דכוונתו ז"ל לומר דכיון דמיעט קרא עבדו ושפתתו העברים ושדה מקנתו ובתו. ממילא אימעט נמי בנו בהדייהו אע"ג דהשתא דתקון רבנן דמציאתו לאביו יש לו לאב זכיי' בגווי'. והי' מקום לומר דלהכי מצי להחרימו. מ"מ לא עדיף מבתו ועבדו ושפחתו העברים דאית לי' זכיי' בגווייהו מדאורייתא ואפי' הכי אימעיטו מקרא. ומתבאר מזה דלהר"י ז"ל כולהו הני דחשיב תנא דברייתא לצורך נקטינהו. וליכא חד מינייהו דלית בי' שום חידוש ולא תני לי' אלא אגב גררא דאחריני בלחוד. דהרי אפי' בנו דחיקא לי' לומר דלא נקטי' אלא אגב גררא דאינך. ודחיק לפרושי דמשום מציאתו דרבנן איצטריך לממעטי'. וא"כ כמו שהוכחנו מדברי הרא"ש ז"ל. כן מוכח לכאורה גם מדברי הר"י ז"ל דס"ל דעבד עברי ואפי' אמה העברי' אתנייהו במכירה ע"י האדון וכמש"ל. אלא שיש לדון בזה. דהרי בנו ודאי פשיטא דליתי' במכירה ע"י האב. ואפי' הכי ס"ל להר"י ז"ל דהוה סד"א דמצי להחרימו משום דמציאתו לאביו מדרבנן מיהת. וא"כ כ"ש עבדו ושפחתו העברים דאפי' את"ל דליתנייהו במכירה ע"י האדון. מ"מ הרי מעשה ידיהן שלו מדינא דאורייתא. וגם מציאתן איכא מ"ד (בפ"ק דמציעא י"ב ע"ב) דהו"ל של האדון. דאית לן למימר דמצי להחרימן אי לאו דמעטינהו מקרא. וממילא לפ"ז גם מדברי הרא"ש ז"ל אין ראי'. די"ל דאפי' את"ל דעבד עברי ליתי' במכירה ע"י האדון. מ"מ כיון דמדינא משתעבד לאדון למעשה ידיו. איצטריך לאשמעינן דלא חיילי עלי' חרמים. ולא איצטריך הרא"ש ז"ל לומר דבנו אגב גררא דבתו נקטי'. אלא משום דמדאורייתא לית לי' לאב שום זכות בבנו כלל. וליכא שום ס"ד לומר שיכול להחרימו דליצטריך קרא למעוטי'. אבל עבדו ושפחתו העברים שיש לו זכות בהן מדאורייתא. סד"א דמצי להחרימן. ואיצטריך למעוטינהו משום דבעינן דומיא דבהמה שיש לו רשות למכרה. לאפוקי הני שאין לו בהן רשות למכרן. ולפ"ז גם מעיקר הברייתא דספרא אין שום הכרח נגד דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. די"ל דסד"א דחייל חרם על עבדו ושפחתו העברים משום זכות השעבוד שיש לאדון עליהן. אע"פ שאינו יכול למכרן כלל. כמו בברייתא דילן בסוגיא דערכין. ודריש מקרא דמאדם למעוטי דלא חייל חרם אלא על דבר שיכול למכרו. לאפוקי הני דלא מצי למכרן:

ואמנםלכאורה נראה ראי' דעבד עברי איתי' במכירה ע"י האדון. מדאמרינן (ריש פ"ב דבכורות י"ג ע"א) אמר ריש לקיש משום ר"א ישראל שנתן מעות לנכרי בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה. ונכרי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה ופטור מן הבכורה. ופרכינן ישראל שנתן מעות לנכרי וכו'. מאי בדיניהם אי נימא בדיניהם בדיני דגופי'. דאתי בק"ו אם גופי' קני לי' ישראל בכסף. דכתיב לרשת אחוזה הקישו הכתוב לאחוזה מה אחוזה נקנית בכסף אף עבד כנעני נקנה בכסף. ממונו מיבעי. ישראל מישראל יוכיח דגופי' קני בכסף ממונו במשיכה וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דעבד עברי ליתי' במכירה ע"י האדון ולא קני לי' אלא להשתעבד לי'. ולא לענין למכרו וליתנו במתנה לאחרים כשאר ממונו. א"כ מאי יוכיח מייתי מישראל לישראל דגופי' קני לי' בכסף וממונו במשיכה. ודילמא שאני התם דלא בא לקנותו אלא לשיעבוד בעלמא כפועל למלאכתו. הילכך בקנין כל דהוא סגי לי'. משא"כ ממונו דקני לי' קנין גמור לכל דבר אף למכרו וליתנו לאחרים בעי משיכה. אבל עבד כנעני דקני גופי' קנין גמור לכל דבר אפי' לענין למכרו וליתנו לכל מי שירצה. ומ"מ קני לי' בכסף שפיר יליף מיני' בק"ו לממונו. וכיו"ב קשה במאי דאמרינן (בפרק הזהב מ"ז ע"ב) אר"י ד"ת מעות קונות. ופירשו הרי"ף וכן רבינו חננאל דהיינו מק"ו. אם גופו של ישראל קונה בכסף ממונו לא כ"ש. והרמב"ן והרשב"א והר"ן והנמוק"י הקשו על דבריהם כמש"כ בש"מ שם עיי"ש. ובמש"כ האחרונים שם. והרי עדיפא מינה קשה דמאי ק"ו הוא. והא מעיקרא דדינא פריכא. דודאי ממונו דקני לי' קנין גמור לכל דבר בעי קנין חשוב טפי. משא"כ גופו דלא קני לי' אלא לשיעבוד בעלמא. להכי בכסף סגי לי'. ואע"ג דבלא"ה נמי עבד עברי אין גופו קנוי קנין גמור. דאע"ג דבפ"ק דקידושין קיי"ל דעבד עברי גופו קנוי. כבר כתבו הראשונים ז"ל (שם ט"ז ע"א) דמ"מ אינו קנוי לו אלא למעשה ידיו. אבל אין ידו כיד האדון. כמבואר ברמב"ן ורשב"א וריטב"א שם. מ"מ משום זה לא חשיב קנין גרוע יותר מממונו. דהרי עכ"פ לענין מעשה ידיו גופו קנוי לאדון קנין גמור. ואם איתא דאיתי' נמי במכירה ומתנה כשאר ממונו. שפיר הוה מצי יליף בק"ו ממונו מגופו. ואדרבה בהכי הו"ל ק"ו אלים טפי. דאם גופו קונה בכסף קנין גמור מיהת למעשה ידיו. אע"ג דאין שום קנין מועיל לקנותו קנין הגוף לגמרי. כ"ש ממונו דקני לי' בכסף. אבל אם איתא לדעת הרמב"ם ז"ל דאפי' למעשה ידיו לא קני לי' לגופו אלא לשיעבוד בעלמא וליתא במכירה ובמתנה כלל. ודאי ק"ו פריכא הוא. דלשיעבוד בעלמא אפשר דלא בעי קנין חשוב כ"כ. אבל לקנות קנין גמור כשאר ממונו אף למכירה ומתנה איכא למימר דבעי קנין חשוב טפי ולא סגי בקנין כסף. אלא ודאי מוכח מזה דעבד עברי איתי' במכירה ובמתנה. וכן משמע נמי מדתניא בספרא (פרשת בהר פ"ז) דדרשינן מדכתיב יעבוד עמך שלא תמסור אומנתו לאחר. שאם הי' בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים לא יעשה עיי"ש. ופי' בז"ר וז"ל ויש גורסים שלא יעשה אומנתו לרבים וכ"ה בק"א. פי' שהעבד אין צריך לעשות מלאכתו לאחרים אף שרבו רוצה למסור העבד לאחרים. וכדמסיים שאם הי' בלן לרבים אין העבד חייב לעשות המלאכה הזאת לרבו עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דעבד עברי ליתי' במכירה ע"י האדון. הדבר קשה לכאורה דתיפוק לי' דעדיפא מינה. דאפי' ללוקח שלקחו מן האדון אין העבד משתעבד לו ואין העבד מתחייב לעשות מלאכתו. ואינו משתעבד אלא דוקא למלאכת לוקח ראשון בלבד. וכ"ש למלאכת אחרים שלא לקחוהו. ומיהו יש לצדד בזה הרבה. ואין מזה הכרע:

ועכ"פמתבאר דאין דברי הרמב"ם וסמ"ג מוסכמים מכל שאר הראשונים ז"ל וכמשכ"ל. דהתוס' והרשב"א והריטב"א ז"ל לא ס"ל הכי. וכן דעת החינוך כמו שהוכיח במג"ס שם. הן אמת דלדידי לכאורה אין הכרע מדברי החינוך. דמה שהכריח כן ממש"כ החנוך דלאו דלא ימכרו ממכרת עבד נוהג בזכרים ובנקבות. וכיון דאשה פסולה לדין. וגם אין אשה נמכרת אפי' ע"י עצמה. לא משכחת לאו זה באשה אלא אם עברה וקנאה עבד עברי וחוזרת ומוכרתו. ומדלא כתב החינוך בזה איסור אלא שלא למכרו בהכרזה על אבן המקח. מבואר דלמכרו בהצנע רשאי. אין זה מוכרח אלא לפי מאי דנקט לדבר מוסכם דאין אשה מוכרת עצמה ואין חולק בזה. אבל הרי כבר הביא המהרי"ט (בחידושיו לפ"ק דקידושין) בשם הרמב"ן ז"ל דס"ל דאשה מוכרת עצמה. והביא ראי' לדבריו מסוגיא דפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"א ע"א) עיי"ש. וכ"כ המל"מ (בפ"א מהלכות עבדים ה"ב) עיי"ש. וכ"כ הרבה אחרונים בשם הרמב"ן ז"ל. וא"כ יתכן לומר דהחנוך המיוחס להרא"ה ז"ל בשיטת רבו הרמב"ן ז"ל קאי. וא"כ שפיר משכחת לאו באשה כמו באיש וכגון שמוכרת עצמה. ולעולם ס"ל כדעת הרמב"ם וסמ"ג דעבד עברי ליתא במכירה ע"י האדון. מיהו ודאי לא יתכן כלל לומר דאשה מוכרת עצמה. דהרי בהדיא מבואר במכילתא (פרשת משפטים) דאיש מוכר עצמו ואין אשה מוכרת עצמה עיי"ש. וכבר הביאו המהרי"ט והמל"מ מכילתא זו. וכן הכריחו התוס' (בפ"ק דמציעא י"ב ע"ב) מהסוגיא שם. וכ"כ בש"מ שם בשם הריטב"א. וכן מוכרח מסוגיא דגיטין (ס"ד ע"ב) כמש"כ הרשב"א ז"ל שם ובחי' הר"ן שם עיי"ש. והביאו שם כן גם מן הספרי עיי"ש. וכנראה כוונתם להמכילתא. דבספרי ליתא. וא"כ תמוהים מאוד דברי הרמב"ן ז"ל:

אבללענ"ד לא אמרה הרמב"ן ז"ל מעולם. וגם הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל לא הזכירו על דל שפתותיהם דברי הרמב"ן אלו. אף שתורתו של הרמב"ן שומה בפיהם תמיד. וז"ל הרמב"ן ז"ל (בפרשת משפטים). אם אדוניו יתן לו אשה בכנענית הכתוב מדבר. או אינו אלא בישראלית ת"ל האשה וילדי' תהי' לאדוני'. הא בכנענית הכ"מ. זהו לשון הברייתא השנויה במכילתא. וכתב רש"י שהרי העברי' אף היא יוצאה בשש. ואפי' לפני שש אם הביאה סימנים. ואין זה מכוון כהוגן. כי אם נאמר שהיא בישראלית לא במוכר את בתו לאמה שיוצאה בסימנים. כי היאך יתננה לו אדוניו והוא אין בידו למוסרה לשום אדם אחר. וכן הרא' שאף היא יוצאה בשש. אינה אלא לפי דבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש. והם בתלמוד דברי יחיד. והלכה במוכר עצמו שנמכר לשש ויותר על שש. וא"כ אין אשה יוצאה בשש אלא כשמכרה אביה. אבל מה שאמרו הא בכנענית הכ"מ. מפני שאמר האשה וילדיה תהי' לאדוני'. שהולדים בכנענית לאדון. שולד שפחה כנענית כמוה. אבל בישראלית אפי' היתה ישראלית גדולה שמכרה עצמה. בניה של אב הן עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ומזה משמע להו לאחרונים ז"ל דדעתו של הרמב"ן ז"ל דאשה מוכרת עצמה. ולענ"ד אין זו כוונתו. אבל כוונתו פשוטה. דלפי מאי דס"ד לומר דקרא בישראלית מיירי. ע"כ לאו היינו במוכר את בתו קטנה לאמה שיוצאה בסימנים. כדפירש"י ז"ל. דהרי לפ"ז קשה למה לו לתנא דברייתא זו להוכיח מקרא דהאשה וילדיה תהי' לאדוני'. תיפוק לי' דבלא"ה לא אפשר כלל לומר כן מטעם דאין לו רשות ליעדה אלא לו או לבנו בלבד. ואפי' לאחד משאר משפחתו הקרובים אליו לאו כל כמיני' ליעדה. וכ"ש דאי אפשר להעלות על הדעת כלל שיתננה לעבדו. וכן הראי' שהביא רש"י משום שאף היא יוצאה בשש. ליתא אלא לפי דעתו של רש"י דס"ל דמוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש. אבל לא קיי"ל כן. וא"כ שפיר י"ל דקרא בישראלית מיירי ובמוכרת עצמה לשפחה. ואע"ג דודאי קיי"ל דאין האשה מוכרת עצמה. מ"מ היינו רק לפי האמת. שכבר הוכחנו דהך קרא דאם אדוניו יתן לו אשה בכנענית הכ"מ. אבל כל כמה שיש מקום לאוקמי קרא בישראלית. טפי עדיף לן לאוקמי קרא בישראלית. ויהי' באמת מוכרח מזה דאשה אע"פ שאינה נמכרת בב"ד מ"מ מוכרת היא את עצמה. מלומר דחידשה תורה כאן להתיר שפחה כנענית לישראל. שלא מצינו בכל התורה. למיעקר לאו דלא יהי' קדש שלא במקום מצוה וכמבואר בפ"ק דקידושין (כ"א ע"ב) דמה שהתירה תורה שפחה כנענית לעבד עברי חידוש הוא עיי"ש. וא"כ ודאי כל עוד שאין לנו ראי' מוכרחת לזה אית לן למימר דשפחה כנענית אסורה לעבד עברי כמו לכל ישראל. דמשום שהוא נמכר לעבד לא פקעו ממנו איסורים שבתורה. ומהיכא תיתי לומר שיצא מכלל אזהרת לאו דלא יהי' קדש. ואפי' למה שהעלו קצת אחרונים ז"ל בדעת הרמב"ם דשפחה לית בה איסורא דאורייתא לישראל. היינו דוקא לבתר דקים לן דשפחה כנענית לעבד עברי שריא. דס"ל להרמב"ם ז"ל דמזה איכא למשמע דגם לכל ישראל ליכא איסורא בהכי מה"ת. והיינו מה"ט גופא דלא יתכן לומר שהקילה תורה בעבד עברי יותר משאר ישראל. וכמבואר מדברי הרמב"ם (פי"ב הי"א מהלכות איסורי ביאה) עיי"ש ובמש"כ המל"מ (בפ"ג מהלכות עבדים ה"ג) עייש"ה. אבל כל כמה דלית לן הכרח מבואר מן הכתוב. ודאי דאית לן למימר דשפחה לעבד עברי ולכל ישראל אסורה מן התורה. וקרא דאם אדוניו יתן לו אשה ע"כ בישראלית מיירי. ואם בנמכרת ע"י אביה לא מיתוקים קרא כמש"כ הרמב"ן ז"ל. מ"מ מיתוקים שפיר במוכרת עצמה. והוה נפק"ל מהך קרא דמוכרת עצמה אע"פ שאינה נמכרת בב"ד. אלא דבתר דמסקינן דע"כ לא מיתוקים קרא אלא בשפחה כנענית שוב גמרינן בבנין אב מכירת עצמה ממכירת ב"ד דכמו שאינה נמכרת בב"ד הכי נמי אינה מוכרת עצמה. כמבואר במכילתא למסקנא עיי"ש היטב. וא"כ לקושטא דמילתא ודאי גם להרמב"ן ז"ל אין האשה מוכרת עצמה כמו שאינה נמכרת בגנבתה בב"ד. וכדמפורש בהדיא במכילתא. כן נראה ברור אצלי בלא ספק בכוונת הרמב"ן ז"ל. ולא כמו שהבינו האחרונים ז"ל בכוונתו:

והשתאא"כ לית מאן דפליג בהא. דודאי אין מכירה באשה כלל לכ"ע. כמפורש במכילתא וכדמוכח בסוגיא דגמרא כמו שנתבאר. וא"כ ודאי נכונים דברי הר"ב מג"ס במה שהכריח מדברי החנוך דס"ל דעבד עברי נמכר ע"י האדון. ודלא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ובאמת דבלא"ה משמע מלשון החנוך דלא מיירי במוכר את עצמו עיי"ש. וא"כ עכ"פ ודאי ע"כ מוכרח כן דעת החנוך. וכן ראיתי בתשב"ץ (ח"ב סי' כ"ז) שכתב וז"ל שאלת עבד עברי שקנהו יהודי אם יוכל למכרו ליהודי בסך ידוע לצמיתות. תשובה ידוע הוא שאין עבד עברי נוהג בזה"ז. דהא קיי"ל שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכו'. ובזמן הזה שאין היובל נוהג מי שירד מנכסיו לא נתנה לו התורה רשות למכור את עצמו שיהא כעבד עברי. דקיי"ל דגופו קנוי וכו' עכ"ל עיי"ש שהאריך בזה. ומתבאר בדבריו ז"ל דבזמן שעבד עברי נוהג דקיי"ל דגופו קנוי שפיר יכול האדון למכרו לאחר. ותמהני שלא הזכיר שם כלום מדברי הרמב"ם והסמ"ג והרלב"ג שמבואר בדבריהם דאפי' בזמן שהיובל נוהג אין עבד עברי נמכר ע"י האדון. ויש בדבר אזהרת לאו דאורייתא. עכ"פ מתבאר דדעת הרשב"ץ ז"ל אינה כן. אלא כשאר ראשונים ז"ל שהבאתי דס"ל דעבד עברי איתי' במכירה ע"י האדון:

והנהראיתי לרבינו הגאון ז"ל בפירושו לברייתא דרבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. שכתב וז"ל המדה השמינית כל דבר שהי' בכלל ויצא לטעון טעם אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר. פי' תמצא שיפרד דבר מכלל שהי' לו מלהכלל בו ושופטין עליו לקולא יותר מן בעלי הכלל. וזה יהי' כשיפרד מן בעלי הכלל. כיצד צוה הקב"ה וכו' דין עבד עברי להשתחרר בשנה השביעית והאמה בכלל עבד. אבל יצאה מן הכלל לטעון טען אחר ויצאה להקל ולהחמיר. היאך להקל. שאם תהי' בוגרת (ר"ל גדולה. עי' ערוך ערך בגר. ובתשו' הגאונים זכרון לראשונים סי' קע"ח) קודם שבע שנים תצא משא"כ באיש. ולהחמיר שאם לא תיטב בעיני רבונה ימכור אותה אפי' קטנה. שתמכר קטנה ולא גדולה. משא"כ בעבד שלא ימכר קטן אלא גדול עכ"ל עיי"ש. והדברים תמוהים מאוד לכאורה. היכן מצא הגאון ז"ל דין זה שאם לא תטב בעיניו שצריך למכרה. והרי אדרבה לדעת הרבה ראשונים ז"ל יש אזהרת לאו על האדון שלא ימכרנה מדכתיב לעם נכרי לא ימשל למכרה. ואם אין דעת רבינו הגאון כן. מ"מ עכ"פ מנ"ל החיוב שימכרנה. והנראה לי בביאור דבריו ז"ל. עפ"מ שפירש"י (בפרשת משפטים) על קרא דוהפדה שיתן לה מקום לפדות עצמה. שאף הוא מסייע בפדיונה עיי"ש. וכן פירש"י בפ"ק דקידושין (י"ד ע"ב) בד"ה שמגרעת עיי"ש. והדבר מבואר שפירש כן. משום דמשמע דוהפדה על האדון קאי. וכדכתיב אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה. וגם מדלא כתיב ונפדה. וכמו שפירש"י בקידושין שם עיי"ש. והרי אין הפדיון תלוי באדון אלא בה ובאביה. ואפי' בע"כ דאדון יוצאה בפדיון. כמבואר בפ"ק דקידושין (ט"ז ע"ב. וי"ח ע"א) ושאר דוכתי. וא"כ קשה מאי האי דמזהיר הכתוב לאדון והפדה. לזה פירש"י דהכתוב בא לומר שיסייע בפדיונה:

והנהכבר נדחקו הראשונים ז"ל מה הוא ענין הסיוע הזה בפדיונה שהטיל הכתוב על האדון. דהרא"ם ז"ל (ביראים סי' רפ"ה) פי' וז"ל אם לא יעדה הקונה אותה והפדה מסייע אותה בפדיונה באיזה ענין שיגיע לה. כגון שקנאה לשש שנים בששה ליטרא וכשמגרע מגרע כל שנה בליטרא וכו'. אע"פ ששוה יותר בשעה שיוצאה ממנו לאחר שתי שנים. או היתה קטנה ולא היתה עושה מלאכה כל כך עכ"ל עיי"ש. וכן פי' החזקוני ובתוס' עה"ת (בדעת זקנים). וכ"כ הר"א מזרחי ז"ל בשם קצת מרבוותא עיי"ש. ובמש"כ שאר מפרשי רש"י שם. ובחנוך (מצוה מ"ד) כתב דרך אחר בזה עיי"ש בדבריו. וכל זה הוא רק לפירש"י שפי' דמצוה שיסייע בפדיונה. אבל לא מצינו זה מבואר בשום דוכתא. דבמתניתין ובגמרא פ"ק דקידושין ובשאר דוכתי. לא אשכחן באמה העברי' אלא גרעון כסף כמו בעבד עברי. ומשמע שצריכה לשלם הכל לפי חשבון. וכן הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות עבדים ה"ד) לא כתב אלא שמגרעת פדיונה ויוצאת עיי"ש. ובסופ"ק דבכורות דתנן מצוה היעוד קודם למצות הפדיי' שנאמר אשר לא יעדה והפדה. כתב בש"מ שם בשם תוס' חיצוניות וז"ל. כלומר מצוה ליעד דודאי בפדיי' אינו עושה מצוה כלום. ובע"כ דאדון הוא עכ"ל עיי"ש. ומהריט"א ז"ל בבאורו להלכות בכורות שם תמה על דבריהם. וכתב לא הבנתי דבריהם דודאי מצות פדיי' נמי מצות עשה היא כמש"כ הרמב"ם וסמ"ג. והיינו משום דכתיב והפדה. ואמרינן בפ"ק דקידושין מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאת וכו'. וזה שמגרע שיעור השנים שעבדה הוא מצות עשה דפדיי' שמקיים האדון. וא"כ איך כתבו התוס' דפדיי' אינו עושה כלום דבע"כ דאדון הוא. הא אע"ג דבע"כ דאדון הוא שמגרע פדיונה. מ"מ מקיים מצוה. דהוי כשאר מצות עשה שכופין אותו לקיימה. ומ"מ מקיים מצוה מיהא. ושפיר קתני מתניתין מצות יעידה קודמת למצות פדיי' עכ"ד עיי"ש. וכל דבריו אינם נכונים כלל. דמדברי הרמב"ם וסמ"ג ודאי אין להקשות על התוס'. דאטו גברא אגברא קרמית. ובפ"ק דקידושין ליכא שום משמעות כלל שיהי' בדבר שום מצוה. ולא ילפינן התם מקרא אלא דדינא הכי הוא שיוצאת בגרעון כסף מרשות האדון בע"כ כל זמן שתרצה. וכמו בנמכר לנכרי שיוצא ג"כ בגרעון כסף אע"ג דנכרי ודאי לאו בר מיעבד מצוה הוא. וגם מש"כ דאע"ג דבע"כ דאדון הוא מ"מ מקיים מצוה כשאר מצות שכופין אותו. אינו ענין זה לזה. דשם כופין אותו שיעשה הוא המצוה. כמו באמר סוכה איני עושה לולב איני נוטל וכיו"ב דמכין אותו עד שיעשה המצוה. וכל שעושה המצוה ע"י כפיי' זו הרי זה כעושה ברצון. ומקיים מצוה. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות גירושין) עיי"ש. אבל כאן הרי אין האדון עושה כלום. אלא הרי היא יוצאת מביתו בע"כ. והיכן מצינו מצוה כזאת שנעשית ע"י אחרים בע"כ ואין צריך מצדו שום מעשה כלל. אם יש לה כסף פדיונה מניחה את הכסף ויוצאת בלא דעתו אימת שתרצה. ואם לא תרצה לפדות עצמה פשיטא דאין מקום למצוה זו. והכל תלוי רק בדידה. ואיהו מאי קעביד דנימא דמקיים מצוה:

מיהוודאי לפי מה שפירש"י והנמשכים אחריו שהאדון מסייע בפדיונה לפי כל הפירושים שנאמרו בזה. שפיר יש מקום לומר דמקיים מצוה אע"פ שנעשה בע"כ כדאמרי' בספרא (ויקרא. דיבורא דחובה סופ"כ) ובספרי (תצא פיסקא פ"ג) ובתוספתא (פ"ג דפאה) דהמאבד סלע ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה עיי"ש. והכא נמי כיון דמסייע בפדיונה ואין עלי' ליתן לו כל הראוי לו מדינא לפי חשבון. מיחשבא לו מצוה. אע"ג שהוא אנוס בדבר בע"כ. אלא דגם לפ"ז נראה דאין זה ענין מצוה כלל. דלא דמי כלל לההיא דהתם. משום דהתם יש מקום למצוה זו מיהת גם מדעתו ומרצונו כגון בצדקה. ואפי' בשכחה שייך בה רצון וידיעה אם חזר ונזכר אחר ששכח. דרמי רחמנא עלי' מצוה שיניחה לעניים ולא ישוב לקחתה. וכיון דרמי רחמנא עלי' מצוה זו י"ל דגם שלא מרצונו וידיעתו אחשבה לי' רחמנא מצוה. אבל כאן כיון שאין הדבר תלוי בו כלל אלא בה ובאביה או במשפחתה הוא דתליא מילתא. שאם ירצו הם יפדוה אפי' בע"כ. ואם הם לא ירצו הרי לא שייך פדיון כלל. א"כ אין בזה ענין מצוה כלל. דאיך יצוה אותו הכתוב לעשות דבר שאין בידו לא לעשותו ולא למנוע עצמו מלעשותו. וגם בלא"ה כבר נתבאר דעיקר מה שפירש"י דהאדון מצוה לסייע בפדיונה. לא מצינו לו מקור בשום דוכתא. ועוד דלפי מה שפירש הרא"ם ז"ל (ביראים שם) דהסיוע בפדיונה היינו מה שמחשב לה כל השנים בשוה. אע"פ שמתחילה לא הי' עבודתה שוה כעכשיו בשנים הנותרות. וכן לפי מש"כ החנוך דהסיוע הוא מה שאינו מעלה לה בחשבון שכר הקדמת המעות בעד כל השנים. הרי מבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות עבדים ה"ח וה"ט) ובסמ"ג (עשין פ"ג) שכן הדין בכל העבדים היוצאין בגרעון כסף ואפי' הנמכר לנכרי עיי"ש. הרי דלא משום מצוה הוא. דהא גם נכרי דלא בר מיעבד מצוה הוא דיני' הכי הוא. וע"כ שכן הדין נותן. ועוד דאפי' הנמכר לישראל דעת הרמב"ם ז"ל דמה שיוצא בגרעון כסף לא משום דילפינן לה מאמה העברי' בהיקישא. כדבעינן מעיקרא לומר בפ"ק דקידושין שם. אלא מנמכר לנכרי הוא דילפי' לי' למסקנא. כמש"כ מרן בכ"מ (בפ"ד מהלכות עבדים ה"ג) עיי"ש. וכן מפורש להדיא בירושלמי (פ"ק דקידושין ה"ב) עיי"ש. וא"כ ע"כ דגם בעבד עברי לאו משום מצוה הוא לחוד. אלא מעיקר דינא הוא. ומהיכא תיתי לומר דרק באמה העברי' אין זה אלא משום מצוה. וא"כ מבואר דדברי התוס' חיצוניות נכונים מאוד. במש"כ דאין בזה שום מצוה. ואדרבה דברי הרמב"ם וסמ"ג ושאר ראשונים שמנו מצוה זו במנין העשין צ"ע טובא. וכמעט שאין דבריהם ז"ל מובנים כמו שנתבאר:

ונראהראי' לדעת התוס' מדתניא (בפ"ק דקידושין ט"ז ע"ב) יכול לא יהיו מעניקים אלא ליוצא בשש. מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנים. ת"ל תשלחנו וכי תשלחנו. יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף ת"ל תשלחנו חפשי מעמך. מי ששלוחו מעמך יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שלוחו מעמך וכו' עיי"ש. ופירש"י ז"ל שאין שילוחו מעמך מדעתך אלא מאיליהם עכ"ל. והשתא אם איתא דמאי דאמה העברי' יוצאה בגרעון כסף מצות האדון היא. אע"פ שנעשה בע"כ וכשאר מצות המתקיימים ע"י כפיי'. א"כ אמאי אין זה חשוב שילוחו מעמך מיהת גבי אמה העברי'. דהרי גם לענין אמה העברי' מיירי בהך ברייתא. וע"כ ודאי אפי' כשמסייע בפדיונה לא מיחשב שילוחה מעמך לענין שיהי' מעניק לה. מדלא קא מרבינן אלא יוצאת בסימנים ולא מרבה נמי יוצאת בגרעון כסף כשמסייע בפדיונה. אלא ודאי מוכרח דבכל ענין אין מעניקין ליוצאת בגרעון כסף. משום דאין זה חשוב שילוחו מעמך. וא"כ קשה וכי לאו ק"ו הוא. השתא יוצאת במיתת האדון ובסימנים ויוצא בשש דאין בהן שום מצוה לאדון כלל. אלא דאין חייבין מדינא לעבוד אצלו יותר. אפי' הכי מיחשב לה שלוחו מעמך ומעניקין להם. כ"ש יוצאת בגרעון כסף דמצות האדון הוא. ורחמנא אחשבי' מצות עשה לגבי'. ונוטל עלי' שכר. דאית לן למימר דמיחשב שלוחו מעמך להתחייב בהענקה. ובשלמא אם נימא כדעת התוס' דאין בזה שום מעשה דמצוה לגבי אדון. כיון דבע"כ הוא ואין צריך דעתו. שפיר יש לחלק בין שאר יציאות דאין שילוחם תלוי כלל בהעבד והאמה. אלא הוא זמן שקבע הכתוב לעבודתם. ומעיקרא אדעתא דהכי קנינהו שיצאו לחפשי אחר שש או במיתת האדון או בסימנים. ולהכי חשיב שפיר שילוחו מעמך כאילו משלחם מדעתו ורצונו. משא"כ יוצאת בגרעון כסף. דאע"ג דגם זהו זמן שקבע הכתוב לעבדותה. מ"מ בדעתה ורצונה הדבר תלוי לגמרי. והאדון לאו מידי עביד. ומעיקרא לא קנאה אלא אדעתא שתעבוד אצלו עד תשלום הזמן. שהרי שלם כל הכסף כולו עד סוף שש. אלא שמחזרת לו מה ששלם בעד השנים הנותרות עד סוף זמן עבודתה. הילכך אין זה חשוב שילוחו מעמך מדעתך. אלא בדעתה. ומאיליה היא יוצאת. אבל אם איתא דגם יציאה זו מצות האדון היא לשלחה. ואפי' כשנעשה בע"כ ושלא מדעתו חשיבא מעשה דידי'. ומקיים בהכי מצות עשה. כמו שאר מצות הנעשין ע"י כפיי'. א"כ ודאי אין לך שילוחו מעמך יותר מזו. ואין זה ענין לבורח כלל. ועדיפא טפי אפי' מיציאה בסימנים ובמיתת האדון. שהרי כאן התורה אחשבה מעשה דאדון ומצוה דידי' היא ונוטל עלי' שכר כמקיים מצוה. אלא ודאי מוכרח כדעת התוס' דאין בזה שום מצוה:

איבראדודאי פי' התוס' במתניתין דסופ"ק דבכורות דחוק טובא דהא בהדיא קתני תנא מצות יעידה קודם למצות פדיי'. דמשמע ודאי דגם בפדיי' עושה האדון מצוה כמו ביעידה. ושתיהן מצות גמורות הן. ועי' ברמב"ם (פי"ב מהלכות ביכורים ה"א) ובהשגות הראב"ד. ובמש"כ שם בביאורי מהר"י קורקוס ז"ל ובכ"מ שם עייש"ה. וגם קשה טובא מעיקר לישנא דקרא. דכיון דליכא בהכי שום מצוה על האדון מאי האי דכתב קרא אם רעה בעיני אדוניה וגו' והפדה. דמשמע ודאי מפשטי' דקרא דעל האדון קאי כמשכ"ל. איברא במכילתא (משפטים פ"ג) איכא פלוגתא בהכי. דתניא התם אשר לא יעדה והפדה מכאן אמרו מצות יעוד קודם למצות פדיי'. דבר אחר אשר לא יעדה אם לא יעדה אדון יפדנה אב עיי"ש. ומשמע דלדרשא קמייתא קרא דוהפדה לא קאי אלא על האדון. והדבר תמוה טובא לכאורה לדעת התוס' דס"ל דליכא שום מצוה לאדון בפדיי' ולא קאמרה מתניתין אלא דמצוה לייעד. דהרי בהדיא מבואר במכילתא דדוקא לדרשא קמייתא דדרשינן והפדה על האדון הוא דשמעינן דמצות יעוד קודם למצות פדיי'. אבל לדבר אחר דדריש לי' לקרא דוהפדה על האב ליכא למשמע הכי. והיינו ע"כ משום דכי דרשינן והפדה על האדון א"כ שמעינן מיני' דאית בה מצוה להאדון. ושפיר איכא למידרש מיני' דאע"ג דשתיהן מצות הן מ"מ מצות יעוד קודמת למצות פדיי'. אבל למאי דדריש לי' באידך לישנא דקאי על האב וא"כ ליכא בזה שום מצוה להאדון. שוב לא שייך כלל הך דינא איזה מהן קודם. דהא פדיון לאו על האדון רמי כלל ולא עביד בה שום מצוה. וא"כ פשיטא דרמיא על האדון מצוה ליעדה אם אפשר לו. ולא שייך בזה דין קדימה כלל. שהרי אין עליו אלא מצוה זו בלבד. והיינו דקתני במכילתא דבר אחר אשר לא יעדה אם לא יעדה זה יפדה אב. כלומר דלפ"ז שוב לא שייך דין זה דקדימה כלל כדכתיבנא. וזה מבואר שלא כדברי התוס'. דלדבריהם אין ביאור לדברי המכילתא. דמאי דבר אחר דקתני. הרי גם לדרשא קמייתא לא קאמר אלא דמצוה לייעד. אבל בפדיי' לא שייכא מצוה לאדון. דהרי האב הוא שפודה בע"כ דאדון. וזה ודאי פשיטא דגם לדבר אחר איכא מיהת על האדון מצוה לייעד. וא"כ אין שום חילוק בין הנך תרתי דרשות. ותרוייהו חדא נינהו. ומאי דבר אחר דקאמר:

איבראדראיתי בפסיקתא זוטרתא ובספר והזהיר ובילקוט דליתא שם דבר אחר. ושתי הדרשות סתמא קתני להו כחדא עיי"ש. וא"כ שפיר י"ל דבאמת אין כאן שום פלוגתא אלא כולה חדא קתני וחדא דרשא היא ולק"מ להתוס'. עכ"פ מתבאר דיש מבוכה רבה בענין זה. דודאי ממשמעות הכתוב משמע דוהפדה על האדון קאי. והכי נמי דייק לישנא דקרא מדלא כתיב ונפדה. וכמו שפירש"י (בפ"ק דקידושין שם) דמצוה דאדון היא. וכן מתבאר מלישנא דמתניתין דבכורות ובברייתא דמכילתא כמשכ"ל. ולעומת זה קשה טובא קושית תוס' חיצוניות כמו שביארנו. ומה שפירש"י והנמשכים אחריו שעל האדון לסייעה בפדיונה. לא נתבאר ענין סיוע זה מאי הוא. וגם לא משמע הכי בכל דוכתי. שלא נזכר בכל מקום אלא גרעון כסף סתם. וגם משאר כל הראשונים ז"ל מתבאר דלא ס"ל הכי וכמשכ"ל. וגם קשה מברייתא דפ"ק דקידושין שהבאתי לעיל ושנויה בספרי (פרשת ראה) עיי"ש. דמתבאר משם דאין לאדון שום צד מצוה בפדייתה כמו שנתבאר:

אשרלכן נראה שבירר לו רבינו הגאון ז"ל שיטה אחרת בכל זה. וע"פ זה יתבאר הכל על נכון. וזה לפי מאי דאמרינן (בפרק כל פסולי המוקדשין ל"ב ע"ב) ר"א אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא. אמר ר"א מנא אמינא לה דכתיב וכו'. אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא. ולכתוב רחמנא לא ימכר. אי כתב רחמנא לא ימכר ה"א איזדבונא הוא דלא מזדבין וכו'. להכי כתב רחמנא לא יגאל. דלא איזדבוני מזדבן ולא איפרוקי מיפרק עיי"ש בסוגיא. הרי מבואר להדיא דהיכא דאיכא הוכחה מתפרש לן גאולה בלשון מכירה. אלא דמאי דשינה למכתב לשון גאולה ולא כתב בהדיא מכירה מוקמינן לי' לדרשא. וכן אשכחן בקרא (בפרשת בהר) דכתיב ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית וגו'. הרי דנקט קרא לשון גאולה במקום מכירה. וכפירש"י שם דגאולה זו לשון מכירה היא עיי"ש. ובמש"כ הראב"ע והרמב"ן ז"ל שם. ומאחר דלשון גאולה ולשון פדיי' בהוראתם הפשוטה אחד הם. נראה דגם לשון פדיי' ניתן להתפרש כן. וא"כ כאן דכתיב אם רעה בעיני אדוני' אשר לא יעדה והפדה. דמשמע ודאי דקאי על האדון כמשכ"ל. וכיון דפדיון לאו באדון מיתלי תלי ולאו בידו הוא שתפדה את עצמה. ע"כ אין לנו אלא לפרש והפדה מלשון מכירה. וביאור הכתוב הוא דכיון שאמרה תורה דמצוה על האדון לייעדה לו או עכ"פ לבנו. נראה מזה דזלזול הוא לבנות ישראל להמכר ע"י אביהן כשפחה. ולכן רמי רחמנא על האדון הקונה אותה לייעדה. דע"י כך נראית מכירה זו כמסירה לאישות. ושוב ליכא בזה זילותא כ"כ. ולכן כתב קרא שאם רעה בעיני אדוני' אשר לא יעדה. שהחליט בדעתו שלא יעדנה לו ולא לבנו. והפדה. כלומר שחייב למכרה לישראל אחר. שאפשר שתמצא חן בעיניו לייעדה לו או לבנו לאשה. והיינו דמסיים קרא וכתב לעם נכרי לא ימשל למכרה. שאין לו למכרה אלא לישראל שיש בו צד יעוד. אבל לא לנכרי דלא חזיא לי'. ונמצא דאין זו אלא מכירה לשפחות בעלמא שאסר הכתוב. והיינו כדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שמפרשים הך קרא דלעם נכרי לא ימשל למכרה להזהיר על מכירה לנכרי. כמו שיתבאר לפנינו. ומ"מ מדאפקי' קרא למכירה זו בלשון פדיי' דרשינן מיני' שמגרעת פדיונה ויוצאה. כדאמרינן בפ"ק דקידושין שם. ועפ"ז מתפרש שפיר לישנא דמתניתין (דסופ"ק דבכורות) דקתני מצות היעידה קודם למצות פדיי'. דהכוונה לומר דמצוה יותר שייעדנה הוא או לבנו משימכרנה לאחר. אע"פ שהלוקח ייעדנה. וע"פ זה אין מקום לקושית תוס' חיצוניות כלל:

ובהכיניחא מאי דקשה לכאורה למ"ד (בפ"ק דקידושין כ' ע"א) דהאב מוכרה אפי' לקרובים עיי"ש. והרי כיון דרמי רחמנא מצוה על האדון לייעדה לו או לבנו. וכיון דקרובים לא מצו לייעדה. היכי אפשר לומר דשרי קרא למכרה להם לכתחילה. ואע"ג דדריש לה התם מדכתיב לאמה מלמד דפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד. מ"מ הא גופא קשה דהני תרתי דרשות סתרי אהדדי. דכיון שהרשות ביד האב לכתחילה למכרה אפי' לקרובים או לפסולים דאי אפשר לבוא לידי יעוד. ע"כ מוכרח דליכא מצות יעוד. והיכי דרשו מקרא דמצוה ביעוד. ולפמש"כ ניחא שפיר. דודאי הנך קרובים או פסולים כיון דלא מצו לייעדה מיחייבי לקיים בה מצות פדיי'. דהיינו למכרה לאחר שראוי ליעדה. אלא דלאב התירה תורה למכרה אפי' לקרובים ופסולים. משום דכיון דלא הותר למכור בתו אלא מפני דחקו. הילכך אם לא מצא למכרה למי שראוי לייעדה. התיר לו הכתוב למכרה אפי' לקרובים או פסולים. כיון שהם נצטוו לחזור ולמכרה למי שראוי לייעדה כשימצא אח"כ לוקחין כאלו. ובודאי דהם לא מצו למכרה אלא לראוי ליעדה. דקרא דלאמה דדרשינן מיני' דפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה. באב הוא דכתיב. ונראה דהו"ל בכלל אזהרה דלעם נכרי לא ימשל למכרה. דהיינו משום דלא חזי לייעוד כמשכ"ל וה"ה לשאר פסולים או קרובים דלאו כל כמיני' דאדון למכרה להם. אלא דוקא למי שראוי לקיים מצות יעוד. ואין להאריך בזה. ועכ"פ שיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו. דמצות פדיי' היינו מצות מכירה לאחר ע"י האדון באופן שאפשר שתתייעד. והיינו דאמר קרא והפדה:

ועפ"זניחא שפיר הא דתניא במכילתא (משפטים) דקתני בבגדו בה מאחר שנהג בה מנהג בזיון ולא נהג בה משפט הבנות אף הוא אינו רשאי לקיימה דברי ר"י בן אבטולמוס וכו'. רבי ישמעאל אומר באדון הכתוב מדבר אשר לקחה ע"מ לייעד ולא יעדה אף הוא אינו רשאי לקיימה עיי"ש. וכבר נדחקו המפרשים שם הרבה לפרשה. ורצו לפרש דלקיימה פירושו למכרה ובודאי הוא דחוק טובא ולא יתכן כלל. אבל ע"פ שיטת רבינו הגאון ז"ל הדברים פשוטים. ודברים כמשמען. דלר"י ב"א קרא דוהפדה על האב קאי שאינו רשאי לקיימה אצל האדון אלא יפדנה. ולא ס"ל מצות פדיי' באדון כלל. ופליג אמתניתין דפ"ק דבכורות שם. אבל רבי ישמעאל ס"ל דוהפדה אאדון קאי וכמשמעות פשטי' דקרא. לומר דמצות פדיי' באדון. היינו שמאחר שאינו מייעדה אינו רשאי לקיימה תחתיו. אלא חייבו הכתוב למכרה לאחר שאפשר שייעדנה. וכמו שביארנו בשיטת רבינו הגאון ז"ל. ודברי המכילתא פשוטים ומבוארים ברווחא. ומתניתין דפ"ק דבכורות אתיא כרבי ישמעאל. וע"פ שיטה זו ניחא נמי שפיר מאי דאמרינן (בפ"ק דקידושין ה' ע"א) לא נכתוב רחמנא בכסף ותיתי מהנך. מה להנך שכן ישנן בע"כ. וכ"ת כסף נמי ישנו בע"כ באמה העברי'. באישות מיהא לא אשכחן. ופירש"י וז"ל באמה העברי' בע"כ שאביה מוכרה שלא מדעתה עכ"ל. והתוס' שם בשם ר"ת ז"ל הקשו על דבריו דמוכרח ע"כ דאב במקום בתו קאי ואין זה חשוב בע"כ. ומשום זה נדחקו הרבה לפרש פי' אחר בסוגיא שם עיי"ש. וכן כל שאר ראשונים ז"ל נדחקו הרבה בזה עיי"ש. וגם הרפ"י שם רצה לחדש בזה פי' אחר דלא ככל הראשונים. לומר דמאי דאמרינן דכסף ישנו בע"כ באמה העברי' היינו מה שיוצאה בגרעון כסף בע"כ דאדון עיי"ש. וכבר דחוהו האחרונים ז"ל. דא"כ הו"ל למימר נמי שישנו בעבד עברי ובשדה אחוזה ובתי ערי חומה. שכולן יוצאין מרשות הלוקח בע"כ בגרעון כסף. וטרחו לתרץ אמאי באמת לא קאמר בגמרא הכי עיי"ש בדבריהם. ולדידי נראה בפשיטות דהיינו משום דכולהו הני לא הוו דומיא דשטר וביאה דמיירי בהו התם שהם תחילת קנין. דביאה קניא בתחילה ביבמה. ושטר נמי אע"ג דליתא בע"כ אלא בגירושין שאינן תחילת קנין. ואינו אלא הפקעת קנין שהי' לבעלה בה תחילה. מ"מ כיון שבשעת קידושין האשה היא המקנה והאיש קונה אותה. ובשעת גירושין איפכא. דהאיש הוא המקנה שאינו מוציא אלא לרצונו. והאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה. וא"כ הו"ל כלוקח שחוזר ומוכר למוכר מה שקנה ממנו בתחילה. דאין כאן סילוק והפקעת קנין דמעיקרא. אלא תחילת קנין חדש הוא. דמה לי מכר לו מה לי לאחר. משא"כ כל אלו היוצאים בגרעון כסף שהוא מצד המוכר שחוזר ונוטל בע"כ של לוקח מה שמכר לו מעיקרא מדעתו ומחזיר לו הכסף שקבל ממנו בעד המקח. דזה ודאי לאו תחילת קנין הוא. אלא סילוק והפקעת קנין דמעיקרא. ולא הוי דומיא דשטר וביאה שישנן בע"כ בתחילת עיקר הקנין. ולא שייך על זה לומר דכסף נמי אשכתן בע"כ. דלא. אשכחן אלא בהפקעת קנין. ולא בעיקר תחילת הקנין כמו שטר וביאה. ולהכי לא מייתי אלא מכסף דאמה העבריה שהוא בעיקר תחילת הקנין לפירש"י ולר"ת ז"ל. אלא דגם זה קשה טובא כמו שהקשו הראשונים ז"ל. אבל לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל סוגיא זו מתפרשת בפשיטות. דהא דקאמרינן כסף נמי אשכחן בע"כ באמה העברי'. היינו במאי דהאדון חוזר ומוכרה לאאר כשהחליט בדעתו שלא ליעדה. בע"כ של האב והבת. והיינו נמי תחילת קנין דומיא דשטר וביאה. ובזה אתי שפיר כל מה שהקשו הראשונים והאחרונים ז"ל שם. וזהו ביאור דברי רבינו הגאון ז"ל בפירושו לברייתא דר"י. שכתב דאמה העבריה יצאה להחמיר לענין שאם לא תטב בעיני אדוניה ימכרנה. ומה שסיים וכתב שם אפי' קטנה שתמכר קטנה ולא גדולה וכו'. אין זה מכלל החומרא. שהרי אין בזה שום חומר באמה מבעבד. דהרי מה שהאמה אינה נמכרת גדולה אלא קטנה. נגד זה העבד לא נמכר רק גדול ולא קטן. אלא כתבו רק דרך אגב לביאור הדין בלבד. וזה ברור:

ולפ"זנראה לכאורה מוכח מזה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דאין ביד האדון למכור עבדו העברי לאחר. מדכתב דאמה העבריה יצאה מכלל עבד עברי להחמיר עלי' שאם לא תיטב בעיני אדוני' שימכרנה. ואם איתא דגם עבד עברי ישנו במכירה ע"י האדון. א"כ אין כאן שום חומרא באמה יותר מבעבד עברי בהכי. שהרי גם העבד נמכר ע"י האדון כשירצה. ואין לומר דאין החומרא אלא כלפי האדון שחייב למכרה אם אינו מייעדה. הא ליתא שהרי הקולא במה שיוצאה בסימני גדלות אינה קולא אלא לגב דידה. דלגבי האדון הו"ל חומרא. וא"כ פשיטא דהחומרא צריך שתהיה מעין הקולא. וכמו דהקולא היא לגב האמה. הכי נמי החומרא היינו לגבי האמה שנמכרת ע"י האדון לאחר אפי' בע"כ דאב ודידה. ומבואר מזה דס"ל דגבי עבד ליכא חומרא זו. וא"כ מבואר דס"ל דעבד עברי ליתא במכירה ע"י האדון. והיינו ע"כ משום דהו"ל בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. וכדעת הרמב"ם והסמ"ג. וא"כ הדבר תמוה אמאי לא מנה במנין הלאוין לאו זה דלא ימכרו ממכרת עבד. כיון דאזהרה זו שייכא גם בענין שבא העבד לידו בהיתר גמור. מיהו לכאורה אפשר לדחות דודאי ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דעבד עברי איתי' במכירה ע"י האדון. ואין זה בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. והחומרא דהתם אינה משום דעבד עברי ליתא במכירה. אלא משום דהא גופא מה שחייבה תורה את האדון למכרה כשאינו מייעדה. חשיבא חומרא גם לגבי דידה. דבעבד אע"פ שרשאי האדון למכרו מ"מ אינו מוכרח במכירתו. ואפשר שלא ימכרנו. אבל באמה חייבתו תורה למכרה וע"כ ימכרנה. אבל אין זה נכון. דהא מה שחייבתו תורה לאדון שימכרנה לאחר כשהחליט בדעתו שלא ליעדה. לא להחמיר עלי' הוא אלא לטובתה כדי שלא תהא מכורה לשפחות בבזיון. וליכא למיחשב חומרא מה שהוא לטובתה. אבל מה שיכול למכרה משא"כ בעבד דליתא במכירה. ודאי שפיר חשיב חומרא גבי אמה. אע"פ שחובת האדון למכרה אינו אלא משום טובתה:

ולכןנראה יותר דודאי ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דעבד עברי ליתי' במכירה. אלא דס"ל שאין זה מטעם דהו"ל בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. אלא משום דעבד עברי שכיר קריי' רחמנא מה שכיר אינו נמכר אף עבד עברי אינו נמכר ע"י האדון. וכההוא דאמרינן (בפ"ק דקידושין ט"ו ע"א) שכיר קריי' רחמנא. מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי עבד עברי פעולתו ליורשיו עיי"ש. איברא דלכאורה מהתם איפכא מוכח. מדאמרינן התם מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו. מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו. ואידך ההוא מיבעי לי' לו ולא ליורשיו. ופרכינן יורשיו אמאי לא שכיר קריי' רחמנא כו'. אלא לו ולא לבע"ח וכו'. וראיתי בחי' קידושין לא נודע שמו המיוחס להרא"ה ז"ל או לאחד מתלמידי הרשב"א ז"ל. שכתב שם וז"ל אלא לו ולא לבע"ח א"ת ותקשה לך נמי הכא שכיר קריי' רחמנא. מה שכיר פעולתו לבע"ח וכו'. יש לומר כיון דפעולתו ליורשיו כשכיר. קמקיים בי' דינא דשכיר בחדא מילתא עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר לפ"ז דאחר שניתן לו דין שכיר בחדא מילתא. שוב לית לן לחוש אם ישתנה דינו מדין שכיר לשאר דיניו. והשתא א"כ אם איתא דאין עבד עברי נמכר ע"י האדון מטעמא דשכיר קריי' רחמנא. קשה אמאי פריך יורשיו אמאי לא שכיר קריי' רחמנא וכו'. והרי כבר מתקיים בו דינא דשכיר לענין שלא יכול האדון למכרו. ושוב שפיר אפשר לומר דלענין יורשיו אין דינו כשכיר. אלא ודאי מוכרח מזה ע"כ לומר חדא מתרתי. או דפשיטא לי' דעבד עברי ישנו במכירה ע"י האדון ולית לי' לענין זה דין שכיר. משום דעבד עברי גופו קנוי לרבו. כדאמרינן בפ"ק דקידושין (ט"ז ע"א) עיי"ש. ואין ליתן לו לענין זה דין שכיר בעלמא. או דס"ל דלענין זה לא משום דשכיר קריי' רחמנא אתינן עלה. אלא משום דהו"ל בכלל אזהרת לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. וא"כ רבינו הגאון ז"ל דס"ל דעבד עברי ליתי' במכירה ע"י האדון. ע"כ היינו משום דס"ל דהו"ל בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. מיהו נראה דאין זה מוכרת. דבלא"ה כבר תי' הר"ב החידושין שם עוד תי' אחר לקושייתו. וז"ל אי נמי כי קריי' רחמנא שכיר לאו לגריעותא קריי' שכיר עכ"ל עיי"ש. הרי דלפי תי' זה יש לנו להשוותו לשכיר למעליותא לכל דבר. ולענין בע"ח היינו טעמא דלא מדמינן לי' לשכיר. משום דגריעותא היא לגבי' שיגבה בע"ח מהענקתו כמו משכירות של השכיר. ולפ"ז שפיר י"ל דאע"ג דמאי דאין עבד עברי נמכר ע"י האדון היינו מטעמא דשכיר קריי' רחמנא. מ"מ פריך שפיר יורשיו אמאי לא שכיר קריי' רחמנא וכו'. משום דלמעליותא משוינן לי' לשכיר לכל דבר. וכן בחידושי קידושין למהר"י בי רב ז"ל והמהרי"ט בחי' שהקשו ג"כ קושיא זו לא תירצו אלא כתי' השני של בעל החידושין:

וראיתיבמכילתא (משפטים פ"א) דדריש התם כשכיר מה שכיר אי אתה רשאי לשנות מאומנתו וכו'. מה שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה אף עבד עברי וכו'. הרי דדריש שני דברים מדקריי' רחמנא שכיר. ובספרא (פרשת בהר) דריש עוד כשכיר מה שכיר ביומו תתן שכרו אף עבד עברי עיי"ש. וזה מוכיח כתי' שני ויש לדחות ואין להאריך. אלא דקשה לכאורה ממש"כ הר"ב החידושין ז"ל עצמו שם לעיל בההיא דאמרינן התם מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. וז"ל פי' אם נמכר בסתם יוצא לשש אנא אם מוכר עצמו בפירוש יותר על שש. וצ"ע כיון דלא יליף שכיר שכיר מנ"ל דמוכר עצמו בסתם יוצא בשש. דהא לא כתיב בי' שש וי"ל משום דשכיר קריי' רחמנא. ואי אמרת שאינו יוצא אלא ביובל אין זה שכיר עכ"ל עיי"ש. והשתא קשה הרי הך תנא גופי' דאמר דמוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. הוא גופי' קאמר דמוכר עצמו אין מעניקין לו. כמבואר שם. וא"כ מנ"ל למעוטי מוכר עצמו מהענקה מדכתיב במכרוהו ב"ד תעניק לו ומוקי לי' למעוטי מוכר עצמו. והרי איצטריך קרא למעוטי לו ולא ליורש. דלדידי' אין לומר כדקאמרינן בגמרא שם דיורשיו אמאי לא והא שכיר קריי' רחמנא. דהרי לדידי' כבר מיתוקים מאי דאיתקרי שכיר לענין שיהא יוצא בשש כשמכר עצמו סתם. ושוב איכא למימר שפיר דקרא דתעניק לו מיעט יורשיו. דדי לנו לומר דקריי' רחמנא שכיר לחדא מילתא לחוד. ועכצ"ל דגם הר"ב החידושין ס"ל לעיקר כתירוצו השני. ועי' במש"כ התוס' בקידושין (שם י"ז ע"א) סוף ד"ה חלה שלש וכו'. דגם מדבריהם שם יש להכריח דהעיקר כתי' האחרון עיי"ש היטב ואין להאריך. ועכ"פ מתבאר דאין לנו הכרח לומר לדעת רבינו הגאון ז"ל דמאי דאין עבד עברי נמכר ע"י האדון היינו משום דהו"ל בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. והשתא א"כ אין מזה קושיא למאי דלא מנה במנין הלאוין לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. משום דאפשר לומר שפיר דס"ל דלאו זה אינו אלא אזהרה למוכר נפש אחר שגנבו. ולחייבו מיתה בב"ד משום גונב נפש ומכרו. והילכך אינו בא במנין לשיטתו כמו שנתבאר:

ואמנםאחר שהעלתי כל זה הגיעה לידי מכילתא דרשב"י שנדפסה בימים אלו מכת"י. וראיתי שם (בפרשת משפטים) דקתני לעם נכרי לא ימכור יכול לא ימכרנה אבל יתננה לו במתנה ת"ל לא ימשול. יכול לא ימכרנה לאחרים אבל ימכרנה לקרובים ת"ל לעם לא ימכור. יכול לא ימכרנה אבל יתננה במתנה ת"ל לעם לא ימשול וכו'. אין לי אלא אמה עבריה עבד עברי מנין. אמרת ק"ו ומה אמה עבריה שהוא רשאי ליעדה לו ולבנו אינו רשאי למכרה עבד עברי שאין לו בו רשות כלל עאכו"כ. ואם מכר לא עשה כלום ואינו לוקה עיי"ש. הרי מבואר לכאורה ככל דברי הרמב"ם. דעבד ואמה העברים אסור האדון למכרם מדאורייתא. וגם מתנה איתרבי מקרא לאיסורא. וכבר העיר בהערות שם דמקור דברי הרמב"ם אלו משם הוא עיי"ש. ואמנם ממש"כ הרמב"ם ויראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה אלא מפני שיש לו ליעדה לבנו לכך נאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה. ומבואר דס"ל דבעבד הדבר פשוט בלא"ה דאינו נמכר. וע"כ היינו כמש"כ בכ"מ שם משום דנפק"ל מלאו דלא ימכרו ממכרת עבד. אלא דאמה שיצאה מן הכלל שהותר ליעדה לבנו. היה מקום לומר שרשאי ג"כ למכרה לאחר. להכי הוא דאיצטריך למיכתב בה לאו בפ"ע. מבואר להדיא שאין דבריו נובעים ממקור ברייתא זו. דהא בהדיא קתני התם אין לי אלא אמה עבריה. עבד עברי מנין אמרת קל וחומר וכו'. הרי להדיא דאי לאו ק"ו מאמה היה ראוי לומר דעבד עברי איתי' במכירה ע"י האדון. ומבואר מזה דאין זה בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. ועבד נמי לא שמענו אלא מקרא דאמה. וגם מאי דמתבאר מדברי הרמב"ם דמתנה נמי לא איצטריך קרא לאיסורא באמה אלא מפני שיש לו ליעדה לבנו. דמבואר מזה דס"ל דמקרא דלא ימכרו ממכרת עבד שמעינן ג"כ מתנה. הוא נגד ברייתא זו דלהדיא מבואר שם דאפי' באמה אי לאו דגלי קרא דכתיב לא ימשול. ולא כתיב לא ימכור. הו"ל לומר דדוקא מכירה ולא מתנה. וא"כ בעבד דלא כתיב בי' אלא לשון מכירה לא ימכרו ממכרת עבד. מנ"ל לומר דמתנה נמי בכלל. ובודאי אית לן למימר דמכירה הוא דאסר קרא אבל מתנה שריא. וגם לא הו"ל להרמב"ם להשמיט מאי דמפורש בברייתא זו שאם עבר ומכר אינו לוקה. ואדרבה ממש"כ (בהלכות גנבה פ"ט) גבי גונב נפש ומכרו שאין לוקין משום לאו דלא ימכרו ממכרת עבד מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עיי"ש. מתבאר דמשום לאו דלא ימשל למכרה שלא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד שפיר לוקין. ולכן נראה ברור דאין זה מקור דברי הרמב"ם ז"ל שם. ושוב ראיתי לרבינו האי גאון ז"ל במקח וממכר (שער ד') שכתב וז"ל הדרך התשיעי. שהמכר מתבטל היכא שמוכר עבד עברי ואמה העבריה. אין לו שימכרם ואם מכר ממכרו בטל. כדכתיב לעם נכרי לא ימשול למכרה. ועוד כתיב לא ימכרו ממכרת עבד עכ"ל עיי"ש. ובקיצור מקח וממכר שבסוף ס' משפטי שבועות לשונו מבואר יותר עיי"ש. הרי להדיא דדעתו ממש כדעת הרמב"ם והסמ"ג דעבד עברי ליתא במכירה כמו אמה. וזהו בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד ובכלל לאו דלא ימשל למכרה. וגם דבריו הם נגד ברייתא זו. דמבואר שם שלא שמענו איסור זה בין באמה ובין בעבד אלא מלאו דלא ימשל למכרה בלבד. וכפי הנראה מקור דברי הרמב"ם ז"ל בזה אינו אלא מדברי רבינו האי גאון ז"ל אלו. אלא שהוא הוסיף בהם טעם וכדרכו ז"ל. ולפני שניהם לא היתה ברייתא זו:

ועכ"פמבואר להדיא בברייתא זו דעבד ואמה העברים אין האדון רשאי לא למכרם ולא ליתנם במתנה. וכמש"כ רה"ג והרמב"ם והסמ"ג. ומ"מ אין מזה סתירה לדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל. משום דדברי הרשב"א אינם אלא לענין גונב נפש ומכרו. כמבואר בדבריו שם. ושם אין האזהרה אלא מקרא דלא ימכרו ממכרת עבד. ובודאי דלאו זה ליתא אלא במכירה. ולא במתנה וכמו שביארנו. אבל בברייתא דמכילתא זו לא מיירי אלא בלאו דלעם נכרי לא ימשל למכרה. דאיתרבי מתנה מדכתיב לא ימשל דמיירי באמה. ומינה למד בקל וחומר גם לעבד עברי. ואין זה ענין לדברי הרשב"א ז"ל ואכמ"ל בזה. ומ"מ גם מברייתא זו מתבאר דמכירת עבד עברי ע"י האדון אינה בכלל אזהרת לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. וכמו שביארנו. וגם בדברי הרמב"ם ז"ל הי' מקום אתי לצדד קצת כוונה אחרת. שלא כמו שהבין בכ"מ דמשום לאו דלא ימכרו ממכרת עבד כתב שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה. אלא שאיני רואה להאריך בזה יותר. ומ"מ מתבאר דמצד זה ליכא שום קושיא בדברי רבינו הגאון ז"ל:

ועדייןצריך ביאור מאי דקשה לכאורה. דהרי בקרא דלא ימכרו ממכרת עבד לא רמיזא כלל דמיירי בגונב נפש. וע"כ הא דאמרינן דלאו זה הוא אזהרה לגונב נפש ומכרו. היינו רק משום דמכירה כזו שהיא בע"כ הו"ל בכלל ממכרת עבד. וכן מתבאר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רנ"ח) שכתב וז"ל וזאת האזהרה כוללת בלא ספק אזהרה לגונב נפש מישראל שימכרהו שהוא ימכרהו בחזקה. כמו שהוא עושה על עבד כנעני. ויהי' עובר על אמרו יתברך לא ימכרו ממכרת עבד וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא א"כ ודאי כשמכרו בע"כ ובחזקה אפי' היכא שלא גנבו מעיקרא בדרך גניבה. אלא לקחו ביד חזקה בפני כל ומכרו הו"ל ג"כ בכלל אזהרה זו. שהרי ממכרת עבד היא זו. וקרינן בי' לא ימכרו ממכרת עבד. וא"כ עדיין הו"ל לרבינו הגאון ז"ל אפי' לפי שיטתו למנות לאו זה במנין הלאוין. דהרי בכה"ג ליכא לאו דלא תגנוב. דאין גזילה בכלל גניבה. אע"ג דגנבה בכלל גזלה כמשכ"ל. איברא דאפשר לומר דנהי דאין בכה"ג לאו דלא תגנוב. מ"מ יש בזה לאו דלא תגזול. שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל. ואפי' למה שביארנו בדעת רבינו הגאון ז"ל לקמן בל"ת דלא תסיג דס"ל דבקרקעות ליכא לאו דלא תגזל למאי דקיי"ל קרקע אינה נגזלת. ויתבאר שם בארוכה. וא"כ לכאורה גם באדם דאיתקיש לקרקע אית לן למימר הכי. מ"מ אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דדוקא עבדים אמרינן דאיתקישו לקרקע. אבל בני חורין לא הוקשו לקרקעות וכדעת התוס' (בפ"ק דקידושין ז' ע"א) בד"ה א"כ. וברמב"ן ורשב"א וריטב"א שם. וכ"כ הה"מ (בפ"ה מהלכות טוען ונטען ה"ב) עיי"ש. ולפ"ז שפיר י"ל דבאדם בן חורין איכא על גזלת גופו לאו דלא תגזל. וכ"ש דניחא לפמש"כ התוס' (ריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"א ע"א)) בד"ה אלא לאו וכו'. דאע"ג דבקרקע ליכא לאו דלא תגזל. מ"מ בעבדים יש בהן לאו דלא תגזל. משום דהא דאין קרקע נגזלת אינו אלא משום דאי אפשר לזוז אותה ממקומה. אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות. עוברין עליהם משום לא תגזל עיי"ש. ולפ"ז כ"ש לבני חורין שעוברין עליהם בלאו דלא תגזל:

ובלא"הנראה לדון דאפי' לדעת רש"י (בפ"ק דקידושין שם) וסייעתו ז"ל דס"ל דגם בני חורין איתקישו לקרקעות. מ"מ לענין לאו דלא תגזל ע"כ ליכא למימר דאיתקישו לקרקעות. דהרי כמו שאין קרקע נגזלת הכי נמי אינה נגנבת. ואפי' הכי חזינן דגלי קרא שעוברין על גנבת אדם בלא תגנב. וא"כ אית לן למימר דהכי נמי אית בהו לאו דלא תגזל. אלא שיש לדון לאידך גיסא. דמדחזינן דלענין גנבה כתב קרא בממון לאו בפ"ע ולנפשות לאו בפ"ע. ואילו בגזלה לא כתיב אלא לאו אחד בלבד. א"כ אית לן למימר דליכא אזהרה אלא בגזלת ממון לחוד ולא בגזלת נפשות. ואפי' את"ל דבעבדים אפי' עברים איכא לאו דלא תגזול. מ"מ איכא למימר דהיינו רק משום צד ממון שיש בהם להאדון דהו"ל ממונו. ומשום האדון הוא דהו"ל בכלל אזהרת לא תגזל. אבל בבני חורין מצד גזלת נפש שגזל נפשו של נגזל גופי' אפשר דאין זה בכלל אזהרת לא תגזל. כיון דליכא בקרא אלא אזהרה אחת בגזלה. דמיירי בגזלת ממון. אבל בנפשות לא אשכחן אזהרה בקרא. איברא דגבי בני נח אשכחן שהוזהרו ג"כ על גזילת נפשות. וכדתניא בברייתא (בפרק ארבע מיתות נ"ז ע"א) על הגזל גנב וגזל. וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן. עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור וכו' עיי"ש. ויפ"ת היינו גזילת נפשות. וכיון דבני נח הוזהרו עלה ע"כ מוכרת לכאורה לומר דגם ישראל מוזהר עלה. דאל"כ הו"ל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דאמרינן התם לקמן דלישראל נאמרה ולא לבני נח. ועוד דאמרינן התם כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. והשתא הרי גם לרבנן אשכחן גזלת נפש דנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני. אלא ודאי גם ישראל הוזהרו בסיני על גזילת נפש כמו על גזילת ממון. ועכצ"ל דאע"ג דלאו מיוחד בגזלת נפש לא אשכחן בהדיא. מ"מ אחר דגלי לן קרא בלאו דגנבה דאיתא בין בממון ובין בנפשות. גילוי מילתא בעלמא הוא דגם אזהרה דגזלה כוללת בין ממון ובין נפשות. וכיו"ב כתב הריטב"א ז"ל (ריש פרק איזהו נשך) דכיון דגלי קרא בגנבה דמוזהר אפי' על גנבה ע"מ למיקט. ממילא שמעינן דה"ה לגזלה ע"מ למיקט. ולא צריך קרא להכי בגזלה וכמשכ"ל. והיינו ע"כ משום דהו"ל גילוי מילתא בעלמא. דאל"כ גזילה מגנבה ליכא למילף להחמיר. דגנבה חמירא טפי מגזלה. אבל ראיתי בפירש"י (בסוגיא דסנהדרין שם) דעל מאי דקתני בברייתא וכן יפ"ת. פירש"י וז"ל וכן יפ"ת דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה עכ"ל עיי"ש. ומדהוצרך לפרש דיפ"ת דקתני דהו"ל בכלל גזל היינו באשת איש דוקא. משמע דס"ל דדוקא יפ"ת שהיא אשת איש חייב עלה בן נח משום גזל. דהו"ל בכלל גזילת ממון שגוזל את האשה מן הבעל שמשועבדת לו למלאכתו. והו"ל אצלו כשפחה הקנויה לו לשמשו. וכשזה בא וגזלה ממנו הו"ל כגוזל ממונו שמוזהרין עלה בני נח כישראל. אבל יפ"ת פנויה אין בה אלא משום גזלת נפשות דישראל לא הוזהרו עלה. וממילא אי אפשר נמי שיהיו בני נח מוזהרין עלה מטעם שביארנו:

ואמנםראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות מלכים ה"ט) שכתב וז"ל בן נח חייב על הגזל בין שגזל גוי בין שגזל ישראל. ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שבמקום דקתני בברייתא וכן יפ"ת. כתב הרמב"ם גונב נפש. ולכאורה טעמו משום דלא ניחא לי' בפירש"י שפירשה באשת איש ומשום שגוזל האשה מבעלה. משום דיפ"ת סתמא קתני. ואשת איש מאן דכר שמה. והשתא כיון דאין ישראל מוזהר על גזילת נפשות קשה היכי יתכן לומר דבני נח הוזהרו עלה. ולכן מפרש הרמב"ם דוכן יפ"ת דקתני בברייתא לא משום חיובא דגזל נקטה. אלא משום חיובא דגנבה. דכיון דישראל הוזהרו על גניבת נפשות שפיר יש לומר דגם בני נח הוזהרו עלה. ובכלל גנבה היא אצלם. ולזה כתב הרמב"ם גונב נפש. וראיתי בכ"מ שם שכתב וז"ל ומדקתני הכא וכן יפ"ת. משמע דכי אזהר להו על הגזל אכולהו גווני אזהר בין דממון ובין דנפשות בין בגזל ובין בגנבה. ואע"פ שכתב רבינו או גונב נפש. לאו למימרא דדוקא גונב אבל לא גוזל נפש. אלא לרבותא נקטה. דיפ"ת מסתמא גזל היא וכמו שפירש"י. ולכך כתב רבינו או גונב נפש עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל מתמיהים בעיני ולא ירדתי לסוף דעתו. איזה רבותא יש בגונב נפש יותר מבגוזל נפש. הרי אדרבה בכל מקום גנבה חמורה יותר מגזלה. והתורה החמירה בגנב יותר מבגזלן לענין תשלומי כפל ארבעה ותמשה וכדמפרשינן טעמא בפרק מרובה (בבא קמא ע"ט ע"ב) עיי"ש. ובתשו' מהר"ב אשכנזי ז"ל (סי' מ"ב) כתב דלא חייבה תורה מיתה אלא בגונב נפש ומכרו ולא בגוזל עיי"ש בדבריו. והיינו מהאי טעמא כיון דלא כתיב אלא גונב נפש אין לנו אלא גונב החמור ולא גוזל דלא חמיר כגונב. ואפי' אם תמצא לומר דלמרן בכ"מ לא ס"ל הכי. ולפנינו יתבאר בזה בס"ד. מ"מ הא ודאי הדבר פשוט דגנבה חמירא טפי מגזלה. והיכי יתכן לומר דהרמב"ם ז"ל נקט גונב נפש לחיובא לרבותא. וכ"ש גוזל נפש. אבל לפמש"כ דברי הרמב"ם ז"ל מדוקדקים. ובדוקא נקט גונב נפש ולאפוקי גוזל נפש. ומיהו עדיין דברי הרמב"ם ז"ל בלא"ה צ"ע אצלי מה שהשמיע לגמרי יפ"ת שמפורש בברייתא. ויש בזה רבותא גדולה. דאע"ג דלישראל שריא. והי' ראוי לומר דליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור. מ"מ אסורה לבני נח. וכדמפרשינן התם טעמא משום דבני נח לאו בני כבוש נינהו. והו"ל להביא הברייתא כלשונה ולבאר דהיינו דרך גנבה. ותמיהני על הכ"מ ושאר נושאי כליו שלא הרגישו בזה ואכ"מ להאריך בזה. ועכ"פ בין מדברי רש"י ובין מדברי הרמב"ם מבואר דליכא אזהרה בגזלת נפשות. ולא קאי לאו דלא תגזל אלא על גזלת ממון דוקא. וכן ראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' רנ"ו) שכתב וז"ל צוה הקב"ה בפרשת קדושים לא תגזל. וגזל בממון דילמוד סתום מן המפורש וכו' עכ"ל עיי"ש. משמע דאתי לאפוקי גזלת נפשות שאינה בכלל האזהרה:

אלאדהדבר תמוה לכאורה דאף דתניא בפרק הנחנקין לא תגנוב בגונב נפשות הכ"מ. או אינו אלא בגונב ממון. אמרת וכו'. ומשמע לכאורה דבעי למימר שלא תהי' אזהרה אלא לגונב ממון ולא לגונב נפשות. אלא משום דבממון איכא אזהרה אחרת. וגם דאיכא ראי' משום דהו"ל דבר הלמד מענינו דבנפשות הכ"מ. מוקמינן לי' לנפשות. אבל בלא"ה הוה מוקמינן לי' לממון לחוד דוקא. אבל על נפשות לא אזהר קרא. וא"כ באזהרה דלא תגזל אית לן למימר לכאורה דלא קאי אלא דוקא לאזהרת גזלת ממון. ולא על גזלת נפשות אבל אין מזה הכרע. דהא באידך ברייתא התם קתני נמי איפכא לא תגנבו בגונב ממון. אתה אומר בגונב ממון או אינו אלא בגונב נפשות. אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות וכו' עיי"ש. הרי דאי לאו דאיכא הוכחה ה"א דליכא אזהרה אלא בנפשות ולא בממון. ועכצ"ל דהכי קאמר בברייתא קמייתא. אתה אומר בגונב נפשות או אינו אלא אזהרה זו בגונב ממון. ולא תגנבו אזהרה לגונב נפשות. וכן באידך ברייתא קתני לאידך גיסא. אבל ודאי לעולם אם לא היתה אלא אזהרה אחת הוה מוקמינן לגונב נפשות דחמיר טפי ולא לגונב ממון. איברא דמלשון המכילתא (פרש' יתרו) דגרסינן התם לא תגנוב הרי זה אזהרה לגונב נפש. אתה אומר לגונב נפש או אינו אלא לגונב ממון. כשהוא אומר לא תגנבו הרי אזהרה לגונב ממון אמור הא מה ת"ל לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר עיי"ש. משמע ודאי דאי לאו דבגנבת ממון אשכחן אזהרה אחריתא לא הוה מוקמינן קרא דלא תגנוב אלא לאזהרת גנבת ממון. אע"פ שלא הי' לנו אזהרה אחרת לגונב נפשות. וא"כ בלא תגזול ע"כ אית לן למימר דלא בא להזהיר אלא על גזלת ממון. אבל לגזלת נפשות אין לנו אזהרה. אבל הדבר תמוה דאיך יתכן לומר כן שיהא ממונו חמור מגופו. והא בכל דוכתי אמרינן שלא יהא ממונו חמור מגופו וכדכתיבנא לעיל. וא"כ ודאי אם לא הי' לנו אלא אזהרה אחת לית לן לאוקמה אלא בנפשות ולא בממון הקל. מיהו נראה דלק"מ דהרי ודאי אפשר לומר דבעי למימר או אינו אלא לגונב ממון אבל לגונב נפש לא הזהיר הכתוב כלל. דהא מאחר דענש עלי' הכתוב מיתת ב"ד. הרי קיי"ל דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר וע"כ אי אפשר שלא יהי' בו אזהרה. ועוד דהרי עכ"פ חזינן דגונב נפש חמור מגונב ממון מדענש עלי' הכתוב מיתה בב"ד. וזה אין בו אלא עונש ממון. ועכצ"ל דהכי קאמר תנא דברייתא. או אינו אלא אזהרה זו דלא תגנב בגונב ממון. משום דסתם גנבה היינו גנבת ממון. ואזהרה לגונב נפשות לא שמענו מהכא. ואנו צריכין ע"כ ללמוד אזהרתו ממקום אחר. ואף דאפי' לא מיירי אלא בגונב ממון. מ"מ נשמע דכ"ש לגונב נפש החמור. מ"מ ע"כ לא סגי בהכי. דהרי קיי"ל דאין מזהירין מן הדין. וע"כ אנו צריכין למצא לו אזהרה מיוחדת בפ"ע. ולזה מסיק כשהוא אומר לא תגנבו הרי אזהרה לגונב ממון אמור. הא מה ת"ל לא תגנוב בגונב נפשות. ומעתה לפ"ז לענין אזהרת לא תגזל. אע"ג דבממון מיירי. מ"מ ודאי פשיטא דכ"ש שהוזהרנו על גזלת נפשות. שלא יהא ממונו חמור מגופו. אע"פ שלא מצינו בה אזהרה מיוחדת באנפי נפשה כמו בגנבת נפשות. ודברי הרא"ם ז"ל ביראים אפשר ליישב ולומר דאין כוונתו לאפוקי נפשות. אלא אדרבה בא לאפוקי דלא נימא דאין האזהרה אלא בנפשות. דכיון דליכא בגזלה אלא חדא אזהרה לית לן לאוקמה אלא בגזלת נפש החמורה ולא בממון הקל. ולזה כתב דקרא בממון מיירי דילמוד סתום מן המפורש. וא"כ עיקר האזהרה בממון היא. ובודאי דממילא נשמע דכ"ש לנפשות דחמירי טפי. ואף דאין מזהירין מן הדין. היינו דוקא לענין שאין עונשין ע"פ אזהרה כזו. אבל איסורא ילפינן. אבל דברי רש"י והרמב"ם ז"ל צ"ע בזה. דהא ודאי לפ"ז כיון שהוזהרו ב"נ על גזילת ממון כ"ש לגזילת נפשות. וגם חשיב שפיר נאמרה ונשנית. כיון דגם בישראל שמעינן איסור גזלת נפש מכ"ש מגזלת ממון כמו שביארנו לעיל (עשין ל"ב) עייש"ה ואכמ"ל בזה. ומ"מ אין זה מספיק לתרץ דברי רבינו הגאון ז"ל. דכיון דלא שמענו איסור גזילת נפש אלא במכ"ש מגזלת ממון. או דילפינן לה מדגלי קרא אזהרה בגונב נפשות. דהו"ל גלוי מילתא בעלמא דה"ה לגזלת נפשות ודאי הו"ל למנות לאו המפורש בקרא במכירת נפש שבא לידו בגזל. אפי' לשי' רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי כיו"ב:

אמנםנראה בזה ע"פ מה שנשאל בתשו' מהר"ב אשכנזי ז"ל שהבאתי לעיל במאי דמוקמינן קרא דלא תגנב בגונב נפשות. והרי כל גנבה היא שלא מדעת בעלים. וכאן הוא מדעת בעלים והו"ל למיכתב לא תגזל. דהגזלה היא מדעת בעלים. והר"ב ז"ל שם הוסיף עוד שכן קשה ג"כ בקרא דוגנב איש ומכרו האמור בעונש. וכן בקרא דכי ימצא איש גונב נפש מאחיו וגו'. אמאי אפקי' קרא בלשון גנבה שהיא שלא מדעת בעלים. והרי יש כאן דעת בעלים. והשיב שם על זה. וז"ל קושטא דמילתא היא דליכא חיוב מיתה אלא בגונב נפש ולא בגוזל. דכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות גנבה) אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב בן אדם ויכניסנו לרשותו וכו'. משמע להדיא דדוקא כשגנבו אבל אם תקף באחד מישראל לפני אחיו ונשתמש בו ומכרו אינו חייב וכו' עכ"ל. ואנכי אינני רואה בדברי הרמב"ם ז"ל אלו שום משמעות לזה כלל יותר ממה שמפורש בקרא גופי'. שהרי גם בעיקר הקרא וגם במשנה ובברייתא ובגמרא (בפרק הנחנקין) לא נאמר דין זה אלא בגונב. והרמב"ם ז"ל לישנא דקרא ולשון המשנה והברייתא הוא דנקט כדרכו ז"ל. ואם מלשון הכתוב והמשנה והברייתא וגמרא אין הכרע לזה. פשיטא דגם מלשון הרמב"ם ז"ל אין שום הכרע לזה כלל. עוד כתב הרב ז"ל שם וז"ל והיינו טעמא דעתידין בעלי זרוע ליפול. וכיון שידעו בו ישראל שנמכר עכ"פ יפדוהו. והרי אינו אבוד. משא"כ בגנוב דלא ידע בו אדם בגנבתו והרי הוא אבוד לעולם. ואפי' בגנבו קיי"ל דאם גנבו ונשתמש בו ומכרו ועדיין הגנוב ברשות עצמו ולא הכניסו הגנב לרשותו פטור. וגדולה מזו אמרו שאם מכרו לאחד מקרוביו של גנוב. כגון שמכרו לאביו או לאחיו הרי זה פטור שנאמר גונב נפש מאחיו עד שיבדלנו מאחיו ומקרוביו במכירה. כמש"כ הרמב"ם ז"ל. והילכך גזול נמי לאו מובדל הוא כיון דמכירין ישראל בגזילתו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכל דבריו ז"ל מתמיהים בעיני. דמבואר דפשיטא לי' דאפי' כשבא לידו בגנבה לא מתחייב הגנב עד שימכרנו בסתר שלא בפני רואים מישראל. וגם דוקא למקום רחוק שאין בני ישראל מצויים שם כלל. דאל"כ איננו מובדל מאחיו. שהרי ידעו בו ישראל ויפדוהו. ואמנם כל זה אינו אלא תורה חדשה מאתו תצא. שאני אומר דאפי' לכשתמצא לומר דלשון גנבה דנקט בקרא דוקא הוא. וכלשון גנבה האמור בתשלומי כפל וארבעה וחמשה. מ"מ אין לנו אלא שצריך שיבוא אליו בדרך גנבה. אבל העימור והמכירה שאח"כ אין לנו שום רמז ורמיזא כלל. לא בקרא ולא בשום דוכתא מדברי חז"ל דניבעי שיהא דוקא בסתר. ולמקום שאין ישראל שם כמש"כ הר"ב ז"ל. והדבר פשוט שמתחייב הגנב מיתת ב"ד אפי' כשמכרו בפרסום ובריש גלי ובהכרזה ברבים על אבן הלקח ולמקום שכולם ישראלים. ומה שהביא ראי' ממה שאמרו שאם מכרו לאחד מקרוביו דפטור. אדרבה משם מבואר איפכא. דאל"כ מאי איריא לאחד מקרוביו. הרי אפי' מכרו לאחד משאר ישראל הו"ל למעוטי מהך דרשא אם מכרו למקום שישראל מצויים שם. ועוד לדבריו אפי' כשבא לידו בדרך גזלה כל שמכרו במקום סתר ולא שכיחי שם אנשים מישראל הו"ל להתחייב. שהרי הבדילו בזה מאחיו. והרי הוא אבוד לעולם דלא ידע בו אדם היכן הוא. אע"פ שידעו שנגזל. והדק"ל אמאי נקט קרא גונב. ומה שהביא עוד ממאי דקיי"ל שאם מכרו ועדיין לא הכניסו הגנב לרשותו דפטור. לא ידענא מאי קאמר. ומאי ענין זה לכאן. דפשיטא דגם אם איתא דמתחייב גם כשגזלו מ"מ לא מתחייב עד שיכניסנו לרשותו תחילה כדילפינן מדכתיב ונמצא בידו. ואין זה ענין לחקירה זו כלל. עוד כתב שם וז"ל וקיי"ל נמי דאחד הגונב את הגדול ואחד הגונב את הקטן בן יומו שכלו חדשיו הרי אלו נהרגין. והילכך שפיר קרי לי' גנבה וכו' עכ"ל. וכפי הנראה כוונתו לומר דמשום שגם קטן בן יומו בכלל. נקט לשון גנבה. משום דאין כאן דעת בעלים. דקטן בפניו כשלא בפניו דמי. אע"ג דבגדול לא שייך אלא לשון גזלה. כיון דיש כאן דעת בעלים. כן מוכרח ע"כ לומר בכוונת הר"ב ז"ל:

אלאדלפ"ז יתבאר לנו מזה דגם בגוזל נפש חייב מיתה. וזה סותר למה שהחליט הוא ז"ל גופי' בריש דבריו דליכא חיוב מיתה אלא בגונב ולא בגוזל. וזה תימא. ולא עוד אלא דמיד אח"כ כתב תו וז"ל ואינו ענין כאן הא דמדעת בעלים. דהגנוב (כצ"ל) אינו בעל. ובעליו הם אביו ואחיו ושאר קרובים שנגנב והובדל מהם. וכלפי מי שנגנב מהם קרי כאן שלא מדעת בעלים. ואין מקום לשאלה זו כלל. והאמת הוא כי לא תגנב לא מיירי אלא בגונב נפשות ע"פ יסודי מקבלי האמת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שחזר והחליט דגונב דוקא. וניחא לי' מאי דנקט קרא לשון גונב אף שיש בו דעת הגנוב. משום דלגבי קרוביו שלא ידעו מיקרי גנבה. אבל גם בזה דבריו תמוהים אצלי. מי עשאן לקרובים בעליו. שאם בת קטנה יש לאבי' זכות בה. היינו דוקא בת ודוקא קטנה. אבל גדולה. ובן אפי' בן יומו אין לאביו רשות בו. וכ"ש לשאר קרוביו וקרא כולל בן כבת. גדולים כקטנים. ומאי דאמרינן עד שיבדלנו מאחיו ומקרוביו ודאי אין הכוונה לומר שיגנבנו מהם. דודאי אינם בעליו שיהי' שייך בזה לומר שנגנב מהם. אלא הכוונה לומר שעושה בזה רעה להנגנב במה שמרחיקו מאוהביו שמטפלים בו. והם אביו וקרוביו. וגם נראה דאשתמיט לי' גמרא ערוכה (בפרק מרובה ס"ח ע"ב). דאמרינן התם א"ל רבי יוחנן גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש בעלים וחייב. ופירש"י וז"ל גנבה בנפש הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש בעלים. שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא חייבי' אע"ג דלא אהנו מעשיו עכ"ל עיי"ש. ואם איתא דהקרובים הם הבעלים הרי שפיר שייך בה יאוש בעלים. דהרי לא הנגנב הוא הבעלים כאן אלא הקרובים. דשפיר שייך בהם יאוש עליו. כמו ששייך יאוש באדון על עבדו. אלא ודאי רק הוא עצמו הוא הבעלים. ולהכי אין בה יאוש בעלים. משום שאין אדם מתייאש על עצמו כדפירש"י. וכדעת השואל. סוף דבר כל דברי הר"ב ז"ל נפלאים בעיני. וא"כ קושית השואל במקומה עומדת. דכיון דיש כאן דעת בעלים הו"ל גזילה ולא גנבה. והו"ל למיכתב לא תגזל. דהרי להדיא מבואר בירושלמי (פ"ח דסנהדרין סוף ה"ג) דגנב בפני בעלים גזלן הוא עיי"ש. וכ"ש גנב את הבעלים עצמן. ועי' מש"כ הרמב"ם (בפ"א מהלכות גנבה ה"ג) ובמגדל עוז ובלח"מ שם עייש"ה:

ובעיקרהשאלה נראה לפמש"כ הראב"ע ז"ל (בפרשת משפטים) בשם הגאון. והוא כנודע רבינו הגאון ז"ל. וז"ל אמר הגאון למה נכנס זה הפסוק (וגונב איש ומכרו וגו') בין מכה אביו ובין מקלל אביו. והשיב כי הפסוק לא ידבר רק על ההוה כי הנגנבים היו קטנים ונגדלו בארץ נכריה לא יכירו אבותיהם. ויתכן שיכום ויקללום. והעונש על הגנב עכ"ל עיי"ש. וא"כ הדבר מבואר בפשיטות. דכיון דמרבינן מקרא בין גדול בין קטן כמבואר בברייתא בגמרא שם ובמכילתא. א"כ ודאי לא שנא גנבה ולא שנא גזלה חייב מיתת ב"ד. דבגדול כיון דאיכא דעת בעלים אין זו גנבה אלא גזלה. ומאי דכתב קרא לשון גנבה. היינו משום שלא דבר הכתוב אלא בהוה. דסתם נגנבים אינם אלא קטנים. וכיון דאפי' קטן אין לו בעלים אלא הוא עצמו הוא הבעלים כמו שביארנו. וקטן אפי' בפניו כשלא בפניו דמי. כמבואר בפ"ק דכתובות (י"א ע"א) ובפרק בתרא דב"ק (קי"ב ע"ב) ובשאר דוכתי. א"כ לא משכחת לה גבי' לעולם אלא גנבה. ולהכי כתב קרא לשון גנבה. אבל מ"מ כיון דגדול נמי בכלל ממילא מבואר דגם על גזלת נפש חייב מיתה. ובפרט כיון דאיתרבו נמי גר ועבד משוחרר שאין להם קרובים כלל. כמבואר התם עיי"ש. דפשיטא דלא יתכן לומר דלא איתרבו אלא כשיש להם כבר אשה ובנים או שנתגיירו ונשתחררו אביו ואחיו וקרוביו עמו. וא"כ אפי' להר"ב ז"ל לא שייכא בהו גנבה. ועכצ"ל דגם בגזלה מחייב קרא. ולא כתיב גנבה אלא משום שלא דבר הכתוב אלא בהוה. כמש"כ רבינו הגאון ז"ל. ובלא"ה נראה לפמש"כ התוס' (בפרק בתרא דב"ק קי"ד ע"א) בד"ה ת"ש הגנב וכו' דאפי' למ"ד ליסטים מזויין גזלן ואינו מתחייב כפל ותשלומי דו"ה. מ"מ שפיר שייך למיקריי' גנב משום דמיטמר מאינשי עיי"ש בדבריהם. ולפ"ז אפשר ליישב עיקר השאלה. דאע"ג דודאי בעלמא כל שהוא בפני הבעלים אין זה אלא גזלה. מ"מ הכא שייך שפיר לשון גונב. משום דמסתמא ודאי מיטמר מאינשי משום דגזלת אדם אוושא מילתא טובא והכל מקדימין להצילו מיד גוזל נפש אדם. ולהכי כתב קרא לשון גונב. אע"ג דודאי לכל דבר דין גזלן יש לו ולא דין גנב. ומעתה מתבאר עפ"ז דעל גזלת נפש נמי מתחייב חנק כשמכרו לאחר. ודלא כמהר"ב אשכנזי ז"ל:

ונראהראי' מוכרחת לזה מדתניא בתוספתא (ריש פ"ז דבב"ק) הגונב משלם תשלומי כפל אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. הגזלן בין כך ובין כך אינו משלם אלא קרן. שאלו תלמידיו את ר"י בן זכאי וכי מה ראתה תורה להחמיר בגנב יותר מבגזלן. אמר להם גזלן השוה כבוד עבד לכבוד קונו גנב חלק כבוד לעבד יותר על כבוד קונו וכו' עיי"ש. וקצת מזה הובא בפרק מרובה (בבא קמא ע"ט ע"ב) עיי"ש. ולכאורה קשה אמאי לא שאלוהו אלא על כפל וארבעה וחמשה ולא שאלוהו ביותר על מיתת ב"ד דגנבת נפש. מה ראתה תורה להחמיר כ"כ על גונב נפש לחייבו מיתת ב"ד. ועל גזלת נפש לא חייבה תורה כלום. וביותר קשה דדין גונב נפש כתיב קודם בקרא לגונב ממון. דדין תשלומי ארבעה וחמשה ותשלומי כפל מאוחר הרבה בקרא אחר דין גונב נפש. וא"כ אמאי שבקו גונב נפש ושאלו על תשלומי כפל ודו"ה שמאוחר בקרא. ועוד קשה ביותר דלזה אין תשובת ריב"ז מספקת. דהרי כיון דמטעם דהגנב חלק כבוד לעבד יותר על כבוד קונו לא החמירה תורה על גונב ממון יותר מעל הגזלן אלא בתשלומי קנס. א"כ בגנבת נפש אמאי חייב הכתוב לגנב מיתת ב"ד וגזלן פטור לגמרי. אלא ודאי מוכרח מזה דבאמת בנפש אין חילוק בין גנב לגזלן. דגם גוזל נפש מיתתו בחנק. ואין לומר דא"כ אכתי קשה אמאי בנפש לא החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן כמו בממון. דזו היא שאלה אחרת. ועל זה לא שאלו. דא"כ בלא"ה הו"ל לשאול שאלה כללית על כל התורה אמאי לא החמירה תורה בכל עבירות שבתורה על העושה בסתר יותר מעל העושה בגלוי ואין להאריך בזה. ועי' בספרי (וזאת הברכה פיסקא שמ"ג). ובמכילתא (יתרו פ"ה) ובפסיקתא זוטרתא (בפרשת יתרו ובוזאת הברכה) ובפסיקתא רבתי (פכ"א פיסקא דעשרת הדברות סי' ג') עייש"ה. דגם משם משמע בהדיא דלאו דלא תגנב כולל גם גזלת נפש:

וכןנראה להוכיח מדאמרינן (בפרק הנחנקין פ"ו ע"ב) אמר רב אסי עדי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי עיי"ש בסוגיא. וברמב"ם (פכ"א מהלכות עדות ה"ט). ואם איתא דדוקא גונב נפש חייב ולא גוזל. למה לי לטעמא דיכול לומר עבדי מכרתי. תיפוק לי' דכיון דליתנייהו קמן עדי גנבה. אי אפשר למיחייבי' מיתה. משום דנהי דמכרו מ"מ מאן לימא לן דגנבו. ודילמא מיגזל גזלי' בפני אחיו וקרוביו. ואפי' אם אחיו וקרוביו באים לפנינו וקאמרי דלא הוו ידעי מזה כלום. פשיטא דלא מיהמני למיחייבי' על פיהם. וגם אפשר שאם הם לא ראו אחרים ראו. ואכתי לאו גנבה היא אלא גזלה. ובשלמא הא לא תקשה נהי דמכרו. מ"מ הרי לא מיחייב אא"כ הכניסו לרשותו ונשתמש בו. ודילמא לא הכניסו לרשותו ולא נשתמש בו. דאיכא למימר דמיירי התם בשמעידים עדי מכירה שראוהו בביתו קודם מכירה ושנשתמש בו. דבלא"ה עכצ"ל כן בכולה סוגיא דהתם. שלא נזכרו אלא עדי גנבה ועדי מכירה בלבד. וכניסה לרשותו ועימור לא מזכיר התם כלל. והיינו ע"כ משום דהו"ל בכלל מכירה דקאמר. כדכתיב ונמצא בידו והתעמר בו ומכרו. אבל הא ודאי קשה כיון דליכא עדי גנבה דילמא לא גנבו אלא בגזלה אתי לידי. וא"כ אפי' היכא דאמרו בפירוש דלאו עבדו הוה. וא"כ לא הוה מצי למימר עבדי מכרתי. מ"מ פטורים מתוך שיכול לומר לא גנבתיו אלא גזלתיו. אלא ודאי מוכרח מזה דלא שנא גנבה ולא שנא גזלה בנפש מיחייב חנק. איברא דלכאורה יש מקום לדחות עפמש"כ התוס' שם בד"ה עבדי מכרתי וכו'. שכתבו וז"ל וא"ת אי לאו למיקטלי' קאתו אם יבואו עדים שאינו עבדו. א"כ למאי קאתו. וי"ל דאתו לקיים המקח עכ"ל עיי"ש. והשתא הא תינח אם לא העידו אלא על המכירה. ולא ידעי אם עבדו הוא או לא. אבל אם היו מעידים שמכר אדם בן חורין דלא שייך לומר דאתו לקיים המקח. וע"כ למקטלי' הוא דאתו. אפי' לכשתמצא לומר דגוזל נפש לא מיחייב מיתה. מ"מ שפיר מיחייבי עדים כשיבואו עדי גנבה. ולהכי ע"כ הוצרך למינקט בענין דאין מעידים אלא על המכירה בלבד. ולא ידעו אם עבדו הוא או לא. דבזה שפיר מיפטרי עדים משום שיכולים לומר דלא למקטלי' אתו. דהרי יכול לומר עבדי מכרתי אלא לקיים המקח הוא שבאו. וא"כ אין הכרח משם לומר דגוזל נפש נמי בכלל אזהרה ועונש דגונב נפש. מיהו נראה דהא ליתא דגם כשמעידים שמכר אדם בן חורין. נמי מצו לומר דאתו לבטל המקח. משום דלאו עבדו הוא. או דמצו לומר דאתו לאסור אותו אדם הנמכר בשפחה כנענית משום דלאו עבד הוא ונמכר שלא כדין. וא"כ אפי' בכה"ג ודאי אין העדים נהרגין אע"פ שאין זה יכול לומר עבדי מכרתי. משום דמ"מ אכתי יכול לומר לא גנבתיו אלא גזלתיו. אלא ודאי מוכרח מזה דגוזל נפש נמי מיחייב חנק כגונב. וכן מתבאר מדברי התוס'. דכתבו וא"ת אי לאו למקטלי' קאתו אם יבואו עדים שאינו עבדו א"כ למאי קאתו וכו'. מבואר דס"ל דכל שיבואו עדים שזה שמכרו אינו עבדו מיקטל. וא"כ כ"ש כשאותן עדים עצמן העידו שאינו עבדו אע"ג דליכא עדי גנבה דמיקטל. ומבואר דע"כ ס"ל דאפי' על גזילת נפש מתחייב מיתה. דאל"כ מה בכך שהעידו שאינו עבדו. מ"מ בלא עדי גנבה אי אפשר למקטלי' משום דדילמא לא גנבו אלא בגזילה בא לידו. אלא ודאי גם בגזלה בר קטלא הוא:

והשתאלפ"ז ממילא מבואר דאין כאן מקום קושיא לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה לאו דלא ימכרו ממכרת עבד שכולל ג"כ אזהרה למכירה בע"כ אפי' כשלא בא לידו דרך גנבה. דהרי לפי מה שביארנו אפי' בכה"ג נמי הו"ל בכלל לאו דלא תגנב. שכולל בין גונב בין גוזל נפש. וא"כ כשמכרו בע"כ מלבד שעובר בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד עובר נמי בלאו דלא תגנב. וכיון שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תגנב. שוב אין לאו דלא ימכרו ממכרת עבד בא במנין לפי שיטתו ז"ל כמו שנתבאר:

ועדייןקשה טובא לכאורה מדתניא בספרא (פרשת בהר פ"ו) לא ימכרו ממכרת עבד שלא יעמידנו בסימטא ולא יעמידנו על אבן המקח עיי"ש. וע"כ מיירי בענין שמותר למכרו. כגון שנמכר ע"פ ב"ד או מוכר עצמו. מדלא אסרו אלא מכירה בפרהסיא בסימטא ועל אבן המקח. דמשמע הא בצנעא ושלא בדרך בזיון שרי. וכן פירשו כל הראשונים ז"ל. וברמב"ם (פ"א מהלכות עבדים הלכה ה') ובסמ"ג (לאוין קע"ה) עיי"ש. וא"כ אזהרה זו כוללת ג"כ מכירה המותרת ע"פ הדין. ולא אסר הכתוב אלא שלא תהי' בפרהסיא ובדרך בזיון. וא"כ עדיין הו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנות לאו זה משום הך איסורא דלא שייך בו לאו דלא תגנב ולא לאו אחר. אלא לאו דלא ימכרו ממכרת עבד בלבד:

ונראהדגם זה אתי שפיר ע"פ מאי דאמרינן בסוגיא דפרק הנחנקין שם אתמר עדי גנבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו חזקיה אמר אין נהרגין. רבי יוחנן אמר נהרגין. חזקיה אמר כר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר. ור"י אמר כרבנן דאמרי דבר ואפי' חצי דבר. ומודה חזקיה בעדים האחרונים של בן סו"מ שהוזמו שנהרגין מתוך שיכולין הראשונים לומר להלקותו באנו והני אחריני כולי' דבר קא עבדי לי'. ואמרינן עלה מתקיף לה ר"פ אי הכי עדי מכירה נמי ליקטלו מתוך שיכולין עדי גנבה לומר להלקותו באנו. וכ"ת קסבר חזקיה דלא לקי. והא אתמר עדי גנבה בנפש שהוזמו חזקיה ור"י חד אמר לוקין וחד אמר אין לוקין. ואמרי' תסתים דחזקיה דאמר לוקין. מדאמר חזקיה אין נהרגין. דאי ר"י כיון דאמר נהרגין הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. איהו לא לקי אינהו היכי לקו. אלא אמר ר"פ בעדי מכירה דכ"ע לא פליגי דנהרגין. כי פליגי בעדי גנבה. חזקיה אמר אין נהרגין גנבה לחודא קיימא ומכירה לחודא קיימא. ר"י אמר נהרגין גנבה אתחלתא דמכירה היא. ומודה ר"י בעדים הראשונים של בן סו"מ שאין נהרגין מתוך שיכולין לומר להלקותו באנו. עיי"ש בפירש"י. ומבואר בתוס' שם בד"ה גנבה אתחלתא וכו'. דלחזקיה דס"ל דגנבה לחודה קיימא. אפי' אתרו בי' לקטלא דודאי למקטלי' קאתו. מ"מ לא שייך בהו חיוב מיתה. דהו"ל ממש כעדי קידושין לגבי עדי ביאה. וגם כתבו עוד דלחזקי' לא בעו התראה לקטלא בשעת גנבה. ולר"י בעי עיי"ש. והיינו משום דגנבה לחודה קיימא. ולא באה אזהרת לא תגנב אלא למלקות בלבד ולא למיתה. וטעמו משום דמכח שתי אזהרות מיוחדות הן באות. גנבה מאזהרת לא תגנב. ומכירה מאזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. וכשהגנב נהרג בשלא הוזמו. לא מפי עדי גנבה הוא נהרג אלא מפי עדי מכירה. וכמו שביאר הר"ב המאור ז"ל שם עיי"ש:

והנהמפירש"י והתוס' שם מתבאר דס"ל דלאוקימתא דר"פ אתי שפיר מילתא דחזקיה אפי' אליבא דרבנן דאמרי דבר ואפי' חצי דבר. וטעמא דאין נהרגין משום דגנבה לחודה קיימא ולא באו אלא להלקותו. וכמש"כ המהרש"א ז"ל שם עיי"ש. וכן ביארו ג"כ בעל המאור והר"ן שם עיי"ש. ואמנם במאי דאמרינן התם אמר אביי הכל מודים בבן סו"מ והכל מודים בבן סו"מ ומחלוקת בסו"מ וכו'. ומחלוקת בבסו"מ שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל. פירש"י וז"ל שנים אומרים בפנינו גנב משל אביו מעות לקנות בשר ויין בפעם שני' אחר שלקה. ושנים אומרים בפנינו אכל הבשר ברשות אחרים וכו' הנך שתי כתות צריכות זו לזו. ואין הראשונים יכולין לומר להלקותו באנו. והו"ל חצי דבר. לחזקי' דס"ל כר"ע אין נהרגין. ולר"י דאמר נהרגין כרבנן עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה דס"ל דגם למסקנא אכתי קים לן דחזקי' ור"י פליגי בפלוגתא דר"ע ורבנן. דחזקי' כר"ע ור"י כרבנן. והוא תמוה לכאורה דנראין דבריו כסותרין זא"ז. דהרי ממאי דפירש"י בדברי ר"פ. מתבאר דס"ל דלמסקנא אתי חזקי' ככ"ע. וכבר הרגיש בזה המהרש"א שם. אלא דמה שתי' שם דמשום דאביי מקמי דר"פ הוה. נקט רש"י במילתי' דאביי כדקס"ד מעיקרא דפליגי חזקיה ור"י בפלוגתא דר"ע ורבנן עיי"ש. אין זה מספיק. אלא שיש מקום לומר דר"פ דהוה בתר אביי הוא דחידש לן מסקנא זו דלא צריך למיתלי פלוגתייהו בפלוגתא דר"ע ורבנן. אלא י"ל דכ"ע כרבנן ס"ל. ואביי אכתי לא הוה ידיע לי' מסקנא זו. אבל אכתי תמוה מנ"ל לרש"י דאביי לא הוה שמיע לי' ולא ידע לה למסקנא דר"פ. ומי הכריחו לפרש הך מילתא דאביי כדקס"ד מעיקרא. כיון דשפיר יש מקום לפרש מילתא דאביי גם לפי מסקנא דר"פ. וכמו שפירשו באמת הר"ב המאור והר"ן ז"ל. וז"ל ומחלוקת בבסו"מ בקלקולו האחרון. שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל. לחזקי' עדי גנבה אין נהרגין אפי' לרבנן דאמרי דבר ואפי' חצי דבר. משום דגנבה לחודה קיימא. ואכילה לחידה קיימא. שהרי אף חלוקות באזהרתן אזהרה דגנבה מלא תגנבו ואזהרה דאכילה מלא תאכלו על הדם. וכיון דגנבה לחודה קיימא אשתכח דלאו דידי' אינו ניתן לאזהרת מיתה אלא לתשלומין. ומשלם על פיהם כשלא הוזמו. ואף עדי גנבה כמו כן כשהוזמו. ועדי אכילה נהרגין אפי' לר"ע. דאכילה לחודה קיימא וכולי' דבר קעבדי ונהרג על פיהם כשלא הוזמו. לר"י דאמר גנבה אתחלתא דמכירה היא הכא נמי אתחלתא דאכילה היא. ולא הוא משלם על פיהם כשלא הוזמו דלא תיהוי כמת ומשלם. ולא הם וכו' עכ"ל עיי"ש וכך הם דברי הר"ן ז"ל שם עיי"ש. הרי דמילתא דאביי מתפרשת שפיר ממש כאוקימתא דר"פ ומי הכריחו לרש"י לפרש ע"פ מאי דקס"ד מעיקרא. וראיתי בקונטרס מהרח"י ז"ל שגם הוא עמד בדברי הרש"א אלו ודחאם. וכתב הוא לתרץ דברי רש"י. דס"ל ז"ל דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו שמענו. אבל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין משלמין עליו לא שמענו. וא"כ אפי' תימא דלאו דגניבה שני' של בסו"מ חשוב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד משום דאפשר דאתי לידי קטלא על ידה. מ"מ כי אתו קמאי וקאמרי בפנינו גנב מעות משל אביו ותו לא מידי. מ"ט לא לישלם לי'. וכיון דודאי משלם היאך אפשר לומר דעדי גנבה נהרגין. והלא יכולין לומר לחייבו ממון באנו עיי"ש בדבריו. והם תמוהים הרבה. ובמח"כ לא דק כלל. דהרי הרב המאור לא נחית בזה כלל לטעמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין משלמין עליו. דהדבר פשוט דזה ליתא. ולא אתי עלה אלא מטעמא דלר"י דס"ל דגנבה אתחלתא דאכילה היא. נמצא דחיוב מיתה שלו מתחיל מיד משעת גנבה וגומר באכילה. והילכך אי אפשר לחייבו בתשלומין על הגנבה משום דהו"ל כמת ומשלם. אבל לחזקיה דאמר גנבה לחודה קיימא ונמצא דחיוב מיתה אינו מתחיל אלא בשעת אכילה שאח"כ אבל בשעת גנבה ליכא אלא חובת תשלומין בלבד כשאר גנבת ממון בעלמא. משום דאזהרות חלוקות הן. וחובת מיתה אינה באה אלא אחר שעבר על אזהרה שני'. אבל אזהרה ראשונה אינה באה אלא לתשלומין בלבד כמו בשאר גנבה בעלמא. ולא לאזהרת מיתה. וכן מבואר בר"ן שם עייש"ה. ואין זה ענין כלל למאי דאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. דשם מיירי בדליכא השתא חיוב מיתה כלל. אלא דלאו זה יכול להביאו גם לידי מיתה בענין אחר. והילכך אע"ג דבענין זה לא מתחייב מיתה אין לוקין עליו. אבל הכא מיירי בדאתרו בו למיתה ונהרג. ומיתתו פוטרתו מתשלומי ממון אם איתא דמשעת גנבה מיד מתחיל חיוב מיתה כדס"ל לר"י. ועי' בפ"ג דמכות (י"ג ע"ב) עיי"ש היטב. והוא פשוט ואין להאריך. וא"כ עדיין דברי רש"י ז"ל בלא פתרון וצ"ע:

ולכןנראה לי בבאור דבריו ע"פ מה שביאר הר"ב המאור ז"ל דטעמא דחזקיה דס"ל דגנבה לחודה קיימא ומכירה לחודה קיימא. היינו משום דמכח שתי אזהרות חלוקות הן באות. גנבה מאזהרת לאו דלא תגנוב. ומכירה מאזהרת לאו דלא ימכרו ממכרת עבד עיי"ש. וביאור דבריו דכיון דלחיוב מיתה הוה סגי לן בחדא אזהרה. דהרי מאחר דעונש מיתתו מפורש בקרא וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. אלא דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. הרי סגי לן דלכתוב קרא לאו דלא תגנב לחוד. דהו"ל אזהרה לגנבת נפש שענש עלי' הכתוב חנק אחר שימכרנו. או דלכתוב לאו דלא ימכרו ממכרת עבד דהו"ל אזהרה למוכר נפש אחרי שגנבו להתחייב מיתה. ומדחלקן הכתוב לשתי אזהרות. ע"כ מוכרח מזה דגנבה לחודה קיימא ואין בה עונש מיתה כלל. אלא איסורא באנפי נפשי' הוא. ויש עלי' חיוב מלקות. ומשום מלקות זו באה אזהרת לא תגנב. ומכירה לחודה קיימא. ועלי' הוא שענש הכתוב מיתת ב"ד. ואיסורא בפ"ע הוא. שאם מכר אדם שבא בידו בדרך גנבה מתחייב חנק בב"ד מאזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. וכמו שביאר הר"ן ז"ל שם. שכתב וז"ל ומ"ד לוקה ס"ל שלא על הגנבה ועל המכירה הוא נהרג. אלא על המכירה שאחר הגנבה. אבל גנבה לחודה קאי. ואין בה מיתה אלא גומרת היא למלקות. וכך הוא משמעות הכתוב וגונב איש אם מכרו אח"כ מות יומת עכ"ל עיי"ש. והיינו משום דאל"כ שתי אזהרות לחד חיובא למה לי. אלא ודאי תרתי חיובי נינהו. חדא למלקות על הגנבה. ואידך למיתת ב"ד על המכירה. אלא דא"כ טעמא דר"י דאמר גנבה אתחלתא דמכירה היא. וליכא הכא אלא חדא חיובא על שתי המעשים דגנבה ודמכירה. דהיינו מיתת ב"ד. דגם לאו דגנבה לא ניתן אלא לאזהרת מיתת ב"ד בלבד. ולהכי חיוב מלקות ליכא הכא כלל. לא נתברר לכאורה כלל. והדבר קשה טובא לכאורה לפ"ז שתי אזהרות חלוקות הללו למה לי. והרי בספרא (פרשת קדושים) תניא לא תגנבו מה ת"ל לפי שנאמר גנבה שנים ישלם למדנו עונש אזהרה מנין ת"ל לא תגנבו עיי"ש. ומבואר מזה דלעונש קנס בעינן אזהרה. וא"כ קשה דאכתי לתשלומי ארבעה וחמשה על הטביחה והמכירה מנ"ל אזהרה. אלא ודאי ע"כ דאזהרה דלא תגנבו לחודה סגי נמי לאזהרה טביחה ומכירה שאחר הגנבה. כיון דרק ע"י הגנבה דמעיקרא הוא דחייב על הטביחה והמכירה. ואם אין גנבה אין טביחה ומכירה. וא"כ מאי שנא הכא דלא סגי אליבא דר"י בחדא אזהרה לגנבה ומכירה בנפש. ועי' בב"ק (ק"ה ע"ב) בתוס' ד"ה מאי לאו וכו' וברשב"א שם ובשאר ראשונים שם ובמש"כ התוס' (בפ"ק דמכות ד' ע"א) בד"ה לוקין ומשלמין. ובמש"כ הרמב"ן וריטב"א שם. ובמש"כ הרג"א ז"ל (בפרשת קדושים) עיי"ש היטב ואין להאריך. ועכ"פ ודאי טעמא דרבי יוחנן אינו מובן לכאורה:

והנראהלענ"ד בזה בטעמי' דר"י דאין הכי נמי דודאי אי הוה לן הכא שתי אזהרות חלוקות. לגנבה בפ"ע ולמכירה בפ"ע. גם ר"י לא הוה פליג עלי' דחזקי' דגניבה לחודה קיימא. אלא דלר"י ס"ל דליכא הכא אלא חדא אזהרה דלא תגנב בלבד. אבל קרא דלא ימכרו ממכרת עבד לא אתי כלל לאזהרה דגונב נפש ומכרו. דהך קרא איצטריך למאי דדרשינן בספרא למכרוהו ב"ד ומוכר עצמו דהוי מכירה דהיתר. ואשמעינן קרא דאסור להעמידו על אבן הלקח ובסימטא למכרו בפרהסיא. והיינו ממכרת עבד דכתב קרא. אבל מכירה דגונב נפש דמתחייב אפי' על מכירה בצנעא ובדרך כבוד. דעל עצם המכירה מצד עצמה קפיד קרא. איננה בכלל אזהרה זו. דהא לא קפיד קרא הכא אלא על ממכרת עבד ולא על המכירה עצמה. וכיון דליכא אלא חדא אזהרה בגונב נפש ומכרו. שפיר קאמר ר"י דגנבה אתחלתא דמכירה היא. ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא. דהרי ליכא אזהרה אחרת למיתת גונב נפש ומכרו אלא זו בלבד. וחזקיה פליג ולא ס"ל הך דרשא כלל ומוקי לי' להך קרא לאזהרת מכירת גונב נפש. ולהכי ס"ל דגנבה לחודה קיימא. וחייב עלי' מלקות משום לאו דלא תגנב דאינו אלא אזהרה לגנבת נפש לחודה. ומכירתו יש לה אזהרה מיוחדת בפ"ע. איברא דלכאורה איכא למישדא בה נרגא מדאמרינן התם לעיל אזהרה לגונב נפש מנ"ל רבי יאשי' אמר מלא תגנב. רבי יוחנן אומר מלא ימכרו ממכרת עבד. ולא פליגי מר קא חשיב לאו דגנבה ומר קחשיב לאו דמכירה עיי"ש. הרי להדיא מבואר לכאורה דרבי יוחנן נמי ס"ל דקרא דלא ימכרו ממכרת עבד אתי לאזהרת מכירת נפש שגנבו. אבל באמת אדרבה משם משמע איפכא דהרי בלא"ה עכצ"ל דהתם ט"ס הוא. דלא מצינו בשום דוכתא פלוגתא דרבי יאשי' ורבי יוחנן. והדבר ברור דעיקר הגירסא שם רבי יונתן במקום רבי יוחנן. והכי איתא בילקוט בשני מקומות (בפרשת יתרו. ובפרשת בהר) עיי"ש. וכן הובאה הגירסא במגדל עוז (בפ"ט מהלכות גנבה) עיי"ש. ומיהו בסה"מ להרמב"ם (לאוין רמ"ג) איתא כגירסא שלפנינו עיי"ש. אבל נראה דגם שם ט"ס הוא. וא"כ אין משם סתירה. ואדרבה מדהוצרך לומר ולא פליגי משמע דיש מקום לומר דפליגי. והיכי יתכן לומר דלא ימכרו לרבי יונתן הוא אזהרה על גנבה. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. שהי' מקום לומר דפליגי בפלוגתא דחזקיה ור"י. דרבי יאשי' כרבי יוחנן דליכא בגונב נפש ומכרו אלא אזהרה דלא תגנב בלבד. ורבי יונתן כחזקי' דעל המכירה איכא אזהרה בפ"ע מקרא דלא ימכרו. ולזה קאמר דלא פליגי. אלא כ"ע כחזקי' ס"ל. אלא דמר חשיב לאו דגנבה. ומר חשיב לאו דמכירה. ואפשר דהיינו משום דס"ל לתלמודא דהלכה כחזקי' טרח לאוקמי לכ"ע כוותי'. ומ"מ ודאי איכא תנאי דס"ל כרבי יוחנן. דסתם ספרא דדריש קרא דלא ימכרו למכירה דהיתר שלא יעמידנו על אבן הלקח ובסימטא. ע"כ כר"י ס"ל כמש"כ. וכן הוכיח בקונטרס שם דברייתא דמייתי התם לקמן דיליף דלא תגנב בגונב נפשות הכ"מ משום דדבר הלמד מענינו דמיירי בחייבי מיתת ב"ד. וכן הוא במכילתא (יתרו ומשפטים) עיי"ש. ע"כ ס"ל כר"י דלחזקי' גנבה לחודה קיימא ואין בה מיתת ב"ד. וע"כ לחזקי' לא נפק"ל דלא תגנב הוא אזהרה לגונב נפש. אלא משום דלגונב ממון כבר כתיב לא תגנבו. והך ברייתא כרבי יוחנן. וכן הוכיח שם עוד מהתוספתא (ריש פ"ח דב"ק) דלא אתיא כחזקי' אלא כר"י עיי"ש בדבריו. ומכ"ז לא תקשה לחזקי'. דהא איכא רבי יונתן דקאי כוותי'. והנה בתלמודין ובירושלמי לא מייתי בשום דוכתא דרשא דספרא דדריש מקרא דלא ימכרו וגו' שלא יעמידנו בסימטא ועל אבן הלקח. ודרשא דדריש בתלמודין מהך קרא אזהרה למכירת נפש גנוב לא מייתי לה בספרא כלל. וזה מסייע למש"כ דהנך תרתי דרשות פליגי אהדדי. ותנא דספרא ס"ל כרבי יוחנן. ודרשא דתלמודין לא אזלא אלא אליבא דחזקיה. כן נראה נכון אצלי:

ומעתהלפ"ז ממילא מבואר דהא דקאמר אביי ומחלוקת בבסו"מ. ע"כ לא מתפרש כאוקימתא דר"פ. דהרי לפי אוקימתא דר"פ עיקר פלוגתייהו דחזקי' ור"י. היינו דלמר תרתי אזהרות כתיבי בגונב נפש ומכרו. ולמר חדא אזהרה הוא דאיכא. וכמו שביארנו. וא"כ לדידי' בבן סו"מ דלכ"ע תרתי אזהרות אית בי'. אזהרה דגנבה מלא תגנבו ואזהרה דאכילה מלא תאכלו על הדם. ראוי לומר דלכ"ע גניבה לחודה קיימא ואכילה לחודה קיימא. ועדי גנבה אין נהרגין משום שיכולין לומר לחייבו בתשלומי ממון באנו. ועדי אכילה נהרגין מתוך שהראשונים יכולין לומר לחייבו בתשלומין באנו הני כולו דבר קא עבדי לי'. וא"כ היכי קאמר אביי דמחלוקת בבסו"מ שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל. איברא דלא דמי דדוקא בגונב נפש ומכרו. דהנך תרתי אזהרות לא תגנב ולא ימכרו וגו' לא נאמרו אלא בגונב נפש ומכרו לחזקי'. להכי שפיר מוכיח מזה דגנבה לחודה קיימא. ולא באה אזהרת לא תגנב אלא למלקות על הגנבה. ועונש מיתת ב"ד לא בא אלא על אזהרה דלא ימכרו ממ"ע. דאל"כ תרתי אזהרות למה לי כמו שנתבאר. משא"כ באזהרות דבן סו"מ. דבין לאו דלא תגנבו ובין לאו דלא תאכלו על הדם מיצרך צריכי ולא מייתרי כלל. דלא תגנבו איצטריך נמי לגנבת ממון בעלמא. כדדרשינן בר"פ איזהו נשך ובספרא שם. אלא דגם גנבת בסו"מ בכלל. וקרא דלא תאכלו על הדם איצטריך נמי לכמה מילי אחריני. כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ג ע"א) ומה"ט קאמר התם דהו"ל לאו שבכללות עיי"ש. ובספרא (פרשת קדושים פ"ו). אלא דגם אכילת בסו"מ בכלל. וא"כ אפי' לחזקיה אין לומר דגנבה לחודה קיימא. ואפי' אי הוה כתיבי שתי אזהרות מיוחדות בבסו"מ. אכתי הוה אפשר לומר דלא באו שתי אזהרות אלא משום אכילה ראשונה דבסו"מ. דגלי קרא דלקי מדכתיב ויסרו אותו. וצריך אזהרה מיוחדת למלקות. ואזהרה שני' לעונש מיתה על אכילה שני'. אבל לשתי אזהרות חלוקות בגנבה ואכילה שני' לא אייתרו קראי. וא"כ אית לן למימר דאפי' חזקי' מודה דגנבה שני' אתחלתא דאכילה היא. וכ"ש שאין מקום קושיא לר"י משתי אזהרות דכתיבי בבן סו"מ:

אלאדלפ"ז קשה לאידך גיסא. מאי טעמא דחזקי' אליבא דאביי. דהרי לפי אוקימתא דר"פ לא קאמר חזקי' דגנבה לחודה קיימא אלא משום דהכי מוכח מדאיצטריך למיכתב שתי אזהרות. וכיון דבבן סו"מ אין מזה הוכחה כדכתיבנא. א"כ אפי' לדידי' הו"ל למימר דגנבה אתחלתא דאכילה היא. והיכי קאמר אביי דמחלוקת בבסו"מ. ונראה דהיינו שהוכרח רש"י ז"ל לפרש אליבא דאביי פלוגתייהו דחזקי' ור"י כדקס"ד מעיקרא דפליגי בפלוגתא דר"ע ורבנן אי אמרינן דבר ולא חצי דבר. ולכ"ע גנבה אתחלתא דמכירה היא. אלא דחזקי' כר"ע ור"י כרבנן. ולזה שפיר קאמר אביי דהכי נמי פליגי בגנבה ואכילה שני' דבסו"מ. דכיון דגנבה אתחלתא דחיוב מיתה היא. וגם ליכא למימר להלקותו או לחייבו ממון באנו דהו"ל כמת ומשלם. א"כ הו"ל חצי דבר. דלחזקי' דס"ל כר"ע פטור. וממילא גם העדים פטורין. ולר"י דס"ל כרבנן דאמר דבר ואפי' חצי דבר חייב. וגם העדים חייבין כשהוזמו. כן נראה נכון אצלי בביאור שיטת רש"י ז"ל בסוגיא זו. ועי' בחנוך (פרשת יתרו מצוה ל"ו) שנראה מדבריו להדיא דס"ל דליכא בגונב ומוכר נפש אלא לאו דלא תגנב בלבד עיי"ש היטב. וכן נראה להדיא מדבריו (בפרשת בהר מצוה שמ"ה) דמבואר מדבריו דלאו דלא ימכרו ממ"ע אינו אלא אזהרה למכירה בהיתר שלא ימכרנו בסמטא ולא יעמידנו על אבן המקח. ולא למכירה באיסור נפש שגנב עיי"ש. ולא נמשך בזה אחר הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רמ"ג רנ"ח) עיי"ש. והוא תמוה לכאורה. דהרי כדברי הרמב"ם מבואר בכולה סוגיא דפרק הנחנקין שם. ולפמש"כ ניחא שפיר. דס"ל כשיטת רש"י. וא"כ לפי דעתו דס"ל דהלכה כר"י לגבי חזקי' דבריו נכונים היטב. דליכא בגונב ומוכר נפש אלא לאו דלא תגנב בלבד. ולאו דלא ימכרו ממ"ע לא קאי אלא לאזהרה על מכירה דהיתר לחודה כמו שנתבאר:

ובהכיניחא נמי מה שכתב בחנוך (בפרשת בהר) שם דאינו לוקה על לאו דלא ימכרו ממ"ע משום דחשיב לאו שאין בו מעשה עיי"ש. ותמוה לכאורה למה הוצרך לזה. והרי לפי המבואר בחנוך לעיל (מצוה ל"ב) דדעתו כדעת הרמב"ן ז"ל. דכל שהלאו הוא אזהרה למיתת ב"ד באיזה ענין. אע"פ שבמעשה שעשה אי אפשר לעולם להתתייב מיתה חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו. וא"כ הכא תיפוק לי' דלא לקי משום דהו"ל נמי אזהרה למכירת גנבת נפש שחייב מיתת ב"ד והו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אבל לפמש"כ דבריו נכונים. ולשיטתו אזיל דלמאי דקיי"ל כר"י אין בלאו זה מיתת ב"ד כלל:

ומעתהנראה דזו היא ג"כ שיטת רבינו הגאון ז"ל. אלא דהוא ז"ל פסק הלכה כחזקי' לגבי ר"י משום דחזקי' רבי' דר"י הוה. וכ"כ הרא"ש ז"ל (בפרק גיד הנשה סי' י"ז) דבכל מקום קיי"ל כחזקי' לגבי ר"י עיי"ש. והרמב"ם ז"ל וסייעתו שפסקו הלכה כר"י. נראה דהיינו משום דס"ל כשיטת בעלי הפירושין שהביא הרז"ה ז"ל שם. דגם לאוקימתא דר"פ פליגי חזקי' ור"י בפלוגתא דר"ע ורבנן. וכיון דקיי"ל כרבנן ממילא קיי"ל כר"י דס"ל כוותייהו. וכן כתב באו"ז (בב"ק סי' ש"ו) בשם רבינו חננאל ז"ל. שכתב בהדיא דאע"ג דחזקי' רבו דר"י הוה. כיון דקיי"ל דליתא לדר"ע גם השמועה דחזקי' נדחית עכ"ל עיי"ש. הרי דעיקר סמיכתו לפסוק הלכה כר"י אינו אלא משום דלא קיי"ל כר"ע. דבלא"ה הו"ל לומר דאין הלכה כר"י לגבי חזקי' רבו. וא"כ לפי מה שדחו הרז"ה והר"ן והרמב"ן ז"ל שם שיטה זו. והעלו דלמסקנא קאי חזקי' שפיר ככ"ע. א"כ הדרינן לכללין דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. וקיי"ל כחזקי' לגבי ר"י. וא"כ אחר שביארנו דשיטת רבינו הגאון ז"ל כשיטת רש"י והחינוך. דלמסקנא דר"פ אתיא מילתא דחזקי' ככ"ע אע"ג דלאביי לשיטה זו ס"ל דמילתא דחזקי' לא אתיא אלא אליבא דר"ע. מ"מ הרי דעת הרבה פוסקים דקיי"ל כר"פ לגבי אביי ורבא. כמבואר בראשונים (בפרק שבועת הדיינין מ"ב ע"א) וברא"ש (רפ"ק דב"ק ובע"ז נ"ט ע"ב ובפ"ח דבכורות סי' ב') וכתב שם שכן דעת הגאונים ז"ל עיי"ש. ואפי' לדעת הסוברין דאין הלכה כר"פ לגבי אביי ורבא. כמש"כ התוס' בע"ז שם בשם ר"ת. מ"מ יש לצדד דהכא הלכה כר"פ ואין להאריך. וא"כ שפיר פסק רבינו הגאון כחזקי' ולדידי' קרא דלא ימכרו ממ"ע לא אתי אלא לאזהרת מכירת נפש שגנבו. ולא כדרשא דספרא. וא"כ יפה עשה רבינו הגאון ז"ל לשיטתו שלא מנה לאו זה במנין הלאוין:

והנהראיתי להרמב"ם ז"ל (בפיה"מ פ"ק דקידושין י"ד ע"ב) שכתב בסוף דבריו וז"ל וכמו כן אינו מותר לו שישתעבד בו בכל ימי העבדות בענינים שיש בהם גנאי גדול. כגון שיוליך כליו לבית המרחץ וכו'. לפי שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד עכ"ל עיי"ש. ולפי דבריו ז"ל נמצא דבכלל לאו זה נמי ענין נוסף שאינו מוזהר עליו מלאו אחר. אבל דבריו ז"ל תמוהים דהך דרשא מידרש בספרא (פ' בהר פ"ז) מקרא דלא תעבוד בו עבודת עבד. וכ"כ הרמב"ם ז"ל גופי' (בפ"א מהלכות עבדים) עייי"ש. וכ"כ בסה"מ (לאוין רנ"ז) ובכל שאר ראשונים. וכן הוא במכילתא (ריש פ' משפטים) עיי"ש. ונראה דט"ס הוא בפיה"מ שם. ובלא"ה אפי' אם איתא לדרשא זו לק"מ ע"פ מה שביארנו לעיל לדרשת הספרא כמבואר ואין להאריך. וראיתי מי שכתב כדבר פשוט דאע"ג דאמרינן (בפרק הנחנקין שם) דאינו חייב עד שיכניסו לרשותו. ופירש"י דנפק"ל מדכתיב ונמצא בידו אין בידו אלא ברשותו. ואמרינן בגמרא שם מכרו ועדיין הוא ברשותו פטור. ופירש"י פטור שהרי לא גנבו כיון שעדיין לא הכניסו לרשותו עיי"ש. מ"מ בלאו דלא ימכרנו עובר שהרי מכרו. אלא דממיתה מיעטי' קרא. ולפ"ז עדיין הי' מקום להקשות לרבינו הגאון ז"ל דהו"ל למנות לאו זה. כיון דמשכחת לה עבירת לאו זה גם בלא עבירת לאו דלא תגנב. אבל לדידי פשוט דאין מקום לדברים אלו כלל. דבזה כי היכי דליכא גנבה משום שלא הכניסו לרשותו הכ"נ מכירה ליכא מהאי טעמא גופא. דכיון דלא גנב מאי מכר אין זה אלא כמראה מקום ללוקח לגנוב בשל חבירו דהלוקח שמוציאו מרשות הבעלים הוא הגנב ואין עלה שם מכירה כלל אע"פ שקבל מעות מהלוקח. ועד כאן לא בעינן קרא דונמצא בידו לומר שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. אלא משום דכיון דלא שייך קנין בבן חורין ואפ"ה חייבי' רחמנא. סד"א דגזה"כ הוא דאפי' לא עשה בו שום מעשה קנין כלל חייב אבל אחר דגלי קרא דבעינן מיהת שיעשה מעשה כעין קנין. כדרך שקונין עבדים. כמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת משפטים) עייש"ה. א"כ היכא שלא עשה בו שום מעשה קנין כלל. כמו שאין כאן שם גנבה כלל ולא עבר על לא תגנב. הכי נמי אין כאן שם מכירה כלל. ולא עבר על לאו דלא ימכרו. דלאו כלום קעביד. וזה פשוט: