וצ"ע דבגמרא משמע דעיקר תניא נמי הכי דמייתי התם לא מייתי רק הרשב"א מכלל דהלכתא כוותיה וכן משמע מדברי הפוסקים שכתבו סתמא דאם לא סייע בנתינת הגט לא הוי גט מכלל דס"ל כרשב"א דצריך ליטלו ממנה ולחזור וליתן לה ומדברי הר"ן שם דף תקנ"ה ע"א משמע דכשהיה מתחלה נתינה מעלייתא רק שאמר כנסי ש"ח או נתנו לה בתורת פקדון אזי אין צריך לחזור וליטלו הימנה אלא אומר הרי זה גיטך ואם לא היה נתינה מעלייתא צריך לחזור וליטלו הימנה כנ"ל מדברי הר"ן שם וכ"נ דעת העיטור דהרי למטה כשנתן לה והיא ישנה כתב דא"צ לחזור וליטלו ממנה ובכאן לא כתב כן מכלל דבכאן לא סגי בהכי כיון שהנתינה בעצמה היתה גרוע וכדעת הר"ן וכן משמע באשר"י ואולי ב"י לא נ"ל לפרש כן דברי הר"ן ולכן כתב מה שכתב:

ונ"ל דס"ל לרבינו בעל הטור דהרא"ש מחלק בין אם קפצה ידיה מרצון הבעל או שלא מרצונו דכל זה מיירי כשהבעל לא צוה לה לקפוץ ידיה ולהחזיק בגט והיא מחזקת בגט שלא מרצונו ולכך לא הוי נתינה אבל כשהבעל מצוה אותה להחזיק בגט הוי נתינת שהרי כתב הטור בתחלה דאם אוחז בראש הגט ומושיטו והיא לקחה אותו בראש השני דהוי גט וכאן פסק דלא הוי גט לכן ע"כ צריכין לחלק כמו שכתבתי ופשוט הוא בעיני אבל ב"י מגמגם בדבר זה והניח זו הקושיא בצ"ע:

אמנם בנ"י פרק חרש דף תמ"ט ע"א משמע דעסוקין באותו ענין הוי גט וע"ש: