ול"נ דלא קשה מידי דראבי"ה לא קאמר רק כשידע בשעת המקח ושתק עד אחר המקח אבל לעולם לא שתק בכדי שיראה לתגר ולהכי קאמר דלא הוי מחילה וזה מוכרח שם במרדכי דהא מביא ראיה שם ממעשה דכיפי המוזכר בגמרא (נא.) דמיירי בכה"ג והוא פשוט למעיין שם. (נ"א) ואפשר שמיירי שהיה אנוס ולא היה יכול לתבעו לדין קודם לכן ולכן שתיקתו לא הוי מחילה וצ"ע:

וכתב המרדכי סוף המדיר תשובת רבי אביגדור אם היה בו כדי אונאה השתא והמוכר אומר שנשתנה השער ובשעה שמכר לו לא הוה בו כדי אונאה והלוקח אומר שבשעה שלקחה היה בו כדי אונאה על הלוקח להביא ראיה דשערים שבשוק רגילין להשתנות תמיד וע"ש שהאריך:

ועיין בנ"י פ' הזהב:

וכבר כתבתי כמה פעמים דלא סמכינן אדבריו בזה לפסוק הלכה מכח הסכמתן במקום שהתוס' והרא"ש חולקים וכ"ש במקום שדעת רבינו מסכים לדבריהם וכמו בכאן שסתם סוף סימן זה וכדברי ר"ת והרא"ש ומ"מ נראה דהמע"ה:

כתב בת"ה סי' שי"ח ואם שכר פועל וסוס והיה בו כדי אונאה אע"ג דמצד הפועל עצמו אין בו אונאה מ"מ מצד הסוס יש בו אונאה רואין ואומדים השכר המגיע לפועל ומה המגיע לסוס לפי ערך השכירות וכל מה שנתאנה בסוס צריך ליתן לו ואפילו הוא יתר משתות א"א לחזור מאחר שכבר נעשה המלאכה אלא צריך ליתן לו מה שאינהו וע"ש:

ועיין בר"ן פ' האיש מקדש: