Commentary on Sefer Hamitzvot of Rasag, Positive Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הלכות שחיטה תחקור כדת. ולכסות דם הנובע. מצות שחיטה מדכתיב וזבחת כאשר צויתיך ודרשינן (בפ"ב דחולין כ"ח ע"א) מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. ועי' בפירש"י ובתוס' שם. ובפירש"י (בפרשת ראה) כתב וז"ל וזבחת כאשר צויתיך למדנו שיש צווי בשחיטה האיך ישחוט והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני עכ"ל. ועי' במש"כ הרמב"ן ז"ל שם עייש"ה. ומש"כ רבינו ולכסות דם הנובע. מצות כיסוי הדם דחיה ועוף מדכתיב ואיש וגו' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. וצריך ביאור במש"כ רבינו הגאון ז"ל בלשון מצות שחיטה הלכות שחיטה תחקור כדת. וכוונתו סתומה לכאורה. דהרי אם שחיטה היא מצוה נמנית הרי השחיטה מצד עצמה היא המצוה. כדכתיב וזבחת וגו' דהיינו כשבא לאכול בשר חייב מקודם לשחוט. אבל לא החקירה בהלכות שחיטה היא המצוה וגם באזהרותיו אשר ע"פ סדר עשרת הדברות (דבור לא תחמוד) כתב ג"כ וז"ל שמאלו פרשה דת הלכות שחיטה אל תתעלם ממנו בהגויים וכו' עיי"ש. הרי גם שם דקדק לכתוב במקום מצות שחיטה. שלא להתעלם מלהגות בדת הלכות שחיטה. ולא כתב מעשה השחיטה עצמה. וגם בעיקר מצוה זו איכא למישדא נרגא לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל. שהרי כבר השיג הראב"ד ז"ל על מה שמנה הרמב"ם (בעשין קמ"ו) מצות שחיטה במנין העשין. וכתב שאין בזה אלא לאו הבא מכלל עשה. זבוח אכול שאינו זבוח לא תאכל. וכדתנן (בפ"ב דחולין ל"א ע"א) וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל עיי"ש. כלומר ולא מה שאין אתה זובח. והכ"מ השיב עליו דאין זה לאו הבמכ"ע. אלא עשה גמורה לענין שכשבא לאכול בשר חייב לזבוח. אף דודאי ליכא מצוה לזבוח ולאכול ואי בעי לא אכיל ולא זבח. עיי"ש בדבריו. וגם הרמב"ן (בסה"מ שורש ראשון) כתב דבשחיטה ליכא עשה אלא לאו הבא מכלל עשה. ושמטעם זה לא מנאה הבה"ג. שאינו מונה לאוין הבאין מכ"ע עיי"ש. והשתא לדעת רבינו הגאון דלאו הבמכ"ע דרכו למנות במספר הלאוין כמו שיתבאר לפנינו. א"כ אם ס"ל כדעת הבה"ג והראב"ד והרמב"ן לא הי' לו למנות מצות שחיטה במנין העשין. ואפי' אם נימא דדעתו כמש"כ בכ"מ אליבא דהרמב"ם. אכתי הדבר קשה דכיון דבשאינו שחוט איכא מלבד עשה זו גם לאו דאבר מן החי או לאו דנבלה. א"כ מאחר שמנה במספר הלאוין לאו דאמה"ח ולאו דנבלה שוב לא הי' לו למנות העשה דשחיטה. לפום שיטתו דבכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אינו נמנה אלא אחד מהן. ובשלמא איפכא לא תקשה שימנה העשה דשחיטה בלבד ולא ימנה לאוין דאמה"ת ודנבלה. דלזה אפשר לומר דס"ל כדעת הר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (בספרו מעשה נסים סי' י') דעשה דוזבחת ואכלת ליכא אלא כשנשחטה שלא כהילכתה. אבל אם לא נשחטה כלל אלא מתה מאילי' לית בה אלא לאו דנבלה בלבד עיי"ש. ומה"ט צ"ל ג"כ כשנתלש ממנה אבר מחיים מאיליו נמי לית בה עשה דוזבחת ואכלת. וא"כ אע"ג שכבר מנה עשה דשחיטה הוצרך למנות גם הנך לאוין דאמה"ח ודנבלה שאינן בכלל העשה. וכמו שביארנו בכמה דוכתי דבכיו"ב נמנין שניהן גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אבל לאידך גיסא ודאי קשה דאחר שמנה לאוין דאמה"ח ודנבלה לא הי' לו למנות העשה כיון דכל שאינה שחוטה לא משכחת לה שלא תהי' אחד משניהם או אבר מה"ח או נבלה. ונמצא שאין בעשה כלום מה שאינו נכלל עיקר איסורו בהנך לאוין. ובכל כיו"ב אין העשה נמנית לשיטת רבינו הגאון ז"ל:
ולכן נראה ע"פ מאי דקשה טובא לכאורה לפי מה שהוכיח הר"א מיימון ז"ל דעשה דוזבחת כאשר צויתיך אינה אלא בשאינה זבוחה כהלכות שחיטה. אבל כשאינה זבוחה כלל אלא מתה מאילי' לית בה אלא לאו דנבלה. א"כ נמצא דהשחוטה שלא כהלכות שחיטה חמורה מנבלה גמורה המתה מאילי'. דזו יש בה ל"ת ועשה. וזו אין בה אלא ל"ת גרידא. וזה לא יתכן. לכן נראה להכריח מזה דבאמת בבשר גופי' אפי' כשנשחטה הבהמה אלא שלא נשחטה כהלכתה אין בה אלא לאו דנבלה לחוד. ואין העשה דוזבחת כאשר צויתיך אלא על השוחט עצמו שכשבא להכשיר הבשר לאכילה חיובא רמיא עלי' לשחטה ככל הלכות שחיטה שנמסרו בע"פ מסיני. וכל שלא עשה כן וחיסר אפי' אחד מתנאי השחיטה עבר בעשה זו דוזבחת כאשר צויתיך אפי' אם לא יאכל מן הבשר. אבל באכילת הבשר ליכא אלא לאו דנבלה לא תאכלו לחוד. ואף דמדברי הר"א מיימון ז"ל שם לא נראה כן. מ"מ שפיר יש לומר כן בדעת רבינו הגאון ז"ל. וכן מבואר בספר מאמר השכל המיוחס להראב"ן ז"ל (בדבור ראשון מצוה י"ט). שכתב שם וז"ל מצות השחיטה כמו שנאמר וזבחת. וסבתה כי כאשר הביא צורך המזון להרוג בע"ח ציותה התורה הקדושה איך להתנהג בהריגתה. וכיוונה לקלה שבמיתות ולא לענותה במיתה רעה לא לנוחרה ולא לעקרה בסכין פגום עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ז"ל שאין עשה זו אלא מצות השוחט שיתנהג ע"פ הלכות שחיטה. אבל בבשר ליכא עשה כדכתיבנא. ונראה דזו היא ג"כ כוונת בעל אתה הנחלת שכתב באזהרותיו שהיי' חלדה דרסה הגרמה ועיקור עיי"ש. ודבריו סתומים הם לכאורה לאיזו מצוה נתכוון בזה. והרי אין אלו אלא פסולים הפוסלים את השחיטה אבל לא שייכא בהם מצוה. אבל לפמש"כ נראה שנתכוון בזה למצות שחיטה דנפקא לן מדכתיב וזבחת כאשר צויתיך. שנצטוה השוחט להתנהג בשחיטתו ע"פ הלכות שחיטה אלו. ואם עבר ולא התנהג כן מלבד מה שלא הותר הבשר לאכילה. עבר בעשה זו דוזבחת כאשר צויתיך. ובלא"ה כבר הכריח הריצב"א ז"ל (בפ"ג דשבועות כ"ד ע"א) בתוס' ד"ה האוכל וכו' דליכא שום עשה בבשר עיי"ש. ולפ"ז ממילא מבואר דשפיר מנה רבינו הגאון ז"ל עשה זו אע"פ שמנה במנין הלאוין לאו דאבמה"ח ולאו דנבלה. משום דעשה זו מילתא אחריתא היא לגמרי. דעל השוחט הוא דרמיא אבל בשר לית בי' אלא איסור אמה"ח או איסור נבלה. וגם אין זה לאו הבמכ"ע אלא עשה גמורה בקו"ע. וגם לשון רבינו הגאון ז"ל מדוקדק היטב כמבואר:
ועדיין צריך ביאור מש"כ רבינו הגאון ז"ל לכסות דם הנובע. דמשמע דרצה לומר שאין מצוה לכסות אלא דם המקלח שהוא דם הנפש. כמבואר בכריתות (פרק דם שחיטה כ"ב ע"א) עיי"ש. והיינו כרשב"ג דס"ל הכי בברייתא (בפרק כיסוי הדם פ"ח ע"א). דבמתניתין תנן התם דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא. אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. ואמרינן עלה בגמרא ת"ר וכסהו מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר ר"י אימתי וכו'. תניא אידך וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות. מכאן אמרו דם הניתז וכו' חייב לכסות. אמר רשב"ג בד"א שלא כיסה דם הנפש אבל כיסה דם הנפש פטור מלכסות. במאי קמיפלגי רבנן סברי דמו כל דמו. ר"י סבר דמו ואפי' מקצת דמו. ורשב"ג סבר דמו המיוחד עיי"ש. ופירש"י וז"ל ושלש מחלוקות בדבר. רבנן סברי דמו כל דמו כולי' בעי כיסוי. ולר"י אפי' דם הנפש לא בעי כיסוי אלא מקצתו כדקתני דדם הניתז פטור מלכסות ואפי' הוא דם הנפש ובלבד שיהי' שם דם אחר ולרבן שמעון ב"ג דם הנפש כולי' בעי כיסוי עכ"ל עיי"ש. וא"כ רבינו שכתב לכסות דם הנובע. דהיינו דם הנפש שמקלח כנחל נובע מבואר דפסק הלכה כרשב"ג דרק דם הנפש כולו בעי כיסוי. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תחמוד) כתב ופקדי כיסוי דמים אחויים וכוונתו ברורה שאין צריך לכסות אלא דמים המתאחים דהיינו שהולכים בקילוח שכל הטיפות מתאחים יחד ולאפוקי דם התמצית שיורדים טיפין טיפין כל טיפה וטיפה לבדה בפ"ע ולא מצאתי לו חבר בזה. והראשונים ז"ל לא נחלקו אלא אם הלכה כת"ק דס"ל כל דמו בעי כיסוי או כר"י דסגי במקצתו. אבל ליכא מאן דפסק כרשב"ג. אלא שראיתי בהלכות שחיטות למהרי"ל ז"ל שכתב וז"ל ואמר מהר"י סג"ל הממהרין לכסות הדם טרם יצא דם הנפש לגמרי שלא כדין עושין עכ"ל. הרי דס"ל דהלכה כרשב"ג דכל דם הנפש בעינן והביאו הרמ"א ז"ל (בדרכי משה יו"ד סי' כ"ח) והוסיף שם שכ"כ גם בשחיטות ישנים. וז"ל ובמהרי"ל יש שוחטים ממהרים לכסות הדם. ולא שפיר עושים טרם שיצא דם הנפש. ומצאתי בשחיטות ישנים שחיבר ה"ר משה ממודלינג בשם מהרי"ש ומהר"א קלויזנר שצריך להמתין עד שיכלה כל דם הקילוח. דהיינו עד שירדו טיפין טיפין עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל למהרי"ל וה"ר משה ממודלינג ומהרי"ש ומהרא"ק ז"ל דכל דם הנפש בעינן לכסות כרשב"ג. וראיתי בהגהות רמ"א (ביו"ד שם סעי' ט"ו) שעל מש"כ בש"ע שם שאין צריך לכסות כל הדם ולפיכך אין צריך להמתין לכסות עד שיצא כל הדם. והוא מדברי הטור בשם בעל העיטור. כתב בהג"ה שם וז"ל מיהו ימתין עד שמתחיל לירד טיפין כדי שיכסה מקצת דם הנפש עכ"ל. ונרשם שם ע"ז מהרי"ל בשם מהרא"ק עיי"ש. ולפי פשוטו משמע לכאורה דכוונתו דחייב לכסות מקצת מאותן הטיפין שהם דם הנפש. ולפ"ז הדברים תמוהים מאוד. חדא דבמקור הדין בגוף דברי מהרי"ל מבואר להדיא שחייב לכסות כל דם הנפש לגמרי. וגם בדברי הרמ"א בדרכי משה בשם מהרי"ש ומהרא"ק מבואר בהדיא שאין צריך לכסות אלא כל דם הקילוח והיינו משום דכל זמן שמקלח זהו דם הנפש. ומבואר דמש"כ עד שירדו טיפין טיפין. היינו עד ולא עד בכלל ולא בא לומר אלא שחייב להמתין עד שיכלה כל דם הקילוח עד שמתחיל לירד טיפין טיפין. דאז חזינן שכבר כלה לגמרי דם הנפש שהוא דם הקילוח. והטיפין שוב אינן דם הנפש אלא התמצית שאינו חייב לכסותו. שהרי בהדיא כתבו שצריך להמתין עד שיכלה כל דם הקילוח. ועל זה סיים וכתב דהיינו עד שירדו טיפין טיפין. מבואר דלא קפדינן אלא על דם הקילוח בלבד. ועוד דהדברים מצד עצמן מרפסן איגרא. חדא דליכא למ"ד שיהא צריך לכסות מקצת דם הנפש. דלת"ק דרשב"ג כל הדם כולו צריך לכסות. ולרשב"ג כל דם הנפש צריך כיסוי ותו לא. ולר"י אפי' מקצת דם התמצית סגי לכסות כמבואר בסוגי' דגמרא שם ובכל הראשונים ז"ל. ועוד דלפי מאי דקיי"ל כרבי יוחנן (בסוגיא דכריתות שם) רק דם המקלח הוא דם הנפש ולא הטיפין שאחר הקילוח. ואפי' לריש לקיש דאמר התם דמטיפה המשחרת ואילך הוא דם הנפש היינו מטיפה המשחרת שקודם הקילוח ואילך כמבואר שם. וא"כ בדם הקילוח ליכא למאן דפליג שהוא דם הנפש. ולא פליגי אלא בדם השותת ויורד טיפין קודם הקילוח משכלה טפה המשחרת ומתחיל להאדים. ובטיפין היורדין לאחר הקילוח. דלר"י אינם בכלל דם הנפש אלא המקלח בלבד ולר"ל גם אלו בכלל דם הנפש. ואנן קיי"ל כר"י לגבי ר"ל דדם הקילוח בלבד היינו דם הנפש. הן אמת דבפירש"י (בפ"ב דאולין ל"ו ע"א) מבואר דס"ל דמטפה המשחרת שאחר הקילוח הוא שמתחיל דם הנפש. אבל דם המקלח לא הוי דם הנפש עיי"ש. אבל כבר תמהו עליו בתוס' שם בד"ה ודם חללים וכו' ודחו דבריו עייי"ש בדבריהם. אבל ראיתי להר"ן ז"ל בחי' שם וביותר ביאור בחי' הרמב"ן ז"ל שם שהבינו בכוונת רש"י שם דלא קאי אלא אליבא דר"ל. משום דרש"י קאי התם לפרש הא דתנא דבי רבי ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח שאינו מכשיר. וס"ל לרש"י דמאי דקאמר ר"ל מטיפה המשחרת ואילך היינו מטיפה המשחרת שאחר הקילוח. אבל דם הקילוח לא הוי דם הנפש. והתם בכריתות מסקינן תנאי היא דתניא איזהו דם הנפש כל זמן שמקלח דברי ר"א. רש"א מטיפה המשחרת ואילך. תנא דבי ר"י דם חללים ישתה פרט לדם קילוח שאינו מכשיר את הזרעים עיי"ש. וס"ל לרש"י והרמב"ן והר"ן ז"ל שם דתנא דבי רבי ישמעאל דמייתי התם היינו משום דאיהו נמי מהנך תנאי דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ל. דלתנא דבי ר"י נמי כר"ש ס"ל דאמר דדם הנפש הוא מטיפה המשחרת ואילך. דהיינו אחר הקילוח. והיינו דקדריש ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח. משום דדם חללים משמע שנעשה בו חלל. כלומר שהנפש יוצא בו. פרט לדם קילוח שאין הנפש יוצא בו ולא הוי בכלל דם הנפש. כל זה מבואר בדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל שם עיי"ש. וא"כ לדינא ודאי גם לפירש"י קיי"ל כרבי יוחנן דדם הנפש אינו אלא דם קילוח בלבד. וכן מבואר בפירש"י (בפ"ב דפסחים כ"ב ע"ב) בד"ה ואיזה וכו' ולקמן (שם בפרק אלו דברים (פסחים ס"ה ע"ב)) בד"ה דם שהנפש וכו' עיי"ש. ומ"מ קושית התוס' ודאי לא מיתרצא בהכי. ורש"י גופי' (בסוגיא דכריתות שם) פי' כדברי התוס' דלר"ל מטיפה המשחרת שקודם הקילוח הוי דם הנפש. וגם בדברי תנא דבי ר"י פירש"י שם איפכא דדם חללים היינו לאחר מיתה שכבר נעשה חלל. פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה דזהו דם הנפש עיי"ש. וא"כ תנא דבי ר"י כרבי יוחנן ס"ל וגם כ"ע מודו מיהת בדם קילוח שהוא דם נפש. אלא דריש לקיש מוסיף דאפי' קודם קילוח משכלה משחיר הראשון והתחיל להאדים הוי דם הנפש עיי"ש. וכן פי' רבינו גרשם מאור הגולה ז"ל שהביא בש"מ שם עיי"ש. וא"כ עכ"פ מבואר דלדינא לכל הראשונים ז"ל כל זמן שמקלח הוא דהוי דם הנפש. והרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה לגמרי (בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות ה"ג) דדוקא בדם הקזה פליגי ר"י ור"ל התם. וקיי"ל דכל זמן שמקלח. אבל בדם שחיטה כל זמן שיש בו אדמומית הוי דם הנפש עיי"ש ובמש"כ בלח"מ שם. וא"כ הרמ"א שכתב דמשיורדין טיפין טיפין לאחר קילוח הוא דהוי דם הנפש. הוא נגד כל הראשונים ז"ל כולם. ונגד סוגיא דגמרא בכריתות שם. שוב ראיתי להר"ב תבואות שור שעמד על דברי הרמ"א אלו. במה שמצריך דם הנפש. ובמאי דס"ל דלא הוי דם הנפש אלא משיורדים טיפין טיפין לאחר קילוח. ולקושיא הראשונה כתב דס"ל דגם לרבי יהודה קצת דם הנפש מיהת בעינן. ויצא לו כן מלשון רש"י שהבאתי דכתב דלרבי יהודה אפי' דם הנפש לא בעי כיסוי אלא מקצתו. ומזה יצא למהרי"ל דאפי' לר"י דסגי במקצת דמו מ"מ אותו מקצת בעינן דם הנפש עיי"ש בדבריו. וזה לא יתכן כלל. והוא נגד סוגיא דגמרא בדוכתה. דהרי לא נזכר דם הנפש אלא בדברי רשב"ג. והיכי יתכן לומר דגם לר"י בעינן דוקא דם הנפש. וגם לא נפק"ל לי' לרשב"ג דבעינן דם הנפש אלא מדכתיב דמו דס"ל דמו דם המיוחד. וא"כ ר"י דדריש דמו אפי' מקצת דמו לא דריש דמו המיוחד. וע"כ לא בעי כלל דם הנפש. וכן דעת כל הראשונים ז"ל שפסקו כר"י שלא הזכירו דם הנפש כלל. וכן רש"י ז"ל גופי' במחזור ויטרי (סי' תקל"ו) ובספר הפרדס הגדול (סי' ר"ו) בדיני כיסוי פסק כר"י ולא הצריך דם הנפש כלל עיי"ש. וגם אין שום משמעות מלשון רש"י שם כלל דמש"כ רש"י דלר"י אפי' דם הנפש לא בעי כיסוי אלא מקצתו. ע"כ אין כוונתו אלא לומר דאפי' על דם הנפש לא קפיד ר"י דליבעי. אלא במקצת מן הדם איזה שיהי' סגי. דאם כוונת רש"י לומר דגם לר"י דסגי במקצת דם עכ"פ בעי דוקא מדם הנפש. מאי אפי' דם הנפש דקאמר. הכי הו"ל לומר רבנן סברי כולו בעי כיסוי. ולר"י סגי במקצת דם הנפש. ולרשב"ג דם הנפש כולו בעי כיסוי. אלא ודאי ע"כ מוכרח כדכתיבנא וכן מבואר בהדיא בפירש"י שעל הרי"ף עיי"ש. וכבר הרגיש בזה בת"ש גופי' שם עיי"ש. ולקושיא השניי' הניח דברי הרמ"א בהג"ה בתמיהא. אבל דברי מהרי"ש ומהרא"ק שהביא בד"מ כתב שם ליישב דחששו לדעת רש"י בחולין שם דס"ל דמטיפה המשחרת שאחר הקילוח הוי דם הנפש. וגם חששו לדעת רש"י בכריתות שם שהיא גם דעת התוס' דדם הקילוח הוא דם הנפש. והילכך הצריכו תרווייהו. דם הקילוח וגם טיפין שאחר הקילוח. ומש"כ עד שירדו טיפין. היינו עד ועד בכלל עיי"ש בדבריו. וכל דבריו תמוהים ואין להם שורש ויסוד כלל. דמלבד שדבריו נוסדו על מה שהבין בפירש"י דגם לר"י דוקא דם הנפש. וכבר ביארנו דזה ליתא כלל. בלא"ה אין בדבריו ממש. שכבר ביארנו דגם לפירש"י בחולין שם לדינא אין לנו אלא כר"י דקיי"ל כוותי' לגבי ר"ל בכל דוכתי בר מתלת. וכמבואר להדיא בפירש"י בפסחים שם. וביותר דבריו נפלאים היכי יתכן לפרש בדברי מהרי"ש ומהרא"ק ז"ל דעד ועד בכלל וגם דם הטיפין בעינן לכסות. שהרי בהדיא כתבו דלא צריך להמתין אלא עד שיכלה כל דם הקילוח. וא"כ מה שסיימו וכתבו דהיינו עד שירדו טיפין טיפין. ע"כ הוא עד ולא עד בכלל. וכמשכ"ל. וגם אישתמיטתי' עיקר דברי מהרי"ל שהבאתי לעיל דמפורש בהדיא דס"ל דכל דם הנפש בעינן לכסות:
ולכן נראה ברור בלא ספק דמש"כ הרמ"א בהגה שם ומיהו ימתין עד שמתחיל לירד טיפין כדי שיכסה מקצת דם הנפש. אין כוונתו לומר מקצת מדם הנפש. דודאי סבירא לי' דכולי' דם הנפש בעינן ועד שמתחיל לירד טיפין היינו עד ולא עד בכלל וגם לשון שמתחיל שכתב מבואר כן דלא בעינן שיורד אלא שמתחיל לירד אע"פ שלא ירדו. דהיינו כשפסק הקילוח ומתחיל לטפטף טיפין משום דדם הקילוח שהוא דם הנפש כולו בעינן. ומש"כ כדי שיתכסה מקצת דם הנפש. כוונתו לומר כדי שיתכסה אותו מקצת דם שהוא דם הנפש. וכלפי מש"כ בש"ע שם שאין צריך להמתין מלכסות עד שיצא כל הדם. כתב בהג"ה דאע"ג דסגי בכיסוי מקצת הדם. מ"מ צריך מיהת להמתין עד שיכסה אותו מקצת דם הנקרא דם הנפש. ויותר הוה אתי שפיר אם נגיה במקום מקצת דם הנפש. מיהת דם הנפש. אלא שאין צורך לזה. דבלא"ה נמי מתפרש שפיר כדכתיבנא. והדברים ברורים ומוכרחים. ודברי הלבוש ושאר האחרונים ז"ל שהבינו הדברים כפשוטן. תמוהים מאוד בעיני. גם המרשים בש"ע שם שגה במה שציין על הג"ה זו מהרי"ל בשם מהרא"ק עיי"ש. משום שהי' סבור דמש"כ בד"מ ומצאתי בשחיטות ישנים בשם מהרי"ש ומהרא"ק וכו'. הוא ג"כ מלשון המהרי"ל. ובאמת זה אינו. דבמהרי"ל לא נזכר כלום מזה. אבל הוא לשון הרמ"א ז"ל גופי'. לומר שמצא גם בשחיטות ישנים בשם מהרי"ש ומהרא"ק כדברי המהרי"ל. אמנם עכ"פ דברי המהרי"ל וסייעתו ז"ל תמוהים מאוד לכאורה שהם נגד כל הראשונים ז"ל שפסקו כולם כרבי יהודה דאפי' מקצת דם סגי. ואם חששו לחומרא לדעת הראב"ד ז"ל בהשגות (פי"ד מהלכות שחיטה ה"ח) והרז"ה ז"ל שפסקו כת"ק דכל הדם חייב בכיסוי. א"כ גם בדם הנפש לא יצא י"ח אלא בכיסוי כל הדם כולו. ואולי אפשר קצת לומר דודאי חששו לדעת הראב"ד והרז"ה וכן דעת רבינו יהונתן ז"ל בפי' על הרי"ף עיי"ש. וגם הרשב"א ז"ל בתוה"ב לא מצא בזה הכרעה ברורה אלא שכתב שיש לסמוך על הגאונים ז"ל שדבריהם דברי קבלה עיי"ש. אלא דמ"מ כיון דרוב הפוסקים ככולן פסקו להלכה כר"י דבמקצת הדם סגי. לא ראו להחמיר כולי האי להצריך כל הדם כולו כדעת הרז"ה וסייעתו ונקטו כסברא הממוצעת. דהיינו כרשב"ג דאמר דסגי בכיסוי כל דם הנפש. כן נראה קצת בדעת המהרי"ל וסייעתו ז"ל:
ויותר הי' נראה לומר בזה לפמש"כ במשכנות יעקב (חיו"ד סי' י"ג) להכריע כדעת הראב"ד והרז"ה מדאמרינן (בפ"ק דביצה ז' ע"ב) אמר רבה ה"ק השוחט שבא לימלך אומרים לו שחוט חפור וכסה וכו'. רב יוסף אמר ה"ק השוחט שבא לימלך א"ל חפור שחוט וכסה וכו'. א"ל אביי לר"י לימא בדר"ז קמיפלגיתו דאמר השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה וכו' עיי"ש. ואם איתא דבמקצת דם סגי כיון דאית לי' עפר מן המוכן למטה למה התירו לחפור עוד כדי לכסות גם למעלה. יקח מקצת מהעפר המוכן למטה ויכסה בו גם למעלה. כיון דאין שיעור לדם ובמשהו נמי נפיק ידי חובת כיסוי. אלא ודאי ע"כ קיי"ל כת"ק דכל הדם טעון כיסוי. ועוד הביא ראי' מדאמרינן התם (לקמן ח' ע"ב) שחט בהמה חיה ועוף ונתערב דמן זב"ז אסור לכסותו ביו"ט. אר"י ב"י ל"ש אלא שאינו יכול לכסותו בדקירה אחת. אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר. ואם איתא דאין צריך לכסות כל הדם היכי משכחת לה שלא יהא יכול לכסות בדקירה אחת. ועוד ראי' מדאמרינן (בפרק כסה"ד פ"ה ע"ב) ר"ח נפל לי' יאניבא בכתני' אתא לקמי דרבי א"ל שקיל עופא ושחוט וכו'. ופרכינן היכי עביד הכי והא תניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות. כיצד יעשה נוחרו או עוקרו. כי אתא ר"ד אמר צא טרוף א"ל כי אתא רבין אמר צא נחור א"ל עיי"ש. ואם איתא דסגי בכיסוי מקצת הדם אמאי לא שרינן אפי' לשחוט ויכסה משהו והשאר ישתמש בו לצרכו. ואם צריך לכל הדם הרי יכול לשחוט שני עופות ויותר כפי צרכו. ולא צריך לנחור ולטרוף ולאסור הבשר עיי"ש בדבריו. ואמנם לפמש"כ במחזיק ברכה (סי' כ"ח) בשם אחד מהאחרונים דהדם שהוא לפניו בעין לכ"ע כולו טעון כיסוי עוי"ש. אין מכל זה שום הכרע כלל כמבואר. אלא דלא ידענא מהיכא תיתי לן לחלק בזה. דכיון דדרשינן קרא דמו ואפי' מקצת דמו. מהיכא תיתי לן לחלק. ואין רמז לזה בגמרא ולא בפוסקים. אדרבה איפכא משמע. שהרי כתב הטור בשם בעל העיטור שאין צריך להמתין עד שיצא כל הדם. הרי דאפי' לכתחילה אין צריך לכסותו כולו. ואין תשובה זו לפני לעמוד על טעמו. וא"כ ראיות אלו מוכרחות לכאורה:
איברא דאין מכל זה הכרח אלא לאפוקי ממ"ד דכל הדם בעי כיסוי. אבל אכתי יש מקום לומר דהילכתא כרשב"ג דכל דם הנפש צריך לכסות. והילכך בההיא דפ"ק דביצה שפיר י"ל שיש לו עפר למטה כדי צורך לדם הנפש כולו. ואם יטול קצת ממנו לא יהא מספיק לכסות לא למעלה ולא למטה. וכן בההיא דלקמן י"ל דדקירה אחת יכול לכסות רק דם הנפש ולא יותר. וא"כ אין מההיא דהתם ראי' לומר דכל הדם צריך כיסוי. מיהו מההיא דפרק כיסוי הדם לכאורה שפיר מוכח. דליכא למימר דכיון דדם הנפש כולו טעון כיסוי לא סגי לי' בשאר הדם להסיר את היאניבא. דאכתי יכול לשחוט שנים ושלשה עופות. ולמה הצריכוהו לנחור ולטרוף ללא צורך. דמקלקל הבשר ואיכא עבירת בל תשחית. אלא דבאמת גם מזה אין הכרח דמאן לימא לן דליאניבא לא צריך דוקא דם הנפש. וא"כ גם מההיא ליכא הכרח אלא דלא כרבי יהודה דאמר במקצת דם סגי ולית לי' שיעורא. אבל אכתי יתכן לומר דלית הילכתא גם כמ"ד דכל הדם חייב בכיסוי. אלא כרשב"ג דסגי בדם הנפש בלבד:
ונראה לי עוד ראי' לזה מדאמרינן (ריש פ"ק דכריתות ד' ע"ב) אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למאי. אחד לדם חולין. ואחד לדם קדשים. ואחד לדם התמצית. ופריך הניחא לר"י דאמר דם התמצית בכרת אלא לרבנן דאיני אלא באזהרה ההיא למאי אתא. ואפי' לר"י כרת נפק"ל מכל דם וכו'. אלא אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לדם כיסוי. ותו אמרינן התם ואמר רבא חמשה לאוין האמורין בדם למה אחד לדם חולין וכו' ואחד לדם כיסוי וכו' עיי"ש. והנה רש"י פי' דם כיסוי דם חי' ועוף שכיסהו ונתגלה סד"א בטל אגב ארעא ואי הדר אכלו עפרא בעלמא הוא ולא ליחייב קמ"ל עיי"ש. אבל בפי' רגמ"ה ז"ל וכן בתוס' שם מבואר דמפרשי לה כפשטי' בדם הצריך כיסוי דהיינו דם חי' ועוף שעומד לכיסוי. וכן הביא בש"מ שם בשם הרא"ש שדחה פירש"י ומפרש לה בדם הצריך כיסוי עיי"ש. והשתא לפ"ז כיון דאפי' במקצת דם יוצא ידי חובת כיסוי. א"כ אפי' בדם חי' ועוף אינו עומד לכיסוי אלא משהו שבו. ולמה לי קרא לרבות דם חי' ועוף לכרת וללאו משום דסד"א כיון דכתיב על הארץ תשפכנו כמים וזה שצריך כיסוי אינו נשפך כמים. וכמש"כ התוס' שם. והרי כיון דאינו צריך כיסוי אלא משהו. א"כ כל משהו ומשהו שפיר קרינן בי' תשפכנו כמים. שהרי יכול לכסות משהו אחר. ואפי' אם תמצא לומר דקרא דחיק ומוקים אנפשי' בשאין דם אחר אלא דם שעל הסכין או דם הניתז דלכ"ע חייב לכסותו. אכתי קשה דהרי ודאי דם הניתז ושעל הסכין אין בו כזית. ולא שייך בי' חיוב כרת. והיכי מוקי חדא מהנך שלש כריתות לדם כיסוי. ועוד דאפי' בדם הניתז ושעל הסכין אין צריך לכסותו כולו. שהרי לר"י אין שיעור לדבר. וא"כ אכתי כל משהו שבו שפיר חשיב דם הנשפך כמים. ולמה לי קרא לריבויי' אלא ודאי ע"כ רבא קאי אליבא דמ"ד כל דמו בעי לכסויי. או אליבא דרשב"ג דבעי לכסויי כל דם הנפש. ודם כיסוי דקאמר היינו דם הנפש שאין צריך כיסוי אלא הוא. ושפיר איצטריך קרא לריבויי'. משום דאינו נשפך כמים. או משום דעיקר איסור דם בקדשים כתיב דכתיב בי' כי הדם בנפש יכפר ואינו טעון כיסוי. משא"כ דם הצריך כיסוי כמש"כ הרא"ש שם. והא דלא פריך השתא נמי הניחא למ"ד כל דם הנפש טעון כיסוי. אלא למ"ד רק מקצת טעון כיסוי למאי איצטריך קרא לדם כיסוי וכדפריך לעיל הניחא לר"י וכו'. היינו משום דהתם לית הילכתא כר"י בהא אלא כרבנן דס"ל דדם התמצית אינו אלא באזהרה. אבל בההיא קיי"ל כמ"ד כל דם הנפש. או כמ"ד כל הדם בעי כיסוי. ודלא כמ"ד מקצת הדם סגי לכיסוי. ועי' בפ"ק דחגיגה (ט' ע"ב) בתוס' ד"ה שני וכו' ובזה"ר להרשב"ץ (עשין סי' ס"ג) עיי"ש. ומעתה א"כ מתבאר מזה דקיי"ל כרשב"ג דכל דם הנפש בעי כיסוי. או כת"ק דידי' דס"ל דכל הדם כולו טעון כיסוי:
ולפ"ז נראה דלפי דעת רוב הראשונים ז"ל שם דאימתי דר"י במתניתין אינו אלא לפרש מילתא דת"ק. וא"כ סתם מתניתין ס"ל דרק מקצת הדם טעון כיסוי. ואידחיא מהילכתא ע"פ הראיות שביארנו דקיי"ל כהנך תנאי דסברי דלא סגי לכסוי במקצת הדם. אלא בעינן כל הדם או עכ"פ כל דם הנפש. ואין לנו לדון בזה אלא אם הלכה כת"ק דרשב"ג דבעי כל הדם כולו. או כרשב"ג דפליג ואמר דלא בעי כיסוי אלא כל דם הנפש. וא"כ לא מיבעיא לדעת הסוברין דהא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו היינו אפי' בברייתא. וזו דעת השאילתות (פרשת צו סוף שאילתא ע"ט) עיי"ש. ולפי דברי הש"ך (בחו"מ סי' קע"א ס"ק ט') כן הוא גם דעת הרי"ף עיי"ש. דלפ"ז ודאי הכא הילכתא כרשב"ג. אלא אפי' לדעת הסוברין דדוקא במשנה ולא בברייתא. מ"מ הכא כיון דעכ"פ סתם לן תנא דמתניתין כרשב"ג במאי דס"ל דלא בעינן כל הדם. אית לן למינקט הילכתא כוותי'. דאע"ג דבמאי דס"ל למתניתין דאין שיעור כלל לדם הכיסוי. לית הילכתא הכי כמו שנתבאר. מ"מ נקטינן מיהת כסתם מתניתין לענין שאין צריך לכסות כל הדם דבזה לית לן ראי' לאפוקי מתניתין לבר מהילכתא. וקיי"ל הלכה כסתם משנה. וא"כ אית לן למימר דהלכה כרשב"ג דרק דם הנפש טעון כיסוי. שוב מצאתי לאחד מגדולי הראשונים ז"ל שפסק הילכתא כרשב"ג. והוא הרוקח (סי' ש"פ) שכתב וז"ל דם הניתז ושעל הסכין או על הכותל אם כיסה דם הנפש פטור אין דם אלא הוא חייב עכ"ל עיי"ש. והיינו כרשב"ג דקאמר בד"א שלא כיסה דם הנפש אבל כיסה דם הנפש פטור מלכסות. ומש"כ אם אין דם אלא הוא חייב. היינו משום דס"ל דאין דם אלא הוא משכחת לה בצפור קטן שיש בו דם מעט. וכולו נשאר על הסכין או ניתז. וכמש"כ בפרדס לרש"י (סי' ר"ו) עיי"ש. וא"כ הרי יש שם גם כל דם הנפש. ולכן חייב לכסותו. אבל ודאי מה שאינו דם הנפש אינו בכלל מצות כיסוי. ודבריו נכונים היטב ע"פ מה שביארנו. והשתא א"כ דברי מהרי"ל וסייעתו ז"ל נכונים וברורים. שחששו לדעת הרוקח שפסק כרשב"ג. ומשום דרוב הפוסקים פסקו כר"י דבמשהו דם סגי. די לנו להחמיר כהרוקח דבעי מיהת כל דם הנפש. וזו היא דעת הרמ"א ז"ל שפסק כן להלכה וכמו שביארנו כוונתו:
ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דנכונים היטב דברי רבינו הגאון ז"ל. ויפה כתב דאין מצוה בכיסוי אלא לכסות דם הנובע. דהיינו הדם המקלח. דזהו דם הנפש. וכרשב"ג דס"ל דקיי"ל כוותי' כדעת הרוקח מטעם שביארנו: