מוסר של אהבה בספר דברים בוקע לראשונה במפורש רעיון שפיכּה כמעיין נסתר עוד מראשית התורה: ה׳ הוא אלוהי האהבה. יותר משאנו אוהבים אותו, הוא אוהב אותנו. הנה, למשל, פסוקי הפתיחה של פרשתנו:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ... (דברים ז, יב-יג)

ובהמשך הפרשה:

הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ – רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה׳ לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה. (י, יד-טו)

והנה זה בפסוק מפרשת השבוע שעבר:

וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם. (ד, לז)

ספר דברים רווי מילות אהבה. השורש אה״ב מופיע פעמיים בספר שמות ופעמיים בספר ויקרא (שתיהן בפרק יט), אינו מופיע כלל בספר במדבר, ואילו בספר דברים הוא מופיע 23 פעמים. חומש דברים הוא ספר על האושר החברתי ועל כוחה של האהבה לשנות את ההוויה.

בין המיתוסים הלא מדויקים הרווחים בתרבות המערב, יש סילוף מקומֵם במיוחד: ההנגדה הנוצרית בין הנצרות כדת האהבה והסליחה לבין היהדות כדת הדין והנקם. האמת היא שהיהדות היא אשר הביאה לעולם את הסליחה.¹ Jerusalem: Maggid, 2009, pp. 301–327, וכן בספרו של דיוויד קונסטן David Konstan, Before Forgiveness: The Origins of a Moral Idea, Cambridge: Cambridge University Press, 2012. הסליחה הבין־אישית נולדה כאשר יוסף סלח לאחיו על שמכרו אותו לעבדות. הסליחה האלוהית נולדה לאחר חטא העגל והתמסדה בעקבות זאת עם כינונו של יום כיפור.

footnotes: ¹ וראו על כך בהרחבה בדרשות לפרשת וייגש בספרִי Jonathan Sacks, Covenant and Conversation: Genesis,

כך גם באשר לאהבה. כש״הברית החדשה״ מדברת על אהבה, היא עושה זאת באמצעות ציטוט ישיר מספר ויקרא (״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״) ומסֵפר דברים (״וְאָהַבְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״). כדברי הפילוסוף סיימון מאי בספרו המצוין האהבה: היסטוריה: ״האמונה הנפוצה שכל עניינו של התנ״ך הוא נקמה ו׳עין תחת עין׳, ושספרי הבשורות של הברית החדשה הם אשר המציאו את האהבה כערך אוניברסלי ובלתי מותנה, צריכה להימנות עם האי־הבנות הגדולות ביותר בכל תולדות המערב. שכן התנ״ך לא רק שהוא מקורן של שתי מצוות האהבה, אלא הוא בית היוצר של חזון מוסרי רחב שיסודו בהשתאות מכוחה של האהבה״.², New Haven: Yale University Press, 2011, pp. 19–20. מסקנתו אינה משתמעת לשתי פנים: ״אם לאהבה בעולם המערבי יש טקסט מכונן, טקסט זה כתוב בעברית״.³

footnotes: ² Simon May, Love: A History ³ שם, עמ׳ 14.

יתרה מכך. בספרו החיים האתיים⁴, New York: Rowman and Littlefield, 2001. מונה הפילוסוף הארי רֶדְנֶר ארבע קבוצות יסוד של השקפות עולם אתיות בתולדות האדם. לאתיקה מן הסוג הראשון הוא קורא אתיקה אזרחית, והיא מאפיינת את יוון ורומא העתיקות. שנייה היא אתיקת החובה, שהוא מזהה עם דתות קונפוציוס וקרישנה ועם הסטואיקנים המאוחרים. שלישית היא אתיקת הכבוד, שכללי ההתנהגות והטעם הטוב שלה לקוחים מעולם הצבא וחצרות המלכים, והיא מאפיינת תרבויות אסלאמיות וערביות בימי הביניים ובימינו, ואת אירופה הביניימית על אתוס האבירים שלה.

footnotes: ⁴ Harry Redner, Ethical Life: The Past and Present of Ethical Cultures

את שורשיה של הרביעית, זו שהוא מכנה בפשטות מוסריות, הוא מזהה בספר ויקרא ובספר דברים. הוא מגדיר אותה, שוב בפשטות, כ״אתיקת האהבה״, משום שזה הדבר אשר ייחד את המערב מבחינה מוסרית: ״הציווי המקראי ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳ הוא צורה מיוחדת מאוד של אהבה, פיתוח ייחודי של הדת היהודית שאינו דומה לשום דבר הקיים מחוצה לה. זוהי אהבה אלטרואיסטית עילאית, שכן לאהוב את הזולת כפי שאנו אוהבים את עצמנו פירושו לשים את עצמנו במקומו של הזולת ולפעול בשמו כפי שהיינו פועלים למען עצמנו באופן טבעי ואנוכי״.⁵ אמנם גם הבודהיזם מעלה על נס את אהבת הזולת, אך זו אהבה מסוג אחר: פחות אישית, ונטולת זיקה ליחסים עם אלוהים.

footnotes: ⁵ שם, עמ׳ 50.

מושג האהבה המקראי הוא רדיקלי מכמה בחינות. ראשית, התורה קובעת, בניגוד לכל תרבויות העולם העתיק כמעט, שהיסודות שהמציאות עשויה מהם אינם עוינים את האנושות ואינם אדישים כלפיה. אנחנו כאן מפני שמישהו רצה שנהיה כאן, ישות הדואגת לנו, משגיחה עלינו ודורשת את טובתנו.

שנית, האהבה שאלוהים ברא בה את העולם איננה נחלתו הבלעדית. היא נועדה לשמש מופת לנו, באנושיותנו. אנחנו מצוּוים לאהוב את הרֵע ואת הגר, לעשות מעשי צדקה וחסד, ולבנות חברה על אדנֵי האהבה. כך מנסחת זאת פרשתנו:

כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל, הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (דברים י, יז-יט)

בקצרה: אלוהים ברא את העולם באהבה ובסליחה, והוא מבקש מאיתנו לאהוב את זולתנו ולסלוח לו. סבורני כי זהו הרעיון המוסרי העמוק ביותר בכל תולדות האדם.

אולם כאן עולה שאלה מתבקשת. כיצד זה שהאהבה, המתבלטת כל כך בספר דברים, שולית כל כך בחומשים הקודמים – שמות, ויקרא (למעט פרק יט) ובמדבר?

הדרך הטובה ביותר לענות על שאלה זו היא לשאול שאלה אחרת. איך זה שהסליחה נעדרת מספר בראשית, לפחות על פני השטח של העלילה?⁶ אלוהים אינו סולח לאדם ולחווה, ולא לקין (אם כי הוא מקל בעונשם). הסליחה איננה משתתפת בדרמות של המבול, מגדל בבל ומהפכת סדום ועמורה (אברהם מפציר באלוהים לחוס על הערים אם יימצאו בהן כך וכך אנשים צדיקים; זו איננה בקשת מחילה). הסליחה האלוהית מופיעה לראשונה בספר שמות, כאשר ה׳ נענה לבקשתו של משה לסלוח לעם לאחר חטא העגל – ולאחר מכן היא מתמסדת בדמות יום כיפור (ויקרא טז). לא קודם לכן. מדוע?

footnotes: ⁶ כוונתי לפשט הכתובים. מדרשי חז״ל מכניסים מפעם לפעם לסיפורי בראשית את רכיב הסליחה.

התשובה הפשוטה והרדיקלית היא זו: אלוהים אינו סולח לבני האדם כל עוד בני האדם אינם לומדים לסלוח זה לזה. לקראת סוף ספר בראשית יוסף סולח לאחיו. רק לאחר מכן מתחיל אלוהים לסלוח לבני אדם.

עתה נחזור לאהבה. בספר בראשית היא נזכרת פעמים רבות. אברהם אוהב את יצחק. יצחק אוהב את עשו. רבקה אוהבת את יעקב. יעקב אוהב את רחל. הוא גם אוהב את יוסף. אהבה בין־אישית יש בשפע בספר בראשית. אלא שכמעט כל האהבות בספר בראשית מתגלות כפלגניות. הן מובילות למתח בין יעקב לעשו, בין רחל ללאה ובין יוסף לאחיו. בספר בראשית מובלעת הבחנה מעמיקה שרוב רובם של אנשי המוסר והתיאולוגיה החמיצו: אהבה כשלעצמה – אהבה אמתית, אישית ויוקדת, אהבה מהסוג השכיח בספרי הנביאים והמאפיין את שיר השירים, שיר האהבה הגדול של התנ״ך (להבדיל מהאהבה המנותקת והמוכללת הקרויה אָגָאפֶּה שאנו מקשרים עם יוון העתיקה) – אהבה כזו אין בה כדי לשמש בסיס לחברה. כשם שהיא יכולה לאחֵד, היא יכולה גם לפצל.

משום כך, האהבה אינה מופיעה בתורה כמוטיב מרכזי עד הגיעֵנו אל החזון החברתי־מוסרי־מדיני האחדותי של ספר דברים, המצרף אהבה עם צדק. שהרי לצד האהבה גם הצדק מתגלה כאחד ממושגי המפתח של ספר דברים, והמילה ״צדק״ לנגזרותיה מופיעה בו 18 פעמים. לעומת זאת, המושג מופיע בספר שמות רק ארבע פעמים, בספר במדבר אינו מופיע כלל, ובספר ויקרא מופיע רק בפרק יט – אותו פרק שבו, כאמור, נמצאות גם הופעותיה היחידות של המילה ״אהבה״ בחומש זה. במילים אחרות, ביהדות, אהבה וצדק כרוכים זה בזה. הנה שוב במילותיו של סיימון מאי:

חובתנו להצביע כאן על תופעה העומדת ביסוד ההיסטוריה של מושג האהבה במערב: שבבסיסן של מצוות האהבה בספר ויקרא עומדת תביעה רדיקלית לצדק. לא צדק קר, מנגנון מכני של תגמולים, אלא צדק הרואה בזולת אדם בעל צרכים ואינטרסים ונכנס עמו במערכת יחסים של כבוד הדדי. אנו נדרשים להכיר ברעינו כשווים לנו בפני חוק האהבה. הצדק והאהבה כרוכים אפוא יחדיו לבלי הפרד.⁷, p. 17.

footnotes: ⁷ May, Love: A History

אהבה שאין עמה צדק מובילה ליריבות, וסופה שתחולל שנאה. צדק שאין עמו אהבה הוא גידם, נטול שתי זרועותיו האנושיות, החסד והרחמים. אנו זקוקים לצדק ולאהבה גם יחד. חזון מוסרי ייחודי זה, שבו אהבת אלוהים לבני האדם ואהבת בני האדם לאלוהים מיתרגמות לכדי אתיקה של אהבת הרֵע והגֵר, הוא אבן היסוד של תרבות המערב בתפארתה. הוא נולד כאן, בספר דברים, הספר שבו האהבה היא חוק והחוק הוא אהבה.