איך לשנות את העולם אחת מן האמירות המעצימות ביותר בכל הספרות הדתית נמצאת בהלכות תשובה במשנה תורה לרמב״ם. הרמב״ם מסביר שהאדם היחיד, וגם העולם כולו, נידונים על פי רוב מעשיהם, ומוסיף: ״לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב; וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב: חטא חטא אחד – הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצווה אחת – הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה״.¹ אנחנו יכולים לשַנות – ואפילו לשנות את העולם. עלינו לשַווֹת זאת לנגדנו תמיד.

footnotes: ¹ משנה תורה, הלכות תשובה ג, ד.

אמרנו שזו אמירה מעצימה; אך זו גם אמירה המנוגדת לחלוטין להרגשתנו הטבעית. כל אחד מאיתנו יודע שהוא עצמו רק אחד – והאחרים בעולם הם מיליארדים. מה אנחנו כבר יכולים לשנות? אנחנו לא יותר מטיפה בים, גרגיר חול על החוף, חלקיק אבק על פני האינסוף. האם מתקבל על הדעת שבמעשה אחד אנחנו יכולים להטות את מסלול חיינו, שלא לדבר על ההיסטוריה האנושית כולה? לפרשת השבוע שלנו יש תשובה לתמיהה הזו: אכן כן.

בפתיחת פרשתנו, המתח בין יוסף לאחיו גובר במהירות, ומאיים לגלוש לאלימות. יוסף, בנו האחד־עשר של יעקב, הוא הבן המועדף. הוא בן זקונים ליעקב, כדברי התורה, וחשוב מכך, הוא בנה בכורה של אשתו האהובה והמתה רחל. יעקב ״אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו״, אומרת התורה (בראשית לז, ג), והבנים ידעו זאת וחרקו שיניים. הם קינאו בו על אהבת אביהם. חלומות הגדוּלה של יוסף השניאו אותו עליהם עוד. מראה כתונת הפסים, מִנְחַת האהבה של יעקב ליוסף, היה לצנינים בעיניהם.

ההזדמנות הגיעה כשרעו את צאן אביהם הרחק מהבית. הם זיהו את יוסף מתקרב, בשליחות אביהם. הקנאה והכעס הגיעו לנקודת רתיחה. הגיע זמן הנקמה האלימה. ״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא! וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ. וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו״ (לז, יט-כ).

רק אחד מן האחים לא הסכים: ראובן. הוא ידע שההצעה רעה, ומחה. כאן עושה התורה מעשה יוצא דופן. היא אומרת דבר שאיננו יכול להיות נכון אם מבינים אותו כפשוטו, וגם אנו הקוראים את הסיפור יודעים זאת. הכתוב אומר, ״וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם״ (שם, כא).

אנו יודעים שראובן לא הצליח להציל את יוסף, שהרי על כך מעיד המשך הסיפור. ראובן מבין שהוא אחד נגד רבים, והוגה תחבולה. הוא אומר, הבה לא נהרוג אותו. הבה נזרוק אותו חי לאחד הבורות, ונניח לו למות שם. כך, לא נהיה אשמים ישירות ברצח. הוא התכוון לחזור אחר כך לבור, כשיתר האחים לא יהיו בסביבה, ולהעלות ממנו את יוסף וכך להצילו. התורה אומרת, ״וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם״ בבחינת ״מחשבה טובה – הקב״ה מצרפה למעשה״.² ראובן רצה להציל את יוסף והתכוון לעשות זאת, אך למעשה נכשל. חלון ההזדמנויות נסגר, וכשראובן פעל כבר היה מאוחר מדי: בשובו לבור גילה שיוסף איננו בו. יוסף כבר הוצא מן הבור ונמכר.

footnotes: ² תוספתא, פאה א, ד.

על כך אומר המדרש: ״אילו היה ראובן יודע שהקב״ה מַכתיב עליו ׳וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם׳ – היה טוענו ומוליכו אצל אביו״.³ כלומר, אילו ידע ראובן שהתורה עתידה לכתוב שהציל את יוסף, היה נושא את יוסף על כתפיו ומביא אותו אל יעקב. למה מתכוון המדרש?

footnotes: ³ ויקרא רבה לד, ח; רות רבה ה; תנחומא (בובר), וישב יג; ילקוט שמעוני, רות תרד.

חשבו מה היה קורה אילו ראובן פעל ברגע הנכון. יוסף לא היה נמכר לעבדות. הוא לא היה נלקח למצרים. הוא לא היה עובד בבית פוטיפר. הוא לא היה מושך את אשת פוטיפר. הוא לא היה נזרק לכלא באישום כוזב. הוא לא היה פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים, ולא את חלומות פרעה מקץ שנתיים ימים. הוא לא היה מתמנה מִשנֶה למלך מצרים. הוא לא היה מביא את משפחתו להשתקע שם.

נכון, ה׳ אמר לאברהם שנים רבות קודם לכן, ״יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״ (טו, יג). בני ישראל היו נעשים עבדים, אם לא בדרך זו אז בדרך אחרת. אבל לכל הפחות זה לא היה קורה מחוסר תפקוד משפחתי. פרק שלם של אשמה וחרפה יהודית היה נחסך.

לו רק ידע ראובן מה שאנו יודעים. לו רק היה יכול לקרוא את הספר. אבל אף פעם איננו יכולים לקרוא את הספר המספר לנו את התוצאות ארוכות הטווח של מעשינו. אף פעם איננו יודעים עד כמה השפענו על חייהם של אחרים.

יש סיפור מרגש בעיניי, על ילד שחור בן 11 שעבר עם הוריו ובני משפחתו לגור בשכונה לבנה בוושינגטון. זה קרה ב־1966.⁴, New York: Basic Books, 1999, pp. 61–75. עם אחיו ואחיותיו הוא ישב במדרגות הכניסה לבית והמתין לראות כיצד יקבלו השכנים את פניהם – אולם איש לא קיבל את פניהם. עוברים ושבים הביטו בהם, אך אף לא אחד מהם חנן אותם בחיוך, או אפילו במבט של הכרה. הוא חש שכל הסיפורים המפחידים ששמע על יחסם של לבנים לשחורים הופכים למציאות חייו שלו. לאחר שנים כתב על ימיו הראשונים בבית החדש: ״ידעתי שלא היינו רצויים כאן. ידעתי שלא יאהבו אותנו כאן. ידעתי שלא יהיו לנו כאן חברים. ידעתי שלא היינו צריכים לעבור לכאן...״.

footnotes: ⁴ Stephen Carter, Civility

בעוד הוא חושב את המחשבות הללו, אישה לבנה ששבה מעבודתה עברה בצדו האחר של הרחוב. היא פנתה אל הילדים ואמרה בחיוך רחב: ״ברוכים הבאים!״. היא נכנסה לביתה, ולאחר כמה דקות הופיעה ובידיה מגש עמוס במשקאות ובכריכי גבינה וריבה, והגישה לילדים. הרגע ההוא, כתב הילד לאחר שנים, שינה את חייו. הוא נתן לו תחושת שייכוּת שלא זכה לה קודם לכן. הוא גרם לו להבין, בימים שהיחסים הבין־גזעיים בארצות הברית עדיין היו טעונים, שמשפחה שחורה יכולה להרגיש בבית גם באזור לבן, ושיחסים המבוססים על עיוורון צבעים הם בגדר האפשר. עם השנים הוא למד להוקיר עוד את האישה שמעבר לרחוב, אבל אותו מעשה ראשון, ספונטני, של קבלת פנים, הוא שנחרת בזיכרונו. הוא הפיל חומה של הפרדה והפך זרים לחברים.

הילד, סטיבן קַרטר, הוא כיום פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, ועל מה שלמד באותו יום הוא כתב ספר. הוא קרא לו Civility (ציוויליוּת – כלומר אדיבות, נימוס ותרבותיות). שמה של האישה, הוא מספר לנו, היה שרה קסטנבאום, והיא נפטרה בגיל צעיר. הוא מוסיף כי אין זה מקרה שהיא הייתה יהודייה דתית. ״במסורת היהודית״, הוא מציין, ציוויליות כגון זו קרויה ״חסד, מונח שנגזר מההבנה שבני אדם עשויים בצלם אלוהים״. את הציוויליוּת עצמה, הוא מוסיף, ״אפשר לראות כחלק מרעיון החסד: היא דורשת לנהוג אדיבות כלפי אזרחים אחרים, ובכלל זה זרים, אפילו אם הדבר קשה לנו״. והוא מסכם, ״עד היום אני יכול לעצום את עיניי ולחוש על לשוני את מתיקותם הרכה והחלקה של כריכי הגבינה והריבה שטרפתי באותו אחר צהריים קיצי שבו גיליתי כיצד מעשה אחד, כן וצנוע, של טוב לב יכול לשנות חיים״.

חייה של נפש אחת, אומרת המשנה, שקולים לעולם שלם.⁵ אם שיניתם חיים של אדם, התחלתם לשנות את העולם. כך מתקנים את העולם: צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. לעולם איננו יודעים מראש איזו השפעה תהיה למעשה אחד שלנו. במקרים רבים איננו יודעים גם לאחר מעשה. לשרה קסטנבאום, ממש כמו לראובן, לא ניתנה ההזדמנות לקרוא בספר את סיפור ההשפעות ארוכות הטווח של המעשה שלה. אבל היא עשתה. היא לא היססה. וגם אנו, אומר לנו הרמב״ם, בל נהסס. המעשה הבא שלנו עשוי לשנות את מאזן חייו של מישהו, וגם את המאזן שלנו.

footnotes: ⁵ משנה, סנהדרין ד, ה (על פי כתב יד).

איננו עלים נידפים ברוח. אנחנו יכולים לשנות משהו בעולמנו. וכשאנו עושים כך, אנו נעשים שותפיו של אלוהים בעבודת הגאולה: אנו מצעידים את העולם המצוי עוד צעד קטן אל עבר העולם הרצוי.