להשתחרר מהשנאה פרט אחד בסיפור יציאת מצרים מודגש מאוד בתורה, אך במבט ראשון הוא כמעט בלתי מובן.

הנה, כך נפתח סיפורה של מכת בכורות: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה: עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה; כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב״ (שמות יא, א-ב).

וכך מתממש הציווי: ״וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ, כִּי אָמְרוּ: כֻּלָּנוּ מֵתִים. וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה׳ נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם, וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם״ (שמות יב, לג-לו).

מה מטרת השאילה הבהולה הזו של כלי הכסף והזהב? בני ישראל מיהרו לברוח, והמצרים המבוהלים הזדרזו כל כך לשלח אותם, עד שלא היה זמן לבצק לתפוח. מדוע, בתוך כל המהומה, התעקש הקב״ה שבני ישראל יבקשו מהמצרים את מתנות הפרידה הללו? ומי צריך אותן? מה יוכלו בני ישראל לעשות בכלים היקרים במסע הארוך במדבר?

השתוממותנו תחריף אם נזכור מה בעצם עשו בני ישראל בזהב הזה. הם השתמשו בו לבניית עגל הזהב, חטאם הקשה מנשוא! על פי חז״ל, משה ציין עובדה זו כשניסה לסנגר על בני ישראל בפני הקב״ה. כך בערך אמר לו: אלמלא הורית להם לקחת זהב ממצרים, לא היו להם חומרי גלם לעשות את העגל!¹

footnotes: ¹ ברכות לב ע״א.

החשיבות שהתורה מייחסת לשאילת כלי הכסף והזהב היא עילאית. כבר בהתגלותו הראשונה של ה׳ למשה, בסנה הבוער, כאשר שליחותו של משה הוצגה בפניו לראשונה, חתם ה׳ את תיאורה כך: ״וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם״ (שמות ג, כא-כב). מדוע העניין חשוב כל כך?

רק לקראת סוף חמשת חומשי תורה, באמצע חומש דברים, נותן לנו הכתוב כלים להבנת הדבר בדיעבד. שני פרטים מספקים לנו את המפתח.

האחד עניינו שחרור עבדים: ״כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם״ (דברים טו, יב-טו). שימו לב לקישור ליציאת מצרים, ולביטוי ״לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם״ המהדהד את ״לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם״ ממעמד הסנה.

השני הוא מצווה מן המדהימות בתורה: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ״ (דברים כג, ח). בני ישראל, כידוע, לא היו סתם גרים בארץ מצרים, אלא עבדים של המצרים. הם אינם חייבים למצרים שום הכרת טובה. להפך: מתבקש למדי שיהיו להם משקעי טינה כלפי העם המשעבד. אך התורה אוסרת על כך. מדוע?

במצווה הקצרה הזו טמונה תובנה עמוקה מאוד על מהותה של החברה החופשית. עַם שהשנאה מניעה אותו איננו חופשי ואיננו יכול להיות חופשי. לו המשיך עם ישראל לסחוב שק של שנאה ושל תשוקת נקם, היה אפשר לומר שהעם יצא ממצרים, אך לא שמצרים יצאה ממנו. היא הייתה מוסיפה לרדות בהם, לכבול אותם בשלשלאות זעם הקשות כשלשלאות ברזל. כדי להיות חופשיים מוכרחים להשתחרר מהשנאה.

יש הבדל יסודי בין חיים עם העבר לבין חיים בתוך העבר. היהדות היא דת של זיכרון. אנחנו מזכירים את יציאת מצרים מדי שנה, ואפילו מדי יום. אבל אנחנו עושים זאת למען העתיד, לא בשם העבר. ״וְגֵר לֹא תִלְחָץ״, מצווה התורה, ונימוקה עמה: ״וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (שמות כג, ט). הזיכרון הוא מאמן מוסרי. כניסוחו המפורסם של הפילוסוף ג׳ורג׳ סנטיאנה, ״מי שאינם זוכרים את עברם נידונים לחזור עליו״.², New York: Charles Scribner’s Sons, 1905, p. 284. עם ישראל זוכר את עברו בדיוק משום כך: כדי לא לחזור עליו. המסר של התורה כאן הוא – זכרו, אבל לא כדי לשנוא.

footnotes: ² George Santayana, Reason in Common Sense

פירוש הדבר הוא שיש להתנתק מטינות העבר. זאת הסיבה לציווי שלא לשלח עבדים ריקם אלא לתת להם מתנות פרידה. המתנות אינן פיצוי ממשי על עובדַת העבדוּת. שנות העבדות אבודות ואין להשיבן. אבל זוהי דרך להבטיח שהפרידה תתקיים ברוח טובה ועם פיצוי סמלי. המתנות מאפשרות לעבד לשעבר לעשות עבודה רגשית: לציין לעצמו את סוף פרק העבדות בחייו, להניחו מאחוריו, ולפתוח דף חדש בלי כעס ובלי עלבון. מי שמקבל מתנות נדיבות מתקשה לשנוא.

מכאן חשיבותה של שאילת כלי הכסף והזהב על פי מצוותו המפורשת של ה׳. פרשן המקרא בן תחילת המאה העשרים בֶּנוֹ יעקב הסביר שה״ניצוּל״ של מצרים האמור בפסוקים שציטטנו בפרק ג ובפרק יב הוא מלשון הצלה. ה׳ ציווה על בני ישראל לקחת את המתנות כדי לשכנע אותם שהאשמים בשעבודם אינם כל המצרים, אלא רק פרעה וההנהגה. השאילה נועדה להציל את המצרים מנקמה עתידית אפשרית מצד בני ישראל הכועסים.

מסר זה של התורה נועד גם לנו, בני תחילת המאה העשרים ואחת, תקופה ידועת עימותים אתניים ודתיים. כדי להיות חופשיים, יש להשתחרר מהשנאה.