יטמא מן נבלת בהמת טוהר הנוגע. והנושא. מצות עשה שיהא הנוגע בנבלת בהמה טהורה טמא. וכן האדם הנושא אותה טמא אע"פ שלא נגע. כדכתיב (בפרשת שמיני) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב וגו'. והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וגו'. ומנה נוגע ונושא בשתי מצות מיוחדות בפ"ע. משום דכל חד כתוב דינו בקרא מיוחד בפ"ע. וגם דיניהם חלוקים. דנוגע אינו מטמא בגדים ונושא מטמא בגדים. ונושא טמא אפי' בבית הסתרים משא"כ במגע. ומשא אינו מטמא אלא האדם דוקא משא"כ במגע וכן מנאן באזהרותיו (בדבור לא יהי' לך) עיי"ש. והרמב"ם (עשין צ"ו) מנה שניהם במצוה אחת עיי"ש. וזה ע"פ מה שהשריש (בשורש שביעי) עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא הלך בדרכו זה מטעם שנתבאר כבר אצלנו ולכן מנאן שתי מצות בפ"ע. והבה"ג וסייעתו כללו כל טומאות הנבלה וטהרה במצוה אחת. ומנאוה במספר הפרשיות עיי"ש. ודעת הרמב"ן ז"ל (עשין צ"ו) שאין למנות כל דיני הטומאות כלל במנין המצות עיי"ש טעמו. והסכים עמו הרשב"ץ ז"ל: