והאוכל כחוק. מ"ע שיהא האוכל נבלת עוף טהור טמא ומטמא בגדים בבית הבליעה. מדכתיב (בפרשת אחרי) וכל נפש אשר תאכל נבלה וגו' וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. ומוקמינן לה בסיפרא (שם פי"ב) ובזבחים (פרק חטאת העוף) ובשאר דוכתי. בנבלת עוף טהור בבית הבליעה. שאין לה טומאה אחרת. אבל מאי דכתיב (בפרשת אמור) וכל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. דמוקמינן לה נמי בנבלת עוף טהור (בסיפרא. ובזבחים שם). לא מיירי אלא לענין שאסור לאכול קדשים. כדפירש"י ורמב"ן ז"ל שם עיי"ש. אבל עיקר דין טומאתה לא כתיב אלא בקרא דפרשת אחרי שם. ולפי שיש בה תנאים רבים. דדוקא עוף טהור. ודוקא בבית הבליעה. ושאר תנאים המבוארים שם. לכך כתב. כדי לכלול כל הדינים והתנאים בקיצור. והאוכל כחוק. כלומר טומאת דבר שאינו מטמא אלא דרך אכילה ע"פ חוקים ומשפטים המפורשים במקומן. והרמב"ם וסייעתו לא מנאוה מצוה בפ"ע. מפני שחשבוה לאחד מדקדוקי מצות טומאת נבלה ע"פ שורש שביעי עיי"ש. ואין זו דרכו של רבינו הגאון כמו שנתבאר. ועי' מש"כ לקמן בסמוך: