וכ"כ נ"י פרק השואל דף קי"ח ע"א דכן הסכימו האחרונים וכתב עו"ש דמיירי שהשרישו האילנות וע"ש וכתב עוד בנ"י פרק האשה שנפלה דף תק"י ע"א דאפי' אם היא שדה העומדת ליטע ובעל השדה הוא עצמו אריס הוי כאינה עשויה ליטע מיהו אומדין כמה רוצה ליתן שלא יצטרך להטריח לחפור וליטע עכ"ל. כתב הריב"ש בתשו' סי' תקט"ו הא דמחלקים בשדה העשויה ליטע היינו דוקא בשדה שדרכו לזרעו ג"כ אבל כרם שסתמא שותלין אותו פשיטא דמקרי עשוי ליטע וע"ש שהאריך בתשו' בדינים אלו וכתב שם דאפי' ירד לתוך שדה רטושים אית נמי דינא הכי וע"ש וכתב המ"מ פ"י מה"ג דבשדה שאינה עשויה ליטע דיכול לומר טול נטיעותיך ולך אין חילוק בין ה"ל או א"י ולא אמרינן דבא' אין שומעין לו משום ישוב א"י וע"ל סימן רס"ד העושה לחבירו טובה מעצמו אימתי חייב לשלם לו וע"ל סי' של"ד מי שלומד עם בן חבירו מעצמו אי חייב לשלם לו.

וכתב נ"י עוד פ' השואל (ד' קי"ד ע"א) דאם אמר בעל השדה בתחלה בב"ד לא בעינא אע"ג דאח"כ עביד מילתא דניחא ליה אפ"ה הנטען יכול לעקרן דהואיל וא"ל לא בעינא בב"ד לא יוכל לחזור וע"ש.

וכבר נתבאר כל זה בטור אה"ע ס"ס ס"ה:

וכ"כ המרדכי פרק השואל בשם ראבי"ה וכ"ע דסתם חורבה עשויה לבנות וכ"נ מדברי נ"י דלעיל:

ועיין בתשובת הרא"ש כלל צ"א סי' א' מי שבנה קרקע הממושכנת לו אי הוי כיורד ברשות:

ובמרדכי פרק השואל על חתן א' שדר הרבה שנים בבית חמיו ובנה בית בגינתו ודר בו הרבה שנים חמיו אמר שהוא בנאה והחתן אמר שהוא בנאה ואומר שחמיו נתן לו הקרקע במתנה פסק דאין להחתן חזקה בנכסי חמיו ומה שבנה על קרקע חמיו שלא ברשות כיון דסתם חצירות ראויות לבנות ידו על העליונה לגבות כמו שישומו שמאים בקיאים כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה, כתב במישרים נל"א ה"ב מחסר חבירו בדבר מועט ונהנה ממנו אינו משלם מה שחסרו לבד אלא כל מה שנהנה כגון אדם שיש לו בית כמו חורבה וסוחרים נוטים שם אהלים לסחורה ונותנים לו דבר מועט לשכירות ובנה אחד שם צריך ליתן לו כל מה שנהנה ולא מה שנותנים הסוחרים לבדו אלא שמין כמה אדם רוצה ליתן לבנות חורבה כזו עכ"ל:

ועיין בנ"י פרק האשה שנפלו דף תק"י ע"א.