וז"ל הר"ן ריש הניזקין י"א דאף הנדוניא אינה נגבית אלא מן הזבורית וי"א דנדוניא דינה כשאר ב"ח ובבינונית ולזה הדעת נוטה עד כאן לשונו והמ"מ פי"א דאישות הזכיר ב' סברות והאריך בדבר זה אימת דנדוניא בכלל כתובה. כתב הר"ן פרק נערה דף ת"צ ע"א דאם היה כאן קרקע שוה שני מאות זהובים והיא חפצה בקרקע או בכתובה הדין עמה ואין היתומים יכולין לסלקה בדמי הקרקע כו':

במרדכי פרק נערה דף תקל"ט ע"ג בשם מוהר"ם האשה אינה צריכה לקבור בעלה ולקנות תכריכין מכתובתה אלא היא נוטלת כתובתה ואם אין כאן כדי קבורה הוא נקבר מקופה של צדקה וכן הוא בהג"ה אשיר"י ובהגה"מ פי"ז דאישות וכ"כ ב"י סי' צ"ג בשם תשובת הרשב"א וכן הוא בתשובה הרא"ש כלל ג' סי' א' ובכלל ט"ו סימן ג' וכ"כ הטור בת"ה סימן קע"ה וריב"ש כתב סימן ק"ד ודאי אם תפסה היא מטלטלין ודאי א"צ לקוברו אבל אם קדמו היתומים ולקחו מטלטלין והוציאן א"צ לשלם וע"ש כתב המרדכי פרק י"ג דף רנ"ד ע"א מי שאמר נכסי לבני ראובן ואחריו לשמעון ומת ראובן אשתו גובה כתובתה מהן ועיין בדין זה בח"מ סי' רמ"ח. כתב מהרי"ו בתשובה סימן מ' דאם אחד פסק ליתן לבנו מתנה אחר ב' או ג' שנים או שצוה בעת מותו שלא לתת לבנו הירושה עד אחר ג' שנים ומת הבן אין אשתו גובאת כתובתה ממנו דהוה ראוי וכן פסק מהר"י מולין עכ"ל:

וכן פסק המרדכי ריש י"ג ואפי' גבו כבר היתומים בין מקרקעי בין מטלטלים ודלא כמ"ד שכתב המרדכי ריש הכותב דאינה גובאת ממלוה וכ"ע במרדכי די"ג דשכר פעולתו שלא היה מעולם בידו דבעל אין אשה גובאת ממנו כתובתה דמקרי ראוי ומהר"ם השיב על ספר שגנבו עכו"ם ואחר מיתת הבעל הוחזר דזה מקרי מוחזק ולא ראוי ולא גרע ממלוה. וכתב עוד דמי שכתב לבנו גוף הבית ולאלמנותו הפירות נקרא הבן מוחזק בבית ואם מת אלמנותו גובה כתובתה מן הבית וכן עשו מעשה בקלוני"א:

בתשובות הרשב"א סי' תתקנ"ו בן שהיה סומך על שלחן אביו ונשא ונתן בנכסיו ומת וגם האב יורשי האב צריכין להביא ראיה שהנכסים היו של אב ואם לא הביא ראיה האשה גובאת כתובה משם וע"ל ס"ס קי"ח אלמנה שנתפסה מחמת נכסי עזבון בעלה והוצרכה לפשר אין מנכין לה מכתובתה:

וסיים שם ה"ל עדיין ראוי אע"ג דהנכסים יותר מכדי חוב כתובה משום דהלכה כאנשי גליל דס"ל דאין יכולין לסלק האלמנה ממזונות וכן הוא בתשובת מיימוני סוף ספר משפטים סי' ז' וצ"ע דבמרדכי פרק כל הנשבעין דף של"ז ע"ב תשובת מוהר"ם סותרת לזה דכתב שם דהבעל יורש נכסי אשתו שנפלו לה מאביה אע"ג שעדיין היו משועבדים לאלמנת אביה ואע"ג דאין הבעל יורש את אשתו בראוי כתב שם דזה מיקרי מוחזק ואפשר לומר דכאן מיירי במקום שנוהגין כאנשי יהודה דמסלקין האלמנה ולכן נקרא מוחזק וע"ש ולעיל סי' צ"ג ועיין בתשובת מהרי"ל סוף סימן ע"ה מדין ראוי אצל כתובה:

דלא כמ"ד שכתב המרדכי פרק נערה דס"ל דאף ממתנת ברי טורפת:

וכך פסק המרדכי פרק ב' דייני גזירות דף תקמ"ז ע"ב ומי שמת דף רנ"ה ע"ב דבמתנת ש"מ גביא ופרק נערה בשם מוהר"ם ובהגהות דב"ב ד' רס"ב ע"א וכן הוא בח"מ סי' רנ"ב ועיין בתשובות ראב"ן. במרדכי פרק אלמנה ניזונית ופרק מי שמת דף רנ"ז ע"ב משמע דאף במתנת ש"מ אם תפסו המקבלין אין מוציאין מהם. וכ"כ המרדכי ריש נערה בשם ר"ש בר ברוך דאין כתובה נגבית ממתנת ש"מ וכן הוא בתשובות ר"ג דיש י"נ ומהרא"י בפסקיו סי' פ"ו פסק כמ"ד דגובה ממתנת ש"מ וע"ש ולקמן סי' ק"ו יתבאר דאם צוה לפניה מתנת ש"מ ושתקה הוי מחילה ועיין מדינים אלו בח"ה סי' רנ"ה:

ועיין בריב"ש סי' ק"ד:

וכ"ה בהר"ן ריש מציאת האשה בשם הרשב"א:

ודלא כדמשמע במרדכי פרק מי שמת דף רנ"ז ע"ב וריש אלמנה ניזונית מיהו בתשובות ראב"ן דאף לאחר תקנת הגאונים אינה גובאת ממטלטלין אלא דאם תפסה אין מוציאין מידה ולא קי"ל הכי אלא דגביא ממטלטלין בני חורין וכן פסק הרי"ף ותוספות פרק מציאת האשה והרא"ש פרק האומר והרמב"ם פי"ו דהלכות אישות וכן המנהג פשוט. כתב המרדכי ריש הכותב דאשה גובאת כתובתה ממטלטלין ואין חילוק בין אם תפסו יתמי או לא. כתב בהגהות אלפסי דף תק"א ע"ב אף ע"ג דכתובה נגבית ממטלטלין הרשות ביד יתומים ליתן לה קרקע:

וכתב המרדכי פרק נערה ע"ג בשם הר"ם הנותן מתנה לבנו הראוי ליורשו במתנת בריא לא הוי מתנה להפקיע מידי כתובה דכל מתנה שאדם נותן ליורשיו הוי כמו ירושה בעלמא עכ"ל וכן הוא בהגהות מיימוני פי"ו דאישות דאין מתנת בריא מפקיע מידי כתובה אלא בנותן לאחר אבל לא ליורשיו. וכ"כ מהרא"י סי' ס' וכ"כ מהרי"ו סימן רנ"ו וכתב שם דמכ"ש אם צוה לקוברו ולהזכיר נשמתו מנכסיו דלא מהני ואשה גובאת כתובתה מהן במרדכי פ' מי שמת דף רנ"ז ע"ד תשובת מוהר"ם על אחד שנתן מעות לחבירו כשהיה בריא וא"ל אל תתנם לבני עד שישא אשה ומת ופסק דהאשה גובה כתובתה מהן דכיון דלא זיכה לו בחייו אלא לכשישא אשה ובההיא שעתא כבר מת ראובן א"א לזכות בנכסים אלא מכח מצוה לקיים דברי המת וכל מתנה שאדם רוצה לזכות בה מכח מצוה לקיים דברי המת או מכח מתנת ש"מ או מצוה מחמת מיתה אשה גובאת כתובה מהן עכ"ל וצ"ע דמשמע דאם זיכה לו מחיים מפקינן מידי כתובה וזה סותר דבריו שבפרק נערה ובהג"מ כמו שכתבתי בסמוך עוד כתב המרדכי פרק י"ג ע"ד בשם מוהר"ם על הכותב לבתי מהיום ולאחר מיתה כחלק א' מבניו הזכרים ופסק דאשה גובאת מזה כתובתה ואע"ג דהויא מתנת בריא דלעולם לא יטול מקבל מתנה זו יותר מן היורשין עכ"ל וצ"ע דבסוף פ' י"נ משמע שם דעדיפא מתנה זו מירושה וע"ל סי' קי"א כתב המרדכי פ' י"נ ע"ד תשובה על ראובן ושמעון שהיה להן שותפות ביחד והלכו למדינת הים וחלה ראובן ונטה למות וצוה לשמעון ליתן לפלוני מנכסיו כך וכך ונפטר ראובן ושמעון שב למקומו ובבואו הושיב דיינים וסיפר לפניהם הדבר ואחר כך תובעת אלמנת ראובן הכתובה מהנכסים אלו ופסק שהמקבל זכה במתנה כיון שהנכסים היו ביד שמעון הוי כאילו המשיכן זכה בהן למקבל ושמעון זה נאמן בדבריו הואיל וסיפר הדבר בעוד שהיה הממון בידו כו' וע"ל סי' קי"ח מדין גביית כתובה: כתב ריב"ש סי' רצ"ט אלמנה שתובעת כתובה והיתומים טוענים שתתן ערבות שאם ימצאו אחר כך ב"ח מוקדמים שתחזיר מה שנתנו לה ופסק דא"צ וע"ש סי' רמ"ד:

ונראה הא דאינו נאמן לומר פקדון יש לו בידו דהיינו בקנה לו מטלטלי באגב אבל בלאו הכי נאמן כמו שכתב בתחלה ועיין בדינים אלו בח"ה סימן צ"ט:

ועיין בתשובת מיימוני שם סימן י"ג:

ולא ידעתי טעמו כי סברת מהרי"ק נראין נכונים כי השליש שמוסיפים הוא משום דאמרו חכמים שיכול להרויח בנדוניא שליש כדאיתא במשנה פרק מציאת האשה (כתובות סו.) ומחויב להוסיף לה במקום שנהגו כדאיתא לעיל סימן ס"ו הוי זה השליש כאילו הכניסה לו כ"כ מה שאין בתוספת שברצונו תליא מילתא עכ"ל:

וכתב נ"י פרק האשה רבה דף תנ"א ע"ב דוקא לענין כתובה נאמנת אבל לענין תוספת ונצ"ב וע"ש וכתב עוד שם דאפילו ע"א מעיד כדבריה לא תגבה כתובתה מאחר שתבעה כתובתה:

והמ"מ פי"ו כתב שכן עיקר וכתב דטוענין ליורש אם אין שטר כתובה בידה שמא פרע אביהן ובהגהות אלפסי פרק הכותב ומיהו אם נודע שנשרף הכתובה או נאבדה חזר להיות כמקום שאין כותבין כתובה ואינו נאמן לומר פרוע אמנם בהגהת מרדכי דב"מ דף קמ"ב ע"ג משמע כרברי ר"י וכן הוא במרדכי סוף הנושא דהר"י פסק כן הלכה למעשה דאפי' במקום שכותבין כתובה גובה עיקר הכתובה אפי' אבדה השטר וכן פסקו כל גדולי אשכנז לאו דוקא מנה ומאתים אלא אפי' ק' דינרין דתוספת ונדוניא דה"ל עתה כב"ד של כהנים דאמרינן בגמרא (כתובות יב) שהיו כותבין ד' מאות זוז וכתב הר"ר יצחק בר מנוח שכן עשו מעשה כל גדולי צרפת עד כאן לשונו וכ"פ מהרי"ק שורש קי"ד הלכה למעשה כדברי מוהר"ם וכ"פ שורש י"ח וכן משמע בכתבי מהרא"י סי' רכ"ט וכתב שם דכן היה המנהג באוסטרייך להגבות לה הכתובה שהיו נוהגים לכתוב בכל הנשים וע"ש וכן הוא שם סי' רל"ב ובן הוא בתשובות מיימון סוף הלכות אישות בשם ר"ת דגובאת אף התוספת אם מנהג קבוע בעירו ויודעין מה הוסיף לה ואם אין מנהג קבוע הבעל צריך לישבע שלא הוסיף לה אם טוענת ברי ובאלמנה אין היתומים צריכים לישבע מיהו אם תפסה לא מפקינן מינה ונשבעה ונפטרה וע"ש ולמטה בסמוך בדין זה וכן הוא במרדכי פ' אלמנה ניזונת ע"ג וכ' שם דדוקא עד שלא נשאת אבל משנשאת נאמן לומר פרעתי אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. וכתב מהרא"י בכתביו סי' רכ"ט ורל"ב דבמקום שנוהגין לכתוב תוספת בשוה גובה אפי' אין שטר כתובה בידה ואם אין מנהג לכתוב בשוה אף על גב דרוב נוהגין לכתוב בשוה כיון שאינו מנהג פשוט אינה גובאת התוספת אף על פי ששטר כתובה יוצא מתחת ידה אא"כ הכתובה מקוימת או שהחתן בעצמו חתום עליה ומכירין חתימתו אבל כשאין מקויים חיישי' שמא מזוייפת היא וכן הוא בתשובת מהרי"ו סי' קי"ג וכן משמע ממהרי"ק שורש י"ח וכתב סי' רכ"ט דאם המנהג קבוע רק שלפעמים על ידי שינוי הזוג כגון שזקן עשיר נושא ענייה כדי לשמשו שרגילין לפעמים אז לכתוב סך מועט אז גובאת בלא שטר כתובה כי זה מיקרי מנהג קבוע ובסי' רל"ב ואם אין מנהג קבוע והאלמנה תפסה הנכסים אם יש לה מיגו להחזיק בנכסים נאמנת לומר שהוסיף לה אבל הדבר צריך דקדוק גדול כי בכל דהו אין לה מיגו וכ"כ מהרי"ו בתשובה סי' קע"ג וכתב המרדכי סוף הכותב בשם ספר חפץ. אשה שאבדה כתובתה ונתאלמנה או נתגרשה גובה אפי' תוספת ומביאין ב' או ג' כתובות ומגבינן לה בפחות שבהן ובשבועה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בתשובה והביאו הטור סי' ס"ו וכתב עוד אם כתובות נשי משפחתו מרובה משל משפחתה עולה עמו ואפשר דכה"ג א"צ לקיים כלל וגובה אף התוספת וצ"ע בדברי מהרי"ו ומהרא"י בתשובה הנ"ל כתב ריב"ש סי' שפ"ג אשה שהביאה חצי כתובתה בידה ונראה שהיתה נחתכת בסכין אינה גובה כלום אע"ג דלא הוי בה קרע שתי וערב וע"ש. ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ע"ג בדינים אלו:

וכ"כ נ"י סוף פרק הכותב:

כתב נ"י פ"ק דב"מ דף ס"ב ע"א תשובת הרי"ף מי שגרש אשתו והיא תובעת כתובה והוא אומר פרעתי אתפסה צררי אינו נאמן ואפי' שבועה אינה צריכה אלא נותן לה כתובתה ויחרים חרם סתם עכ"ל כתב הר"ן פ"ק דגיטין דף תקכ"ג ע"א אשה או שאר שליח המביא גיטה בכל מקום שמותרת לינשא גובאת כתובתה ובמקום שאינה מותרת לינשא אע"ג דאם נשאת לא תצא לא גביא כתובתה ועיין בזה בתשובת הרשב"א סי' אלף קע"א:

ובהגהות דב"מ דף קמ"ו ע"ג ואפ"ה אינו מתחייב לה בשאר כסות ועונה דאל"כ לא הוי מיגו וע"ש:

וכ"כ המ"מ פי"ו דאישות וכתב אע"ג דהרמב"ם חולק בזה מ"מ יש לחוש לסברא זו:

כתב בהגהות אלפסי גר שנתגייר עם אשתו וכתב לה כתובה בגיותו ע"ד כתובה הראשונה קיימת י"א דוקא כשהיא היתה ישראלית כשנשאה אבל כתב כתובה לכותית ונתגיירה אינו כלום וי"א להיפך דוקא כשהיתה כותית דלא היו הנישואין בעבירה אבל כתב לישראלית דהיו נישואין בעבירה א"צ לקיים כתובתו הראשונה עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה סי' תתקס"ב ראובן שכתב שיור לאשתו וגירשה ביום שנשאה והחזירה ומתה בלא ולד והוא אומר שכיון שגירשה נתבטלו התנאים הראשונים והיורשים טוענין שתנאו קיים שהרי תחלה התנה כל זמן שתמות היא בלא ולד קיימא תשובה חייב לקיים התנאים הראשונים דכל המגרש ומחזיר ע"ד כתובה הראשונה מחזירה אע"ג דאמרי' דוקא כתובה ולא תוספת היינו דוקא מה שהוסיף לה מדיליה אבל מה שמשייר מנכסים ע"ד תנאים הראשונים הכניסה ועוד שלא על דעת קידושין דוקא התנה בתחלה אלא כל זמן שתמות בלא ולד קיימא ועוד שזה מערים היה ושורת הדין לדון השקרנים והאלמים שלא מדין תורה וע"ש שהאריך וכבר כתבתי תשובה זו לעיל סימן צ"ב כתב נ"י סי' צ"ו תשובת הרשב"א אלמנה שמחלה ק' זהובים מכתובתה כדי להנצל מעונש השבועה ואחד כך מצאו שהבעל מחל לה על כל מה שתפסה משלו מחילתו מחילה ולא שייך בזה מחילה בטעות. וכתב עוד בשם הרשב"א אם היתומים קטנים אם רוצים הב"ד בעצמם לזקוק בטובת היתומים ולהגבות הכתובה לאלמנה הרשות בידם וא"צ אפוטרופוס דאין לך אפוטרופוס גדול מב"ד עצמו ופשוט הוא: