הנביא במבחן משה מונה בפרשתנו את כל תפקידי ההנהגה הלאומית שיתרקמו לאחר מותו. לצד הכוהנים/השופטים והמלך, הוא מציין גם את הנביא:

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ. אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. (דברים יח, טו)

משה מצהיר שהוא לא יהיה אחרון הנביאים. שיהיו לו ממשיכים. וכך אכן היה. מימי שמואל עד לימי בית שני, כל דור העמיד אנשים – ולעתים נשים – שהשמיעו את דבר ה׳ באומץ רב, ולא חששו לנזוף במלכים, להתרות בכוהנים, או לגעור בכל בני דורם על חוסר אמונה או ליקוי מוסרי.

אולם דבריו העלו גם שאלה מתבקשת: איך מבחינים בין נביא אמת לנביא שקר? להבדיל מן המלכים והכוהנים, סמכותם של הנביאים לא באה להם ממינוי רשמי. סמכותם הייתה נעוצה באישיותם, ביכולתם לתת קול לדבַר האלוהים, בהשראה שֶקָרנה מהם. אבל דווקא משום שלנביאים הייתה גישה בלעדית למילים שאחרים לא יכלו לשמוע, לחזיונות שאחרים לא יכלו לראות, התקיימה אפשרות ממשית של נביאי שקר – דוגמת נביאי הבעל בימי אחאב. סמכות כריזמטית, שלא כמו סמכות מוסדית, היא מערערת מטבעה. כיצד אפשר היה לוודא שנוכלים, או אפילו אנשים כנים אך מבולבלים, המסוגלים לחולל אותות ומופתים ולסחוף אחריהם אנשים בכוח הדיבור, לא יוליכו את העם בכיוון הלא נכון, תוך שהם מטעים את זולתם ואולי אפילו את עצמם?

לשאלה הזו יש כמה ממדים, ופרשתנו נוגעת באחד מהם: יכולתו של הנביא לחזות את העתיד. כך אומר זאת משה:

וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה׳? – אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה׳ וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה׳. בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא. לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. (דברים יח, כא-כב)

במבט ראשון, המבחן נראה פשוט: אם מה שהנביא חוזה שיקרה אכן קורה, הוא נביא אמת, והדבר שאמר הוא הדבר אשר דיברוֹ ה׳. אם לא – לא. אולם ברור שהדברים היו מסובכים יותר.

המקרה הקלסי הוא ספר יונה. ה׳ מצווה על יונה להתריע בפני תושבי נינווה כי רשעותם עומדת להביא עליהם פורענות קשה. יונה מנסה לברוח אך אינו מצליח – הסיפור המפורסם על הים, הסערה והדג הגדול. לבסוף הוא הולך לנינווה ומשמיע את המילים שה׳ ציווהו לומר – ״עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת״. התושבים חוזרים בתשובה והעיר ניצלת. אולם יונה מאוכזב:

וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ. וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה׳ וַיֹּאמַר: אָנָּה ה׳, הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי? עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְעַתָּה ה׳, קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי, כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. (יונה ד, א-ג)

אפשר להבין את תואנתו של יונה בשתי דרכים. ראשית, ייתכן שהוא התמרמר על כך שה׳ סלח לאנשי נינווה. הרי כולם היו רשעים וראוי היה להם להיענש. מדוע החרטה ושינוי הלב פוטרים אותם מעונש על מה שהיה? ודרך הבנה שנייה: יונה מרגיש שהוא יצא טיפש. הוא אמר לבני נינווה שבעוד ארבעים יום העיר תיהפך. זה לא קרה. רחמי ה׳ על תושבי העיר הציגו את תחזיתו כהבל.

יונה שגה בהתמרמרותו. על פי ההבנה הראשונה, ברור ששגה. ואכן, ה׳ שואל אותו שאלה רטורית, החותמת את הספר: ״וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?״ האם אינני אל רחום וחנון? האין זה ראוי שאסלח? אלא שכאן עולה השאלה השנייה, על התבדות נבואת הזעם של יונה. הרי משה מעמיד בפרשתנו את אמת המידה לזיהוי נבואת שקר: ״אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה׳ וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה׳״. יונה הזהיר שהעיר תיהפך בעוד ארבעים יום. העיר נשארה על מכונהּ. ובכל זאת, יונה דיבר את הדבר שדיבר ה׳! איך זה ייתכן?

התשובה נמצאת בספר ירמיהו. ירמיהו ניבא אסון לאומי. העם, אמר, סטה מדרך ה׳, והתוצאה תהיה חורבן וגלות. זה היה כמובן מסר קשה ומדכדך, שלא נעים לשמוע כלל. והנה קם נביא שקר, חנניה בן עזור, והשמיע מסר הפוך. בבל, אויבתה של יהודה, תינגף בקרוב. בעוד שנתיים יוסר עולו של נבוכדנצר מלך בבל מצווארם של העמים. ירמיהו ידע שאין זה נכון, ושחנניה מספר לעם את מה שהוא רוצה לשמוע במקום את מה שהוא צריךלשמוע. הוא פנה אל חנניה ״לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה׳״, ואמר לו כך:

אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳! יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ, לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה׳ וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם: הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם, וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. [ולעומת זאת] הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה׳ בֶּאֱמֶת. (ירמיהו כח, ה-ט)

ירמיהו עורך הבחנה יסודית בין חדשות טובות לחדשות רעות. קל לנבא אסון. אם הנבואה התגשמה, ברור שדיברת אמת; ואם האסון לא קרה, תמיד תוכל לומר: ה׳ סלח וחזר בו. נבואה שלילית איננה ניתנת להפרכה – אך נבואה חיובית כן. אם הטוב שנחזה אכן מתרחש, ברור שהנבואה אמת. אבל אם לא, אי־אפשר לומר ״ה׳ שינה את דעתו״, משום שה׳ לעולם אינו חוזר בו מהבטחה לטוב, לשלום או לשִׁיבה.

רק נביא החוזה טוב יכול אפוא להיבחן. על כן שגה יונה כשחשב שנכשל כאשר חזה רעה והרעה לא באה. ובלשונו של הרמב״ם:

דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית שנת רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו – אם לא עמדו דבריו, אין בזה הכחשה לנבואתו; ואין אומרין הנה דבר דיברת ולא בא. שהקדוש ברוך הוא ״אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה״ (יואל ב, יג; יונה ד, ב); ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינווה, או שֶתלה להם כחזקיה. אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר – בידוע שהוא נביא שקר. שכל דבר טובה שיגזור האל, אפילו על תנאי – אינו חוזר. הא למדת, שבדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא.¹

footnotes: ¹ משנה תורה, הלכות יסודי התורה י, ד.

עולות מכאן מסקנות שהן עקרונות יסוד. ראשית, נביא איננו אוראקל. נבואה איננה תחזית. היהדות מאמינה ברצון חופשי, ולכן עתידם של בני אדם אינו ניתן לחיזוי ודאִי. בני אדם מסוגלים לשינוי. ה׳ סולח. כמאמרנו בתפילת הימים הנוראים, ״ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזֵרה״. אין גזֵרה שאי־אפשר להשיבה. נביא איננו חוזה עתידות. הוא מתריע. הוא מתנבא לא כדי לחזות אסונות עתידיים, אלא כדי למנוע אותם. תחזית מצליחה כשהיא מתגשמת. נבואה מצליחה כשהיא מתבדה.

המסקנה השנייה מרחיקת לכת לא פחות. מבחנה האמתי של נבואה מתקיים כאשר היא מבשרת טובות, לא רעות. פורענויות, חורבנות ואסונות אינם מוכיחים דבר. כל אדם יכול לחזות אותם בלי לסכן לא את סמכותו ולא את המוניטין שלו. רק בהתגשמות חזונו החיובי ייבחן הנביא. כך היה בנביאי ישראל. הם היו ריאליסטים, לא אופטימיסטים. הם הזהירו מפני הסכנות הנשקפות, אך כולם, בלי יוצא מן הכלל, גם היו סוכנים של תקווה. הם ידעו להביט אל מעבר לפורענות, אל הנחמה. זהו מבחנו של נביא אמת.