עי"ל סימן ט"ו:

כתב ריב"ש סי' קס"א דאין חילוק לענין ממון בין מילתא דעבידא לגלויי או לא ע"ש:

ואיני יודע למה כי לפי הנראה דינא הכי דהא המקבל מתנה מודה דעדות אחד שקר ואי אפשר להיות ב' העדיות אמת וא"כ אין במתנה אחרונה רק ע"א וגם הוא מוכחש מן העד הראשון ודמיא להא דכתב הרמ"ה בסמוך דאם אין המלוה תובע רק מנה א' וכו':

ע"ל סי' נ"א מאלו הדינים ובתשובת הרא"ש כלל כ"ט משמע דעד הקנין ועד החזקה מצטרפין וע"ש:

ובהגהות אשירי שם כתב דאף הבתי דינים אינם מצטרפין אלא כשהעידו ב' עדים בכל ב"ד אבל אם העיד ע"א בב"ד זה וע"א בב"ד זה אין א' מב"ד זה וא' מב"ד זה מצטרפין וכ"נ מדברי ב"י דס"ל הכי ומדברי ה"ר אברהם דלעיל לא משמע כן.

ותמיהני דפסק כאן דדיני גיטין וקידושין הוי כדיני נפשות ולעיל סימן זה לא פסק כן.

ובאה"ע סימן קמ"ד נתבאר דין זה כתב בהגהות מרדכי דקידושין דבמילי דאיסורא אין לכוין עדות ברורה ועי' בתשובת הרא"ש כלל כ"ט האריך בדין הכחשת העדים כתב ב"י סי' כ"ח וז"ל אף ע"ג דע"א היכא שהאחד מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן וכ"כ מהרי"ק שורש א' ותוס' דקידושין פרק האומר עכ"ל ועי' בא"ע סי' מ"ב כתב המרדכי בהגהות סנהדרין בשם העיטור דאף ע"ג דתנן פ"ג דעדיות לא ראינו אין ראיה היינו היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכא דתרווייהו כי הדדי נינהו כי אמר האחד לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והו"ל הכחשה והכי תניא פרק עגלה ערופה וכתב ב"י ונ"ל דהיינו כדאמרינן בכמה דוכתי כשאמרו עדים לא זזה ידינו מתוך ידם עכ"ל וא"צ אלא כל שהיה במעמד א' לא ראינו ראיה וכמ"ש בא"ע סי' מ"ז וע"ש: