גמול ונקם סמוך לחתימת חומש במדבר מופיע דין ערי המקלט: שלוש ערים מעבר לירדן מזרחה, ועוד שלוש שיתווספו בגדתו המערבית לאחר שבני ישראל ישתלטו עליה. מי שהרג נפש יכול לברוח לעיר מקלט ולקבל הגנה עד שמקרהו יידון בבית דין. אם יימצֵא אשֵם ברצח, דינו מיתה. אבל אם יימצא שהרג בשוגג – בתאונה, או בהיסח הדעת, בלי זדון ובלי מחשבה תחילה – דינו יהיה להישאר בעיר המקלט ״עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל״ (במדבר לה, כה). שם יהיה מוגן מפני נקמתם של גואלי הדם – בדרך כלל קרובים מדרגה ראשונה של ההרוג.

ההלכה רואה בחומרה כל הריגה של נפש. אבל יש הבדל יסודי בין רצח בזדון לבין הריגה בשוגג. להרוג, מתוך כוונת נקם, אדם שלא רָצַח אלא הָרַג בשוגג, איננו מעשה של צדק אלא הכפלה של שפיכות הדמים. זה מעשה שיש למונעו. מכאן הצורך במקלט בטוח שיגן על אנשים הנתונים בסיכון.

מניעתה של אלימות בלתי מוצדקת היא ערך יסוד בתורה. הברית שכרת אלוהים עם נוח ועם האנושות אחרי המבול מגדירה את הרצח כפשע האולטימטיבי: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ (בראשית ט, ו). הדם השפוך זועק לשמים וליושב בהם. אלוהים אמר לקין אחרי שרצח את הבל, ״קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה״ (בראשית ד, י).

עתה, בשלהי החומש הרביעי, מהדהד שוב הקול ההוא מתחילת החומש הראשון: ״וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ, וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ״ (במדבר לה, לג). השורש חנ״ף אינו מופיע בשום מקום אחר בתורה, והוראתו פה היא לזהם, לטמא, ללכלך, לחלֵל. עולם שרֶצח איננו נענה בו בעונש הוא עולם שיש בו דופי מהותי. חיי האדם קדושים. אפילו שפיכות דמים מוצדקת, כגון במלחמה, יוצרת טומאה. כוהן ששפך דמים אינו יכול עוד לברך את העם.¹ ה׳ אסר על דוד לבנות את המקדש ״כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי״ (דברי הימים א׳ כב, ח). המוות מטמא.

footnotes: ¹ ברכות לב ע״ב; רמב״ם, משנה תורה, הלכות תפילה טו, ג.

זהו שורשו של רעיון הנקם. ואף כי התורה פוסלת את הנקמה, לבד ממקרים שה׳ מצווה בהם במפורש לנקום,² שמץ מן הרעיון הזה מבצבץ במושג ״גואל הדם״. גאולת דם איננה בדיוק נקמת דם. גואל, בכלל, הוא אדם המתקן איזון שהופר בעולם, המציל מישהו או משהו ומחזירם אל מקומם הצודק. בועז, למשל, גאל נחלה שהשתייכה לנעמי.³ גואל הוא גם מי שמחזיר את החופש לקרוב משפחתו שנאלץ להימכר לעבדות.⁴ ה׳ גואל את עמו מעבדות במצרים. גואל דם הוא מי שמוודא שרצח לא יישאר בלי עונש.

footnotes: ² רק ה׳, נותן החיים, יכול לצוות עלינו ליטול חיים. ציוויים כאלה מבוססים תדיר על עובדות הידועות לו ולא לנו. ³ ראו רות, פרקים ג-ד. ⁴ ראו ויקרא כה. השורש גא״ל מופיע בפרק זה, העוסק בגאולת נחלות, 19 פעמים.

אלא שכאמור, לא כל הרג הוא רצח. יש הרג בשגגה, והמבצע אותו גולה לעיר מקלט. וברעיון עיר המקלט יש עמימות מסוימת: האם עיר המקלט היא ביסודה אמצעי הגנה על הרוצח בשגגה, או שמא היא צורת ענישה – אמנם לא עונש המוות המושת על רוצח במזיד, אך בכל זאת עונש? בדרך כלל, במקרא, גלות היא צורת ענישה. אדם וחווה גלו מגן עדן אחרי החטא. על קין נגזר, לאחר שהרג את הבל, להיות ״נָע וָנָד בָּאָרֶץ״. בתפילה אנו אומרים ״ומפני חטאינו גלינו מארצנו״.

האמת היא ששני היסודות הללו משמשים יחדיו. מצד אחד, התורה אומרת ״וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם, וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה״ (במדבר לה, כה). כאן מודגש היסוד ההגנתי, הצלתו של ההורג. אולם מנגד אומרת התורה מיד: ״וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה, וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ – אֵין לוֹ דָּם״ (שם, כה-כו), כלומר גואל הדם שרצח את הרוצח מחוץ לעיר המקלט לא ייאשם ברצח. כאן מוצג יסוד האשמה של הגולה לעיר המקלט; שאם לא כן, מדוע גואל הדם אינו נחשב לרוצח?⁵

footnotes: ⁵ ראו אמנון בזק, ״ערי מקלט וערי מנוסה״, בתוך עזרא ביק ויונתן פיינטוך (עורכים), תורת עציון: דברים, ירושלים: מגיד, 2015, עמ׳ 209-216.

הבדלי הדגשים ניכרים בהבדלים שבין ההסבר המופיע בתלמוד לכך שהרוצח בשגגה נשאר בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול, לבין ההסבר שנותן לדין זה הרמב״ם. לפי התלמוד, הכוהנים הגדולים ״היה להן לבקש רחמים על דורָן ולא בִּקשו״.⁶ הכוהן צריך להתפלל שלא יקרו בימיו תאונות קטלניות. ההנחה היא שאם הכוהן היה מתפלל ביתר כוונה, ה׳ לא היה מאפשר לַהֶרג בשגגה הזה לקרות. בין שעל ההורג מוטלת אשמה מוסרית ובין שלא, דבר רע קרה ונדרשת כפרה – והכפרה תושג בחלקה באמצעות עיר המקלט, ובחלקה האחר באמצעות מות הכוהן הגדול. הכוהן הגדול כיפר על העם בכללותו – ועל כן מותו, בהגיע יומו, כיפר על מקרי המוות בשגגה שהיו בימיו.

footnotes: ⁶ מכות יא ע״א.

הרמב״ם, לעומת זאת, נותן בספרו מורה הנבוכים הסבר אחר לגמרי. לדעתו, תפקידה המרכזי של עיר המקלט איננו כפרה אלא הגנה. אדם גולה לעיר מקלט כדי להניח לסערת הנפש של גואל הדם לשכוך. הוא נשאר שם עד מות הכוהן הגדול משום שמותו מחולל אווירה ציבורית של אבל, המפוגגת את תאוות הנקם – ״כי טבע הוא באדם שכל מי שפגע בו אסון, כאשר פוגע בזולתו אסון דומה או חמור יותר הוא מוצא בזאת נחמה על פגעו. ובין האסונות של מות בני אדם אין אצלנו חמור יותר ממותו של כהן גדול״.⁷

footnotes: ⁷ מורה הנבוכים, ג, מ.

תאוות הנקם היא תופעה בסיסית. היא קיימת בכל חברה. היא גורמת למעגלי דמים – משפחת מונטגיו נגד משפחת קפיולט ברומיאו ויוליה, משפחת קורליאונה נגד משפחת טטאליה בהסנדק – שאין להם סוף טבעי. מלחמות בין שבטים הרסו לעתים חברות שלמות.⁸

footnotes: ⁸ ראו רנא ז׳יראר, האלימות והקדושה, עברית: יותם ראובני, תל אביב: נמרוד, תשס״ט.

התורה, שהבינה כי תאוות הנקם היא מטבע האדם, מבייתת אותה באמצעות תרגומה לכדי מהות אחרת לגמרי. היא מכירה בכאבה של משפחת הקרבן, בתחושת האבדן שלה ובחרונה המוסרי. זו משמעות הביטוי גואל הדם: הדמות המייצגת את יצר הנקם. התורה ניתנה לבני אדם, על כל קשת היצרים שלהם; לא למלאכי עליון. היא מעמידה קוד התנהגות ריאליסטי, לא אוטופי. אולם היא תוחבת רכיב חיוני אחד בין ההורג לבין משפחת ההרוג: את עקרון הצדק. אסור שיהיה מעשה ישיר של נקמה. ההורג חייב להיות מוגן עד שיובא למשפט. אם יימצא אשם, ישלם את המחיר. אם יימצא חף מפשע, יזכה למפלט. פעולה זו הופכת את הנקמה לגמול. היא משנה את כל התמונה.

רבים מתקשים להבחין בין גמול לנקמה, אך אלה הם מושגים שונים בתכלית. נקמה היא מערכת יחסים של אני־אתה. אתה הרגת את בן משפחתי, אז אני אהרוג אותך. הנקמה היא אישית במהותה. הגמול, לעומת זאת, הוא אימפרסונלי, על־אישי. לא מונטגיו נגד קפיולט, אלא שני הצדדים תחת שלטון החוק הבלתי משוחד. ההגדרה הטובה ביותר לחברה שהתורה שואפת ליצור היא נומוקרטיה: שלטונם של החוקים, לא של בני אדם.

הגמול הוא דחייתו העקרונית של הנקם. הוא אומר שאיננו חופשיים ליטול את החוק לידינו. אל לו לַיֵּצֶר לכופף את ההליך המשפטי התקין, כי אם כך יעשה נימצא על דרך המלך אל האנרכיה ואל שפיכות הדמים. החוטא צריך לבוא על עונשו, אבל רק לאחר שנמצא בהליך הוגן כי הוא אכן חטא, ובתנאי שהדבר נעשה בשמה של החברה כולה ולא בשמו של הקרבן בלבד. עיקרון זה הוא שהדריך את צייד הנאצים שמעון ויזנטל במאמציו להביא את הפושעים הללו למשפט. לביוגרפיה שלו נתן את הכותרת משפט ולא נקם. ערי המקלט היו חלק מתהליך שהכפיף את הנקם למשפט והחליף את הנקם בגמול.

אבל אין זו רק היסטוריה עתיקה. כזכור, מיד לאחר נפילת חומת ברלין וקץ המלחמה הקרה ב־1989 התלקחה מלחמה אתנית אכזרית ביוגוסלביה לשעבר, תחילה בבוסניה ואחר כך בקוסובו. כיום משתוללות מלחמות אתניות ועדתיות בעיראק, בסוריה ובארצות נוספות. בספרו כבודו של הלוחם מסביר מייקל איגנטייף כיצד הייתה ההידרדרות לתוהו ובוהו באזורים הללו מהירה כל כך:

המכשול המוסרי העיקרי העומד בדרכה של ההתפייסות הוא תשוקת הנקם... האלימות שהיא יוצרת היא צורה טקסית של חלוקת כבוד למתי הקהילה – ובזאת נעוצה הלגיטימיות שלה. על כן כה קשה ההתפייסות: עליה להתחרות במוסר החלופי רב העוצמה של האלימות. הטרור הפוליטי עיקש משום שהוא פרקטיקה אתית. הוא פולחן מתים, ביטוי נורא ומוחלט של כבוד.⁹׳s Honor: Ethnic War and the Modern Conscience, New York: Henry Holt, 1997, p. 188.

footnotes: ⁹ Michael Ignatieff, The Warrior

ההתעלמות מקיומה של תאוות הנקם היא שטות נמהרת. התאווה הזו מקננת באדם, נרצה או לא נרצה. אך כאשר מניחים לתאווה זו למשול בלא מצרים, היא מדרדרת חברוֹת למרחץ דמים שאין לו סוף. החלופה היחידה לכך היא תיעול רגש הנקם בעזרתם של החוק, המשפט ההוגן, ומסקנתם המעשית – הענשה או מפלט. כך יכול הגמול לתפוס את מקומה של הנקמה, ומעגלי הצדק – את מקומו של מעגל האימה.